תוכן

יז) הזמן הד' של זו"ן, הוא בהיותם עדיין קטנים ממש, עד שנכנסים בהם המוחין דגדלות לגמרי, ואז הם גדולים. וכבר נתבאר במקומו ענין גדלות ז"א, שאין נגמר, עד היות לו י"ג שנה ויום אחד. ונדבר בענין נוקביה, הנה נודע, כי הנקבה עדיין היא קטנה, עד אחר שנגדל הזכר, כנודע בחוש הראות, שהאיש גדול מן האשה, כפי ההווה. וזהו ענין פסוק, ויבן ה' אלהים את הצלע וגו', כי בתחלה, נגדל ז"א במוחין דגדלות לגמרי, ונשלמו לו י"ג שנה ויום אחד, ועדיין הנקבה היתה בבחי' ה' תתאה של ההוי"ה, הנקראת צלע שבו, להיותה דבוקה באחורי הת"ת שבו כנזכר. ואחר שנשלם גדלותו אז התחיל גדלותה, ואז נקראת קטנה, עד תשלום י"ב שנים ויום אחד כנודע. ועתה שמתחיל גדלות פרצופה, נקראת קטנה ממש, מה שאין כן בזמן היניקה.