רז) ד', הוא, שורת השערות הגדילים בשפה התחתונה ברוחב, תחת הפה. ה', ההוא ארחא תניינא, פנוי בלתי שער, היורד מן הפה מן אמצעו, ומפסיק באמצע השפה התחתונה, ויורד עד שבולת הזקן, והוא מכוון תחת ההוא ארחא אחרא עלאה, שעל הפה כנזכר.
רז) תיקון ד' הוא שורת השערות הגדילים בשפה תחתונה ברוחב תחת הפה. תיקון ה', ההוא אורחא תנינא פנוי בלתי שער, היורד מן הפה מן אמצעו ומפסיק באמצע השפה התחתונה, ויורד עד שבולת הזקן. והוא מכוון תחת ההוא אורחא אחרא עלאה שעל הפה. אלו הב' התיקונים מובאים בזוהר נשא (דף קל"א. ובזוהר ע"פ הסולם אות ע"ז וע"ח). וז"ל "תיקונא רביעאה: מתתקן שערא ונחית תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא, בתקונא שלים. תיקונא חמישאה: תחות פומא נפיק אורחא אחרא בשקולא דאורחא דלעילא, ואלין תרין אורחין רשימין על פומא מכאן ומכאן" עכ"ל.
פירוש: אחר שכבר נגמר תיקון הב' והג'. והשערות דתיקון א' שהם מבחינת מלכות דצמצום א', עלו ממקומם מלחי התחתון למקום בינה, שהיא השפה עלאה שבלחי העליון. והוציא מכחו בחינות שערות גם ממקום בינה, שהם השערות דשפה עלאה הנקרא נושא עון כנ"ל, שהוא תיקון ב', שגם שערותיו עצמו נתערבו בהם כנ"ל. אשר משום זה, קבל ג"כ את הרוחא דחיי שנתגלה בהאי אורחא שעל גבי שפה עלאה, בסוד ועובר על פשע, כנ"ל שהוא תיקון הג'. הנה מיתוק זה הספיק רק לשעתו, עד שנשתתקו מחמתו מארי דיבבה ויללה, כנ"ל. אמנם מתוך שכל התיקון הגדול הזה נעשה במקום בינה עצמה, דהיינו בשפה עלאה, ולא במקום אחיזתם של השערות דתיקון הא', שהיא לחי התחתון, ע"כ עוד נשאר מקום לאלו מארי דיבבה ויללה, לחזור ולהתעורר ולהתאחז בשערות דתקון הא'. וכדי לתקן זה, נתקנו אלו ב' התיקונים שבשפה עלאה, גם בשפה תתאה, דהיינו בלחי התחתון במקום אחיזתם האמיתי של השערות דתיקון א', ובזה נטתתקו מאריהון דדינא לנצח. ואלו ב' התיקונים הם: א', שבולת הזקן שמתחת השפה תתאה. שנמשכו כאן מן השערות דתיקון א', שהיו מעורבים בשערות דשפה עלאה, שכל תיקונם היה רק בסוד ועובר על פשע כנ"ל. שעתה הם נתעוררו מחדש בכח הצמצום שבהם מתיקון הא'. וכיון שהשערוה שמבחי' הבינה כבר נגלה בהם בחינת ג"ר, ע"י האי אורחא, ע"כ הוכרחו לירד משם ולבא למקומם עצמם שהוא בשפהתתאה. וב', הוא נשיב רוחא דחיי דחוטמא דא"א באורחא דתחות חוטמא, ומשם עבר ובא לשפה תתאה, והוציא שם ג"כ בחינת אורחא, בדוגמא לאורחא עלאה. ונמשכה הארת ג"ר גם בשערות דשפה תתאה, וזה תיקון החמישי. הרי שאלו ב' התיקונים, הרביעי והחמישי, הם העתקת ב' תיקונים העליונים משפה עלאה, על שפה תתאה. ונעשה התיקונים האלו, בהחומר ובהמקום של השערות דתיקון הא' בעצמו. באופן שכל ההבחן מב' התיקונים שבשפה עלאה, לב' התיקונים שבשפה תתאה, הוא כי חומר השערות דשפה עלאה היו מהתמעטות הבינה, וכן מקום אחיזת השערות היה מקום בינה. אבל חומר השערות דשפה תתאה, הוא חומר של מלכות דצמצום א', שהיו מעורבים בשערות דשפה עלאה, שיצאו משם ונתקנו בשפה תתאה. והמקום דשפה תתאה הוא בלחי התחתון, שהוא מקום מלכות עצמה.
