תוכן

דוקא ע"י איש ואשה נולד ולד. משא"כ מזכר לבד, או מנקבה לבדה, א"א לצאת תולדה.
וע"ד המוסר נק' זכר כח ההשפעה, ונקבה כח הקבלה. וענין תולדות, היינו מעשים טובים, שיהי' בהם רוח חיים.
לכן בזמן שיש לאדם כח השפעה לבד, אז אין לו היגיעה. ויש כלל לפום צערא אגרא. וכיון שיש לו כח השפעה לבד, ממילא אז חסרה לו היגיעה. ואם אין יגיעה א"א לזכות לאור ה', כמחז"ל לא יגעת ומצאת אל תאמין (מגילה ו:). ואם יש לו רק כח הקבלה, ואין לו נצוצי השפעה, כבר א"א לעשות הבחירה, שיוכל להיות מואס ברע ובוחר בטוב, כי אז אין לו הכח שיוכל להכריע לכף זכות.
לכן דוקא בזמן ששני הכוחות שוים, היינו כח הקבלה וכח ההשפעה, אז יש לו מקום עבודה ויגיעה, שיוכל להתגבר ע"י היגיעה ולהכריע לכף זכות. ואז המעשה הזה שהכריע לכף זכות נק' ולד, היינו שהקב"ה נותן לו רוח חיים בהמעשה הזה. וזה נק' כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.