תוכן

ספירות ואורות התנוצצות

כל השמות שאנו מגדרים לאלוקות, אינם רק לְשַׂבֵּר את האוזן בסוד 'אוזניים לתורה', כמו שאמרו ז"ל (עירובין כא, ב) משל לדלי שנפל לבור ולא היה מי שיכול להעלותו, ובא אחד ועשה לו אוזן ובית יד, ומאז הכל יכולים להעלותו על ידי אוזן הכלי שעשה לו, והבן היטב.

אשר על כן נתן לנו ה' במקום הגשמיות דברים מתדמים לרוחניים כקוף בפני אדם, דהיינו האור שאינו תופס מקום בהרגש ומתהנים בו מאוד, ואין אדם ממעיט בו חלק חבירו, כי 'נר לאחד נר למאה' (שבת קכב, א), וזה נהנה וזה לא חסר, כמדליק נר מנר ולא יחסר ממנו כלום, והבן.

וזה שאמרו (זוהר תרומה אות עה ועוד) שהקב"ה ברא עולמו בדרך התנוצצות, דרך משל, כמו השמש הזורח על הארץ, שהוא פושט אור עצמו ומגיע אל הגוף המוזהר ממנו (-מקבל ממנו זוהר).

א) ונבחין בזה שעל כרחך האור הוא חלק מהשמש, שבהסתלקותו ימנע פעולה ההיא ממקבל, ועל כן הוא חלק מהשמש. ומכל מקום אינו חלק גשמי שמוגדר במקום שאז היינו אומרים שנתן השמש מקצת ממנו להגיע להמתפעל, אלא א"א (-אנו אומרים) שפושט אור עצמו, פירוש, שכפי המורגש נותן השמש להמתפעל כל מה שיש בו, דהיינו מכללו, דלא יתכן לנתח את הרוחניות לנתחים, לכן נאמר שפושט צורת כללו[1].

ב) ועוד נבחין, שאין הקבלה הזאת נגדרת כלל למקום המקבל, רק המקבל צריך להמצא במקומה. פירוש, כי קבלה גשמית, בהגיעה למקבל, יורש אותה המקבל ומוליך אותה למקומו, אבל מי אסף אור בחפניו (ע"פ משלי ל, ד) להביאו למקום שלא נמצא הגוף המזהיר, דהיינו השמש. כי השמש אינו קובע אורו להמקבל, ובזמן שלא ימצא בסמוך לו, לא יצויר שיגיע לו האור המזהיר אפילו על רגע אחד.

וזה סוד מה שכתוב בזהר 'עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת'[2] - לֵית אוֹרְחָא דְּמַלְכָּא לְזַוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא לְבָר מֵהֵיכָלֵיהּ[3], וזה 'בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי', אבל 'בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו', כי לא יצוייר כלל דבר זה להנות מאורו בזמן שלא נמצא בסמוך לו ית', בהיכל שלו ממש, והבן.

אבל 'הכל בידי שמים' (ברכות לג, ב), שאלמלא סילק השגחתו היה הכל נפסד, על כן נבין בזה פנים בפנים ואחור באחור, דהיינו, שאפשר שהמקבל יהנה מאור השמש בהמצא שלא כנגד פני השמש ממש, אלא במקום אופל, ומכל מקום רואה את האור חוץ ממקומו, דהיינו באותו מקום שהוא נגד פני השמש מרחוק, וזה סוד 'מרחוק ד' נראה לי' (ירמיה לא, ב).

אבל מה שהיה לפנים נגד פני השמש והיה מקבל ההתנוצצות באשר אינו מועיל לו כלום ממש, אחר כך בפנותיו הימנו למקום אופל ... רק אז אין קבלה אחרת, דהיינו אור ה... ... ...

...והדמיון לשמש שמארכת את עצמה עד שמתדבקת בגוף המוזהר ממנה, דהיינו בהמצאו ישר כנגדה, אז מארכת את עצמה ותשיגהו ותתחבר אליו, והוא מוזהר הימנה, והבן.

וזהו סוד הספירות והפרצופין והשמות, פירוש, מיני הארות משונות. דהיינו, שהעצם בעצמו, דהיינו דרך משל גוף השמש, לית מחשבה תפיסא ביה כלל, אלא אנו משיגין דרכי פעולותיו, שזה דמיון כמו השמש הפושטת אור עצמה, וכל עוד שאין נפסק הימנה, מגיע אל הגוף המוזהר, ונרגש שהשמש משתמשת בבחינה אחת הימנה ומארכת את עצמה ומחבקת את הגוף המוזהר. ולאותה בחינה, דהיינו זיוו המתארך ומגיע, נקרא ספירה והארה, שזהו דרך פעולתו ממש.

