תוכן

ר"ה תשי"א
​צדיקים גמורים ששורש נשמתם בא מקו ימין, ששם אין שום אחיזה לקליפות, ושם אין שום עבודה. כי כל העבודה היא רק בקו אמצעי. והנשמות שבאות מדרגה זו, הן דבוקות בחי החיים, ואין בהן שום שינוי. והן לפיכך משתייכות לספר א' של קו ימין, שפירושו – לאלתר חיים. שכן שם לא יצוייר שום אחיזה למות ודינים הגורמים אחיזה.
והענין הזה יש להבינו מדבר העלאת המלכות לבינה מקדמותו, היינו בזמן יום הא' של ראש השנה, שהעולם אז חוזר לקדמותו כמו שהיה בזמן בריאת העולם. היינו אחר שבירת הכלים שהרשימות שנשארו כלואות במסך נקודים, עלו ביחד עם המסך לאחר הזדככותו לעביות דשורש אל הראש, ונתחדשה שם עביותן. ונעשה זווג על עוביות דשורש, בצירוף לעוביות דבחי' א' מרשימו דהתלבשות. ויצאו נה"י שבתוכם מלובשים חג"ת. כי להיות חג"ת באים מרשימו דהתלבשות, על כן אין להם כלים, ומתלבשים תוך נה"י. כי הכלים להתלבשות באים תמיד מרשימו דהמשכה, שהיא תמיד מדרגה אחת יותר נמוכה, שכן הבחי' אחרונה תמיד נאבדת. ונשארה רק רשימו דהתלבשות שאינה ראויה לזווג, ומוכרחה להצטרף לעביות דהמשכה של המדרגה שלאחריה. ולפיכך החג"ת מתלבשים תוך הנה"י. וזה סוד ג' גו ג' דעיבור. ומצב כזה בדיוק מתהוה תמיד ביום א' של ראש השנה, שאז העולם היינו הנשמות שבעולם, חוזרות לקדמותן כמו שהיו במצב של ג' גו ג' דעובר. שאז הנשמות שבאות מהמדרגה הזאת של קו ימין, היינו ממצב של מלכות בבינה, אז הן נקראות "לאלתר לחיים", ששם מקור החיים, ומשם כל החיים באים לעולם. ובלי המצב הזה לא תצוייר שום השפעה ומוחין. והמצב הזה הוא יותר חשוב אפילו מהמפתחא, כי ממנו משתלשלת המפתחא, והוא שורש למפתחא ולכל המוחין שבאים לעולם. ובמקום ומצב זה אין כמובן שום עבודה וטרחא, כי כאן עדיין אין שום קשר להעלאת מ"ן של התחתון. והעליה של המלכות לבינה היא רק ע"י המאציל ב"ה. וצריך להבין, שהנשמות האלה אם רוצות לעלות מעלה מעלה, אינן נשארות במצב הזה. אלא נתוספות להן נשמות אחרות, ומתחיל זמן עבודה, ואפשר לזכות למוחין יותר גדולים.
רשעים גמורים: אלה ששרשם מקו שמאל מבחי' ג"ר דג"ר. וכידוע הג"ר דג"ר נעלם תיכף. שפירושו הוא בשביל אלה שממשיכים אותו למטה – מיתה לאלתר. כי בו ברגע שנעלם הג"ר דג"ר – בחינתם, כמובן אין להם אחיזה ומתים תיכף.
בינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ. פירושו הוא – בשביל אלה שיונקים ממצב הנשמות שיש להם שורש ואחיזה בהו"ק דקו שמאל דבינה, מזמן החזרה לקדמותו בכל ר"ה, שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ הבעל"ט, שאז נעשתה כבר ההכרעה בבינה המקורית, והענין של "תלת מחד נפקי תלת בחד קיימי" מתחיל. והוא ע"י נסיעה מחדש במצב החדש של ז"א, שהמלכות עולה לבינה דגופא, שבמצב הזה הדינים נבחנים לדינים דקדושה, דין קדוש שכל נסיעתו – ביאתם וישותו מתכוונת להביא פורקן וגאולה. כמו לרפואה למחלה, שאע"פ שסם הרפואה הוא ג"כ סם ודין קשה לשעתו, אבל לוקחין אותו בשמחה, מפני שבסם ודין זה דוקא טמונה הרפואה וההרוחה, כי בודאי לא יסולק [בלי זה] הנגע שמפריע לחולה או להמנוגע להחלים ולהבריא ולבוא לישועה והרחבה. והדינים האלה נמשכים ונעשים עד יום הכפורים, שאז זמן מחילת העוונות. היינו שאז יוצא ונעשה ברור – שכל מה שהיה קודם בבחי' דין קשה ומעיק, מלכלוך העביות, וחרון העברה מהמשכה למטה וקבלה לעצמו – אחרי הסליחה והמחילת עוונות יצא ונעשה ברור לעין, שהם דוקא שמשו מקום ומעין לא אכזב להגדיל ולהעשיר את חלקו בבנין המלכות. ואין קץ לאשרו ולשמחתו, תמורת הצער והספקות והיסורין שהיו לו מקודם, מטרם מחילת העונות. ולפיכך בא יום הכפורים שהוא זמן מחילת העוונות, לפני זמן שמחתנו חג הסוכות, מפני שאי אפשר לבוא לידי שמחה אמיתית לפני מחילת העוונות. לפני בחי' "אשכול הכופר דודי לי", היינו לפני שבאים לידי הכרה ברורה שהכל מאתו יתברך, ואין מקרה כטוב כרע, והכל משמש למטרה אחת – לתיקון. ועוד: שדוקא ע"י הסם המות והרעל מתרפאין ושבים לתחיה. והיינו שדוקא בסם והרעל טמונה הפדות ומבצבץ ועולה .... ואין דבר לבטלה, הכל מוקטר ומוגש לשמי. אלא שצריכים לדעת איפה מקבלים הרעל המתאים, ואיזה מנה ממנו על פי עצת מומחים.
וזהו ממש סוד הכתוב "אם עוונות תשמר י–ה אדני מי יעמוד". אם לא זוכים ח"ו ליוה"כ למחילת עוונות, היינו ל"אשכול הכופר – דודי לי", והעונות נשארו, [אינם] משמשים למטרה קדושה להם נזדמנו, ולא ... ל"אשכול הכופר דודי לי". "כי עמך הסליחה למען תורא", היינו אותו הדבר כמו שהזכרנו, שכל דבר משמש למטרה קדושה, ואין מקרה ח"ו. שפירושו – שבלי העוונות ואח"כ הסליחה, לא יתכן ה"תורא", שזה כל מטרת הבריאה. שכל ענין העונות המה תוצאה ישירה של הבריאה, והסליחה קדמה לבריאה וכרוכה עם העונות. וכשזוכין ליום הכפורים, למחילת העונות, ורואים כי יש טעם לסבל וליסורין ולכל מיני פגעים, ושכולם משמשים המטרה, ואיזה אוצר ברוך טמון בם, אז זוכין באמת לשמחה עצומה שאין כמותה. אשר על זה אמרו ז"ל: "לא היתה שמחה לפניו כביום בריאת שמים וארץ", שרק מהשתלשלות זו בא השמחה האמיתית אחרי יום הכפורים, שהוא חג הסוכות והושע"ר ושמיני עצרת – סעודה קטנה.