תוכן

י) ונדבר עתה, בענין פרצופי או"א עצמם, מה שנוי היה בהם עתה, ע"י עבור הזה, כי הנה כל האורות התחתונים, עלו ונכללו למעלה, והלבישו לעליונים כנזכר. גם תרין פירקין אמצעיים דנו"ה דע"י, עלו והלבישו לתרין פירקין העליונים. ונמצא שיש שם אורות רבים מאד, ונתוסף האור מאד, ועי"כ אין יכולת ביסוד דע"י לסבול האור הגדול, ונבקע ונסדק לארכו, מלמעלה למטה, ויוצא האור לחוץ. ועתה האור יוצא בהשואה אחת, הכל בגלוי, שוה, ואינו כבתחלה, שהיו בו ב' בחי': אור סתום, ואור נגלה, אשר זה גרם, שפרצוף אבא יתחלק לב', והם: אבא, וי"ס. ופרצוף אימא תתחלק לב', והם: אימא, ותבונה. אבל עתה, שהאור הוא שוה, חוזר הכל להתחבר, ואין שם רק פרצוף א' לבדו של אבא. ופרצוף א' דאימא בלבד. מלמעלה, מן הגרון דא"א, עד טבורו, זה מימינו, וזה משמאלו. ודע כלל זה, כי בכל פעם ופעם, שאו"א מזדווגים, כדי להמשיך מוחין בזו"ן כנודע, הנה אז הם מתחברים, ונעשים מן הד' פרצופין שלהם, שני פרצופים בלבד כנזכר, ואינו שם אלא רק חו"ב בלבד. וזכור כלל זה לכל המקומות, כי תצטרך אליו.