ולעצם ית' אין שום שינוי רצון, אלא אחדות פשוט, אבל רצה לברא את העולם כמות שהוא בשינוים, לכן רצה לשנות רצונו לחד"ר (-חסד דין רחמים) ולכל מיני הרכבות היוצא מהם[4], ולכן על רצון מיוחד יש הארה מיוחדה המוציא אותה לפועל, ועומד ומקיים את הפעולה לפי המשך רצונו, והבן.

ואל תדמה אותו לרצונות של אדם גשמי שאינם נרגשים לממשיים עומדים, כי לרוחניות כח גדול מאד, ומכל שכן לאלוקיות, כי בדיבורו עביד מעשים כמו האדם התחתון שעושה בידיו ורגליו, והבן מאד, ועדיין לא דמי, כי יד האדם הפועל אינו מחויב להתדבק בהפעולה לאחר מעשה, אבל הקב"ה עומד ומאיר על עולמו ומקיים אותה בשפעו תמיד, ובהסתלק שפעו ית' על רגע אחת, הכל היה חוזר לתוהו, פירוש לשורשה הא'.

לכן כל רצון פרטי הוא הארה מיוחדה וספירה, דהיינו דבר ממשי, כמו הארכת גופו של השמש כנ"ל, ועומד על אותו פעולה שיצאה הימנו ומקיים אותה, כמו השמש מחבק גוף המוזהר.

עצם ומקרה היוצאים ומתקיימים מכל ספירה

ושתי בחינות נמצאות בכל הארה, דהיינו באותו קו המידה המפרטת את רצון הכללי לפרטים לפי השינויים שהעולם הזה מצטרך לשלימות על פי שכר ועונש: [א'] שמכל שינוי רצון פרטי יוצא הנהגה חדשה בעולם, או לשכר גדול או ממועט או להיפך, [ב'] וחוץ מזה יוצא גם כן תולדה שיש לה יחס מקבלת לאותה ההנהגה. דרך משל, ספירת החסד שהיא הארכת אור של העצמיות באופן החסד, נמשך בריה אחת בעולם שהוא אריה (תיקוני זוהר קכב,א; קכו, א ועוד), והנהגה אחת שהיא הרחבה ורוך טוב, שזה בעולם וזה בתולדות, והבן.

וכבר אמרנו שהאדם כולל כל בריות העולם, לכן נמצא ג' בחינות יוצאות מכל ספירה: א' ההנהגה, ב' תולדה בעולם, ג' תולדה בגופו של אדם. ומה שהוא תולדת חסד בעולם דהיינו אריה, הוא בגוף אדם יד ימין (זוהר בראשית-א אות קעג), והבן[5].

וכללות השינויים בהנהגה בהרכבות של חד"ר, נמצא תרי"ג אופנים, דהיינו השינויים המתחדשים בעולם, אם בכל טוב, אם פחות טוב, ובאיזה ענין של טוב, וכן להפך. שיש תרי"ג שינויים כללים לכל, לכן נמצא כנגדן תרי"ג תולדות מחולקים בעולם שאין פרצוף אחד דומה לחבירו, וכן תרי"ג איברים באדם שאין צורה אחת דומית לחבירו. ולכן אנו מבחינים כל האצילות שהוא כמו הארכת זיוו עצמיות של השמש כמו דמות אדם מחולק לאבריו בפנימיות וחיצוניות, וכל אבר מיוחד ומקושר בחבירו, שאין אחד פועל בלי חבירו, וכשאחד מתעורר, ע"כ (-על כרחך) מתעורר כל הדמות, אלא שאין הדמות שולט בכל הפרטי כחות שלו, זולת בכח אחד. כמו כשתראה אדם הולך, על כרחך דכל דמותו הולך, מכל מקום לא נייחס הפעולה אלא לרגלים, וכן דיבור לפיו ועבודה לידיו, כי זה נייחס על פי השליטה, ושאר אברים טפלים אז לשליטת השולט, לפיו או לידיו או לרגליו, והבן.

וצריך להיות להמקבל הכנה מקבלת לקבלת אורה, שזולתה לא יצויר לו כלל וכלל אפילו אפשרות מציאות אורה להשיג, ואפילו גוף מציאת השמש בעולם לא ישיג, דהיינו, מציאת העינים של אדם עיוור וסומא מנעוריו לא יצוייר לו כלל אורו ומציאותו של השמש.

כמו כן רק 'יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט), ובהם בחר א-ל וקבע אותו הכח להם כל ההכנה שיהיה באפשר להם להנות מאורו ית', וזה היה במעמד הר סיני, קבע במציאות עינים לראות ולהנות מזיוו ית' על ידי המתנה הקדושה שהיא התורה. וזה סוד 'ממתנה נחליאל' שנחלנו את האלוקות[6], דהיינו הכנה לזה וכח כמו עינים לראות ולהשיג אור השמש. ואעפ"כ מי רואה זיו השמש? זולת המזדמן לפנים מן השמש, אבל הנוטה את עצמו מפני גופו של השמש, לא יועילו העינים שלו כלום, ואינו רואה כמי שאין לו עינים כלל, וזה פירוש 'ומגששים כעורים בדרך'.

