תוכן

ד) ונתחיל לבאר, ממדרגות הנשמה, ואחר כך נחזור אל הקודם אליה. הנה איברי האזנים, ודאי שיש בתוכם רוח דק, והמופת לזה, כי כאשר יסתום האדם את אזנו באצבעו היטב, ירגיש כאלו קול הברה גדולה בתוכו, וזה מחמת הרוח הנצרר בתוכו, שמבקש לצאת ואינו יכול. ואחריו במדרגה, הוא אבר החוטם, כי ממנו יוצא רוח מורגש ממה שיוצא מן האזן. ואחריו במדרגה, הוא אבר הפה, כי ממנו יוצא הבל ורוח חזק יותר מכלם, כי כפי ערך האבר, כן יהיה דקותו. כי הנה האזנים הם בחי' הבינה, שהיא יותר דקה, ולכן הרוח היוצא מהם דק מאד. וכן אבר החוטם, דק מאבר הפה כנזכר. והנה דרך משל נוכל לומר, כי הרוח היוצא מן האזן, הוא נקרא נשמה. ומן החוטם, נקרא רוח. ומן הפה, נקרא נפש.