תוכן

ט) והענין הוא, כי תחלה נכנס העיבור ראשון דקטנות, והם נה״י כלולין בחג״ת, ואח״כ נכנסה היניקה דקטנות, והוא התפשטות נה״י וחג״ת, כל אחד לעצמה, ובחינת אלו לא יחסרו ממנו לעולם. אמנם בהיותו בעיבור א׳, אשר נכנסו נה״י דתבונה בחב״ד דז״א, אז אין בו דעת, כנזכר במ״א כי אין כלי חיצון ליסוד דתבונה, ואחר כך ביניקה, נכנסו חג״ת בחב״ד דז״א, וירדו נה״י בחג״ת דז״א, אז יש לו נ׳ מוחין דיניקה, וזהו תמיד בז״א. ואחר כך בעת הק״ש, בשמע ישראל, יש עיבור ב׳ דקטנות בתבונה, ואז נכנסין מוחין גמורים דקטנות בחב״ד דז״א, ויורדין חג״ת בחג״ת, ונה״י בנה״י, ואז נשלם ז״א בחיצונותיו לגמרי, בג׳ בחי׳ דכלים, ובכל מוחין דקטנות: עיבור, ויניקה, ועיבור ואורות פנימיים ומקיפים דצלם דאו״א. ואח״כ עולה בסוד מ״ן במלת אחד, ואז באים לו פנימיות ז״א, הן דעיבור א׳ בחי׳ ג׳ כליל בג׳, והן בחי׳ ו״ק דיניקה, והן המוחין דו״ק דגדלות, המפורשים אצלינו בכוונת ק״ש ע״ש. אח״כ בברכת אבות, באלקינו ואלקי אבותינו, אז בא עיבור ג׳ דגדלות, ונשלמים מוחין דז״א דפנימיות, חב״ד בחב״ד דיליה, וחג״ת בחג״ת דיליה, ונה״י בנה״י דיליה.