בקיצור היוצא מהנ"ל, שצריך ההכנה הקודמת במציאותו - דהיינו עינים לראות. וצריך גם כן פתיחת עינים - דהיינו אתערותא דלתתא. וצריך הזדמנות לעומתו - דהיינו הדביקות. ואז 'ושמן על ראשך לא יחסר'[7] (קהלת ט, ח).

וזה סוד 'בתולת ישראל'[8], שהיא תמיד כבתולה לא ידעה איש, שאחר כל הביאות לא נעשית בעולה עדיין[9], ותמיד אחר כל ביאה חוזר ונסתם מקורה, דהיינו כמשל השמש בכל פרטיו.

ד' זווגין

ויש זווג לרבע יום, דהיינו שש שעות בסוד בין סעודה לסעודה שש שעות שהוא זמן עיכול[10], וצריך להתחדשות. וזה בוקר ואחר צהריים וערבית וחצות, וצריך בכולם לשבירת בתולים בסוד 'תמר באצבע מיעכה' (יבמות לד, ב) ולפתיחת עינים ולדביקות, וזה סוד שחרית ומנחה וערבית ותיקון חצות, והבן, וזה בפרטיות.

ובכללות יש זווג לשנה, שזה סוד ראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת[11].

וז"ש 'ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא', פירוש, שהעולה במעלות הידיעה באלוקות, דומה לזבוב הפורח על אור הנר, שכל עוד שמתקרב נאחז האש בכנפיו ונופל. וז"ש 'אלא הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום' וכו' (ספרי מט). דהיינו ככתוב (דברים ל, יד) 'כי בפיך ולבבך לעשותו', שאין חפץ ה' שתעלה השמימה, אלא הדבק את עצמך בקרוב אליך, דהיינו בפיך ולבבך תעשה מרכבה אליו ית', דהיינו מידותיו[12].

ואז תהיה בטוח ש'בעל אבידה מחזיר על אבידתו'[13] (קידושין ב, ב; נדה לא, ב), ו'סוף הכבוד לבא'[14], 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (ישעיה יא, ט), וזה הוא הכיסוי וזה הוא הים במהות, וכמו כן זו היא הדעה וזו היא העלמה, ושניהם עולים בקנה אחד, וזה היא בחינת 'עין בעין'[15] המקווה להשיג בהרחבה.

*

בהמשך הכי"ק מופיעה השלמה לענין המבואר במאמר:

ענין שכל דרגות הספירות מוציאים בחינת הנהגה בעולם, גם בחינת מציאות בעולם, דהיינו או מציאות בנין אבר באדם או מציאות בריה במילוי העולם. הפירוש כך הוא: שאותה דרגא מולידה תולדה מיוחדה לדרגא ההיא, שאותה התולדה נידונת בכל מקריה כבחינת הדרגא שהוציאה, כי גם מקיימה באותו טבע השייך לדרגא.

דהיינו, שאמרנו שג' חיות אריה שור נשר הן תולדת חסד דין רחמים (תיקוני זוהר קכו, א ועוד), לכן האריה כוחו גדול, והשור כוחו גדול, זה מלך לחיות וזה מלך לבהמות (חגיגה יג, ב), אבל מקריהם מתחלפים, כי מקרה השור נידון כפי ענין הגבורה שהוציאה אותו, דהיינו שכל כוחו הוא לעול ולמשא, ונידון בעבודה שלו כפי כוחו, והוא מעונה תמיד בעול עבודה. אבל האריה הוא נמשך מחסד, על כן כוחו יעשה לו רק חסדים, ואינו נמצא כלל בעינוי עבודה, אדרבה, ישתמש בכוחו הרב להקל עבודתו, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ואחרים מפרנסים את עצמם, וסופם מגיעים כל השבח, דהיינו בשרם ושמנם, לפי האריה בעל כח, ונמצא כוחו נידון בחסד.

ובין שני הפכים האלו נמצא יתר הכוחות, כמו השה שכוחו מועט, אינו נכנס בעול העבודה, אבל עומד לשחיטה. והכלב שאינו עומד כלל לשחיטה, הכל כפי הרכבות שמשם נמשכו ל[עולם].

ואל תתמה שגוף מיוחס לז"א ונשמה לנוקבא, שזה סוד ד' רגלי החיות שבמרכבה, ששכינה היא פני אדם, עכ"ז נמצאת רגל רביעי, והסוד, כי כן דרכה להוציא מתחילה מה שיש לה מדרגות הזכר, ואח"כ מגלה בחינת עצמה, ולכן זה סוד הנשמה והגוף, כי שניהם בבחינת נוקבא שסודו כל מה שבג' עולמות בי"ע, אלא הגוף מוציאת בתחילה בסוד דכר, ואח"כ מתגלית בחינת עצמו עליו בסוד הנשמה, וזה סוד 'ודמות פניהם כמראה אדם להם' (יחזקאל א, י).