וז"ש שם בזוהר "מתתקן שערא ונחית תחות פומא". דהיינו כמבואר, שאלו השערות השפה עלאה נתקנו ונבררו מחדש, כדי שיתגלו לעצמם אלו השערות המעורבים שם מבחינת תיקון הא'. ואחר שנמצאו ונגלו, ירדו למקומם מתחת השפה תתאה, כי לא יכלו עוד לעמוד שם, מחמת שנתגלה שוב כח הצמצום שבהם, והיו מוכרחים לירד למקומם. וע"כ נחתי תחות פומא.
ובזוהר שם (דף קל"ג ע"א ובזהר ע"פ הסולם אות ק"ל) מבואר יותר. וז"ל, תקונא רביעאה: מתתקן שערי תחית תחות פומא מרישא חדא לרישא חדא, הח"ד לשארית נחלתו, כד"א, ונשאת תפלה בעד שארית הנמצאה, הנמצאה ממש. שארית, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה" עכ"ל. פירוש: כי בחינת הנחלה והמנוחה,שנעשה ע"י ב' התיקונים שבשפה עלאה, נתתקן ונתברר מחדש, ונמצא בהם אלו שארית השערות שנתערבו בשערות של שפה עלאה, שעלו לשם מתיקון הא' דמצר הזקן, כי האי אורחא שבמקום בינה אינו מספיק בשבילם כנ"ל. וז"ס שארית נחלתו, וז"ס שארית הנמצאה, כי מה שהיה מתחלה ועובר על פשע, חזר ונתגלה ונמצא. וז"ש "הנמצאה ממש". כלומר, שמתחלה היתה נעלמה, בסוד ועובר על פשע, ועתה נמצאה, וזה שאמר "שארית ישראל לא יעשו עולה". כלומר, שזה התיקון הד', שהוא גילוי השארית והבאתו לשפה תתאה, הוא בא כדי שאלו הנשמות הנמשכות מבחינתהשערות האלו, לא יעשו עולה. כלומר, שלא יפלו לידי מארי דיבבה ויללה, היכולים עוד אחר ב' התיקונים הראשונים להתעורר פעם. וע"כ חזרו ויצאו אלו התיקונים פעם שנית, בחומר ובמקום של התיקון הא' עצמו כנ"ל. ואז יש בטחון, ששארית ישראל לא יעשו עולה כנ"ל. כי אחר שנתקנו השערות דתיקון הא' בבחינתם עצמם ובמקומם, יש בטחון שישתתקו מארי דדינא לנצח.
והנה צורת גידולם של השערות, גם כאן כמו בשפה עלאה, הוא מרישא חדא לרישא חדא, שהם בחינת ימין ושמאל. ואע"פ דלית שמאלא בהאי עתיקא, מ"מ הם נרשמו כאן בבחינת שרשים שאינם מתגלים במקומם, אלא שהם מתגלים כן בתחתונים. בדומה לב' פאתי הראש וב' תפוחין קדישין וב' נוקבי דחוטמא, שבא"א עצמו נחשבים לא', ולא לב' תיקונים מיוחדים. ומה שנרשמו בשנים, הוא משום שכן מתפשטים ונגלים למטה בז"א.
