תוכן

ה) והנה סוד הנבואה ורוח הקדש, ודאי שהוא קול שלוח מלמעלה, לדבר עם הנביא ההוא, או עם בעל רוח הקדש ההוא, אבל אותו הקול העליון הרוחני, אי אפשר הקול ההוא לבדו, להתגשם וליכנס באזני הנביא ההוא, אם לא ע"י שיתלבש תחלה באותו הקול הגשמי, שיוצא מפי האדם ההוא, בהיותו עתה עוסק בתורה או בתפלה וכיוצא, ואז מתלבש בו, ומתחבר עמו, ובא עד אזן הנביא ההוא ושמעו, ובלתי קול האדם עצמו הגשמיי עתה, אי אפשר להיות. וביאור הדברים הוא: כי הקול הא', אשר כבר נעשה ממנו מלאכין ורוחין קדישין כנז"ל, הם עצמם קול הנבואה. וכאשר בא הקול ההוא אל האדם להגיד לו הנבואה ההיא, הוא בא ומתלבש בזה הקול הגשמיי של עכשיו, של האדם הזה שיוצא ממנו, בעת ששורה עליו הנבואה ההיא. וז"ס פסוק שמואל ב' כ"ג ב', רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. כי הרוח והמלה שהוא דבור הא', הנעשה כבר ע"י עסק התורה והמצוה וכנז"ל, הוא השורה עתה עליו על לשונו, ויוצא ממש מתוך פיו קול ודבור, ומדבר ממש בפיו, ואז האדם שומעו. והנה יש בזה פרטים רבים, כי נודע הוא, שיש באדם: קול, ודבור, והבל. ואפשר שהקול הא', בא עתה ומתלבש בקול של עכשיו. או הדבור הא', בא ומתלבש בדבורו של עכשיו. או ההבל הא', בהבל של עכשיו. או קול שעבר, בדבור או בהבל של עתה. או דבור הא', בקול או בהבל של עתה. או ההבל הא', בקול או בדבור של עתה.