טו) עוד נתבאר ענין שני, כי הבחינה היותר מעולה שבכולם, שהיא עתיק יומין דאצילות, היא הובררה תחילת הכל, ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין, לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל, ובכלות בירור חלק עתיק יומין, אז התחיל בירור חלק א"א, וכן עד"ז עד כלות בירור עולם אצילות כולו. ואחר גמר בירור עולם האצילות כולו, אז התחיל בירור עולם הבריאה בסדר הפרצופין שבו ע"ד שבארנו באצילות, וכן עד"ז היה אח"כ ביצירה, ואח"כ בעשיה. וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט.
טו) ענין שני וכו' ובעוד היותו מתברר לצורך עתיק יומין לא היתה שום בחינה אחרת מתבררת כלל וכו' וגם ענין זה השני הוא בכלל ובפרט ובפרט מן הפרט. וטעם הדבר מבואר לעיל בחלק ח' דף תרכ"ו ד"ה ואריך עש"ה. כי אין התחתון מתברר, אלא ע"י אח"פ דעליון הנגמרים בעת הגדלות שלו. ולפיכך, מטרם שיושלם העליון בנה"י חדשים דגדלות, אין שום בירור לפרצוף התחתון ממנו, ע"ש. וענין זה מחויב בין מפרצוף לפרצוף, בין מעולם לעולם. כי אח"פ דעולם הבריאה, הם בגו"ע של עולם היצירה. וכן אח"פ דיצירה, הם בגו"ע דעולם העשיה, כמ"ש לפנינו.
אמנם לכאורה יש לתמוה עם הכלל הזה, כי התינח בה"פ הפרטים שבכל עולם, אמנם בפרט מן הפרט, דהיינו ה"פ שישנם בכל פרצוף מיוחד, הרי מצינו בהם שהתחתון נברר תחילה. כי הה"פ מבז"א, הנקראים עיבור, יניקה, גדלות א', גדלות ב', ופרצוף הכתר. הרי מתחילה הוברר פרצוף היותר תחתון שהוא פרצוף העיבור, ואח"כ פרצוף היניקה, ולבסוף נברר פרצוף הכתר. הרי שהתחתון הוברר תחילה לעליון.
אמנם צריכים לזכור כאן את ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, שמביא הרב בע"ח שכ"כ פ"ו ע"ש. כי בכלים מתגדלים העליונים בתחילה, ובאורות התחתונים נכנסים תחילה, ולבסוף נכנסים העליונים. כי מתחילה נתגדל הכלי דכתר של הפרצוף, ובו מתלבש התחתון שבאורות, שהוא אור הנפש, ונמצא אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. ואח"כ מתגדל הכלי דחכמה, ואז יורד אור הרוח ומתלבש בכלי דכתר, ואור הנפש שהיה בכלי דכתר, יורד משם לכלי דחכמה. ואח"כ מתגדל כלי דבינה, ואז יורד אור הנשמה ומתלבש בכלי דכתר, ואור הרוח יורד משם לכלי דחכמה, ואור הנפש שהיה בחכמה יורד משם לכלי דבינה. ואח"כ מתגדל כלי דז"א בפרצוף, ואז יורד אור החיה, ומתלבש בכלי דכתר, ואור הנשמה יורד משם לכלי דחכמה, ואור הרוח שהיה בחכמה יורד משם לכלי דבינה, ואור הנפש שהיה בכלי דבינה יורד משם לכלי דז"א. ואח"כ מתגדל הכלי דמלכות בפרצוף, ואז יורד אור היחידה ומתלבש בהכתר, ואור החיה יורד משם לכלי דחכמה, ואור הנשמה שהיה בכלי דחכמה יורד משם לכלי דבינה, ואור הרוח שהיה בכלי דבינה יורד משם לכלי דז"א, ואור הנפש שהיה בכלי דז"א יורד לכלי דמלכות. ונמצאים עתה שכל אור מלובש בכלי המיוחס לו, ע"ש.
ולפי זה נמצא, אשר הכלל שאומר כאן הרב, שכל העליון ביותר הוברר תחילה, נאמר רק בכלים של הפרצוף, ולא באורות. כי באורות הוא להיפך כנ"ל, שכל התחתון ביותר נכנם תחלה בפרצוף. ונמצא באמת אשר פרצוף העיבור ראוי להתברר תחילה, להיותו בחי' כלי דכתר דכללות הפרצוף. והוא נבחן עתה פרצוף תחתון, רק ביחסשל האורות, כי אין בו אלא אור הנפש, שהוא התחתון שבאורות נרנח"י. ואח"ז הוברר פרצוף היניקה, עם הבירור של הכלי דחכמה. ואז יורד אור הרוח הנקרא יניקה, ומתלבש בכלי דעיבור, שהוא הכלי דכתר. ואור הנפש שהיה בכלי דכתר, יורד לכלי דחכמה. ונמצא עתה פרצוף העיבור שהוא אור הנפש בכלי דחכמה, ופרצוף היניקה, הוא אור הרוח בכלי דכתר. ואח"כ מתברר פרצוף גדלות א', דהיינו עם הבירור של הכלי דבינה. ואז הוא נכנם בכלי דכתר, ואור היניקה יורד עתה מכלי דכתר, ומתלבש בכלי דחכמה. ואור העיבור שהיה בחכמה, יורד לכלי החדש דבינה. ונמצא עתה, שפרצוף העיבור הוא אור הנפש בכלי דבינה, ופרצוף היניקה הוא אור הרוח בכלי דחכמה, ופרצוף גדלות א' שהוא הנשמה, הוא אור נשמה בכלי הכתר, וכו' עד"ז. עד שלבסוף אחר שמתברר כלי דמלכות, אז יורד אור היחידה ומתלבש בכלי דכתר, ואור החיה בכלי דחכמה הנקרא גדלות ב', ואור הנשמה בכלי דבינה הנקרא גדלות א', ואור הרוח בכלי דז"א, הנקרא יניקה, ואור הנפש בכלי דמלכות הנקרא פרצוף העיבור. הרי מבחינת הכלים נמצא שפרצוף הכתר הוברר תחילה ואח"כ החכמה וכו' ולבסוף פרצוף העיבור. כי מה שנקרא מתחילה פרצוף העיבור, הוא על שם אור הנפש שבו, כי הכלי נקרא על שם האור המלובש בו. ולבסוף אחר יציאת פרצוף היחידה, שאז מתלבשים האורות בהכלים המיוחדים להם, הוא יתלבש בכלי דמלכות. הרי שאע"פ שפרצוף העיבור הוברר תחילה, מ"מ נבחן שפרצוף יחידה נתברר תחילה, כי מצד הכלים הרי כלי זו דעיבור שייך לבסוף לפרצוף יחידה. וכן כלי דיניקה שייך לבסוף לפרצוף חיה שהוא גדלות ב', כי ביניקה הוברר הכלי דחכמה כנ"ל, וכלי זו שייך לפרצוף החיה לבסוף, וכו' עד"ז.