והשמות של תיקון ד' וה' שבתורה, הוא ארך אפים. שזה מורה כי אחר שכבר נתקן אורחא עלאה בסוד ועובר על פשע, וגם השערות דתיקון א' כבר קבלו תיקונם ע"י אורחא עלאה, ונשתתקו כל מארי דיבבא ויללה כנ"ל. מ"מ חזר הבירור על שערות השפה עלאה, כדי לברר מהם השערות דתיקון א' המעורבים שם, הנקראים פשע, ולהוציא אותם מכלל התיקון דשפה עלאה, ולהחזירם לבחינת צמצומם הקודם, ונגלה עליהם האף והדינים פעם שנית, כי ע"כ ירדו משם ובאו לשפה תתאה, כנ"ל באורך. ולפיכך הם נקראים ארך אפים, כי בעת שנתגלה תיקון הד' מטרם שבא תיקון הה', חזר ונגלה כח האף למטה בז"א. ובב' עלמין יצירה ועשיה, חזרו ונתעוררו שם מארי דיבבא ומארי דיללה, שזה נבחן להארכת אפים, שע"ז רמזו ז"ל מאריך אפו וגבה דליה. כי ע"י אריכת אפים חזר ג"כ האי אורחא דלעילא ובא לשפה תתאה, שע"י זה ישתתקו הדינים לנצח, ונמצא שמה שהאריך אפו, ושוב ניתן כח לדינים ולמארי דיבבא ויללה, לא היה זה אלא לפליטה גדולה, שעי"ז יהיה בטחון שלא יוכלו עוד להתעורר לעולם. ולפיכך השם הזה ארך אפים כולל ב' ביחד, שהם השבולת שבשפה תתאה, שהוא תיקון ד'. עם אורחא תתאה המקיף לשבולת, שהוא תקון ה'. מטעם שלא נגלה הטובה הגדולה שבאריכת אפים, מטרם שחזר ונגלה גם האורחא תתאה כנ"ל. וכל זה הוא רק בהבחן המקבל, שהוא ז"א, שבו אי אפשר לחשוב את גילוי השבולת לתיקון מטרם שיתגלה גם האורחא. כי עם גילוי השבולת, נגלה בו כמו קלקול כנ"ל. אלא אח"כ שנגלה גםהאורחא, אגלאי מלתא מלתא למפרע, שגם השבולת שירד בשפה תתאה היה לתיקון גדול, כדי להכניע מארי דדינין במקומם עצמם, כנ"ל. ולפיכך בי"ג מדות שבתורה נחשבים שניהם בשם אחד, כמ"ש הרב.
אמנם בשמות די"ג מדות שבמיכה, שהם מתבארים בערך המשפיע והמתקן אותם כנ"ל, הנה הם ב' שמות מיוחדים. כי כלפי המתקן נחשבים גם השערות דשפה תתאה שנתגלו אצלו, לתיקון גדול ולמדה של רחמים, כי עשה זה כדי למתקו בהמתקה של קיימא כנ"ל. וע"כ התיקון הד' נקרא לשארית נחלתו, ע"ש בירור השארית מתוך שערות השפה עלאה, השייכים להחומר של תיקון א', ולהורידו לשפה תתאה, שהוא בלחי התחתון, ומקום המלכות עצמה, כנ"ל בזוהר. ולכן התיקון הה' נקרא "לא החזיק לעד אפו". כי זה האף שנגלה מחמת גילוי השארית במקום שפה תתאה, לא החזיק אותו לעד ח"ו, אלא חזר והשפיע הרוחא דחיי דרך אורחא שע"ג שפה עלאה, והביא הרוחא דחיי גם לשפה תתאה. וע"ז רומזים ב' החקיקות שבאמצע השפתים, המכוונים זה כנגד זה, כמ"ש שם בזוהר "ואלין תרין אורחין, רשימין על פומא מכאן ומכאן". שהם רומזים על העברת אורחא עלאה דתחות חוטמא באמצע השפה עלאה, דרך האמצע דשפה תתאה המכוון כנגדו, ועושה אורחא גם בשפה תתאה מסביב השבולת. וע"כ ב' החקיקות מזדמנים זה אל זה.
