תוכן

ל) ונחזור לענין שהות הזמן, הנה בשנה הט', ירדו הה' גבורות מן הדעת שבה, ונתפשטו שלשתם בחג"ת שבה, והגבורה הג' עם השנים התחתונים, ירדו דרך קו אמצעי, בת"ת שבה. ואז נתקן (עיין בע"ח שער ל"ה פ"ב) הכתר שבה, והרי זה ט' שנים, אח"כ השתי גבורות דנצח והוד, יורדות מן הת"ת שבה, אל היסוד שבה, דרך קו אמצעי, וכל זה נעשה ברגע א', לפי שביסוד הוא אור מגולה, כנז"ל שסיום הלבוש של האור, היה עד סוף הת"ת שבה, המכוון כנגד סוף היסוד דז"א. וכיון שאין מחיצות לעכב, יורד ברגע. ואעפ"י שירידת החסדים עד היסוד דז"א, הוצרך שהות יום א', עם היות במקום מגולה. הטעם הוא, לפי שהיה שם מרחק גדול של ב' שלישים, מן החזה שמשם יוצאים בגלוי, עד היסוד. ולולי שהמקום בגלוי, היה צריך זמן רב, ועל הפחות הוצרך יום אחד. אבל כאן, שתכף בצאתם מן הת"ת שבה, ברגע נכנסים ביסוד שבה, ואין שום מרחק כלל ביניהם, ולכן א"צ שום שהות כלל. ונמצא כי גם ירידת אלו הגבורות ביסוד שבה, היא בכלל הט' שנים הנז'.