תוכן

י) והנה למעלה בעולם העקודים, ביארנו ענין ד' בחי' שבהם, והם: טעמים, נקודות, תגין, אותיות. וביאורם פה בעולם הנקודים, הוא באופן זה, כי הנקודות הם האורות שיצאו בראשונה. והאותיות הם הכלים, וכאשר נשברו הכלים, ונסתלקו מהם האורות, אז נתהוו בחי' התגין, שהוא ענין היות האורות עומדים בצורת התגין על האותיות שהם הכלים. ואח"כ באו הטעמים, שהם בחי' ההוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, שיצא מן אורות המצח, כמו שיתבאר. וזהו סוד היות הספר תורה כתוב באותיות ובתגין. ולא בטעמים ונקודות. והענין הוא, במה שהודעתיך כי הספר תורה הוא יסוד דאבא, גם נודע כי במחשבה אתבריר כלא, כנזכר בפרשת פקודי, ולכן נרמז ענין זה בספר תורה. ולכן אנו צריכים לקרות בו, כדי להמשיך בו בחי' הטעמים והנקודות, אשר נמשכים בו, ע"י קריאתינו בעל פה, ובזה נתקן הספר תורה, ולכן תמצא כי הטעמים יש בהם הוראה, בהוצאת הבל הפה, כי יש ניגון פרטי, לכל טעם וטעם, ביציאתו מהפה ולחוץ. וכן גם הנקודות, ניכר בהם הוראת יציאת ההבל לחוץ, כפי הברת אותם נקודה, אִי ?ה אוֹ וכיוצא. אבל התגין, אין בהם הוראת הברת ויציאת הבל הפה ולחוץ, ואינם ניכרים, אלא בציור כתיבתם. וסבה לכל זה הוא, כי הטעמים והנקודות, הם מורים ענין היות האורות תוך הכלים, ולכן הם נרגשים וניכרים בענין תנועתם, איך יוצאים מהפה ולחוץ, וע"י קריאתינו אותם בנגונים, ניכר היות האורות מאירים בכלים שלהם, אבל התגין הוא הוראת זמן היות האורות מחוץ לכלים, ואינם מאירים בתוכם, ואינם עושים תנועה כלל, כגוף בלי נשמה, והנשמה חופפת עליהם ברחוק, בציור התגין על גבי האותיות ולא בתוכם. עוד יש חלוק אחד, כי הטעמים והנקודות, יש בהם בחי', היותם עומדים בתוך האותיות ממש, כגון הטעמים הנקראים דג"ש פס"ק מק"ף, וכן נקודת השורק. וגם יש בהם בחי', היותם תחת האותיות, כגון נקודת החיריק והסגו"ל והשב"א וכיוצא, והטעמים הנקראים דרגא תביר שופר הולך וכיוצא, אבל בתגין אין בהם כלל בחי' זו, כי כלם הם עומדים למעלה מן האותיות, אבל אעפי"כ, כבר ביארנו שהם עומדים אצלם על גביהם, להאיר בהם, עם שאינם ממש בתוכם.