וצריכים עוד להבין, למה בתורה נקרא אפים, לשון רבים, ובמיכה נקרא לא החזיק לעד אפו לשון יחיד, ולא כתיב אפיו, לשון רבים. והענין הוא, כי הני שערות השפה תתאה הנקרא שבולת הזקן, שה"ס שארית הנמצאה כנ"ל, שהשערות דתיקון הא' שנתערבו בשפה עלאה, נתבררו וירדו לשפה תתאה כנ"ל. אין הפירוש, שחזרו השערות דמלכות דצמצום א' בלבד, דהיינו בלי שום מיתוק וחיבור עם הבינה, רק כמות שהם בתיקון הא' באו בשפה תתאה. כי אם היה כן, לא היו צריכים אלו השערות דתיקון הא' לבא לשפה תתאה, אלא שהיו יכולים להתקן במקומם במצר הזקן עצמו. אלא אלו השערות שעלו מתיקון א' ע"ג שפה עלאה ונתערבו שם, כבר קבלו לתוכם השיתוף דמדת הרחמים, על ידי עליתם ויניקתם ממקום בינה, וע"י תערובתם בהשערות דשפה עלאה. באופן שאפילו אחר שנבררו לעצמם, וירדו משם לשפה תתאה, נמצאים ג"כ ממותקים עוד במדת הרחמים, כי אין העדר ברוחני, וכיון שנתערבו ונתחברו פעם עם ה"ר, שוב אין מתפרדים זה מזה לעולם. אלא שיש להבחין כאן ב' בחינות בחיבור הזה. א', התכללות מלכות בבינה. וב', התכללות בינה במלכות. וזה כל ההפרש בין השפה עלאהלתתאה. כי השערות דשפה עלאה, אע"פ שנבחנים שיצאו מבחינת בינה עצמה, יש בהם גם התכללות המלכות, כי מבינה לבדה לא יתכן כלל שיצאו ממנה שערות. וכן אלו השערות שירדו לשפה תתאה כלולים ג"כ מבחינת בינה, כי במלכות לבדה לא יתכן שום זווג. אלא ההפרש הוא, כי השערות דשפה עלאה עיקרם הם בינה. ומלכות שבהם היא רק בחינת התכללות לבד. והשערות דשפה תתאה עיקרם הם מלכות, ובחינת בינה שבהם היא רק בחי' התכללות בלבד.
ולפיכך הם נקראים בתורה בשם אפים, להורות על בחינת ב' ההין הכלולות בהן, שעצמותה היא ה"ת, וכלולה ג"כ מה"ר כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל (דף א' שע"ז ד"ה ונתבאר), שכן הוא בכל המ"ן שבעולמות, שהם כלולים מב' מלכיות, אשר החימום בא בהכרח מבחינת מלכות דצמצום א'. אמנם הזווג, הוא רק על בחינת מלכות דצמצום ב', משום שאין זווג במסך דצמצום א' באצילות, מחמת הגניזה של המלכות הזו ברדל"א, כמ"ש שם. שז"ס טוחנות מ"ן לצדיקים, וז"ס אין טפה א' יורדת מלמעלה אא"כ טפים עולות כנגדה מלמטה. כי אע"פ שהם נטחנו ונתערבו יחד, מ"מ טפת המ"ד באה בעיקר על הטפה דצמצום ב', ע"ש. וז"ס מה שתיקון ה' נקרא במיכה בלשון יחיד "לא החזיק לעד אפו". כי השמות שבמיכה הוא כלפי המשפיע כנ"ל, ומן המשפיע אינו יורד אלא טפה א'. משא"כ בתורה שהוא כלפי המקבל, נקרא בשם "אפים". כי יש שם במ"ן ב' בחינות מלכיות, שהן ב' ההין כנ"ל, והבן היטב.
ונתבאר היטב, כי בחינת התיקון דאורחא זו, אי אפשר שתתגלה בבחי' השערות דמצר הזקן, שהם תיקון הא' משום שאין זווג במלכות דצמצום א' כנ"ל. אלא רק השפה תתאה, אע"פ שהיא ג"כ מבחינת השערות דמצר הזקן, אמנם הם כבר עלו ונתמתקו פעם בשפה עלאה במדת הרחמים כנ"ל, וע"כ גם בירידתם למטה בשפה תתאה הם ג"כ כלולים בה"ר, וע"כ יתכן בהם זווג, שתתגלה בהם האי אורחא.
וז"ש שם בזוהר (דף קל"ג ע"ב ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות קל"ה) "תנא בכל אתר דבהאי עתיקא טמירא דכלא, אורחא אתגלייא, טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עיטא למעבד טב לכלא. מאן דסתים ולא אתגליא לית עיטא, ולית מאן דידע ליה, אלא הוא בלחודוי, כמא דעדן עלאה, לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי. ועל האי כתיב, מה גדלו מעשיך ה'" עכ"ל. פירוש: כי ענין הגילוי של אורחא בשפה תתאה, נבחן לעצה עמוקה מצד המאציל, כדי להעביר בחינת הדינים גם מבחינת הנשמות הנמשכות ממלכות דצמצום א', אשר אין שום זווג נוהג עליה באצילות, כנ"ל. כי ע"כ נמשכו מארי דיבבאויללה מהתיקון הא' כנ"ל. אמנם המאציל העליון המציא עצה בעדם, והוא כי העלה השערות דמצר הזקן על השפה עלאה, בתיקון הב'. ואח"כ בתיקון הג' שנתמתקו בהאי אורחא דתחות חוטמא. ואח"כ בתיקון הד', שירדו לשפה תתאה, וקבלו מיתוקם בתיקון הא', אשר אז נשתתקו גם מארי דיבבה ויללה הנאחזים בנשמות דצמצום א', כנ"ל. וז"ש "אורחא אתגלייא טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עטא למעבד טב לכלא". כלומר, כי עתה נתגלה עצה למעבד טב, גם עם אותם הנשמות הבאות ממלכות דצמצום א'. וז"ש למעבד טב לכלא. כי לולא האי עיטא, לא היה שום תיקון לאותן הנשמות, משום שבחי' מלכות דצמצום א' שהיא שורשם, אינה באה לעולם לכלל זווג, והיו הנשמות ההן נידחות ח"ו. אמנם עתה אחר שנתמתקו פעם בשפה עלאה תוך ה"ר, ואח"כ באו למקומם בשפה תתאה הנה נעשה המלכות דצמצום א' ראויה שיהיה עליה זווג, מחמת השתתפותה בה"ר, כנ"ל. וקבלו הנשמות הנ"ל תקונם השלם.
וזה שממשיכים שם, "מאן דסתים ולא אתגלייא, לית עיטא". כלומר, בבחינת מצר הזקן, שהוא תיקון א', דסתים ולא אתגלייא, כי לא היה שם זווג, רק שקבלו מהזווג הגדול דפה דעתיק דרך מו"ס כנ"ל, לית עיטא שם. כי הזווג הזה לא הועיל אלא לעלמא קדמאה הנמשך מבינה, אבל לב' עלמין תתאין לא היה שום עצה, כי נעשו אז למארי דיבבא ויללה, כנ"ל. וזה שממשיכים "ולית מאן דידע ליה אלא הוא בלחודוי". כלומר שאין שם ידיעה, שפירושו זווג, אלא רק לעתיק בלבד, כי מלכות דצמצום א' אינה משמשת רק בעתיק, כנ"ל. וז"ש "כמא דעדן עלאה לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי". כי ע"כ נגנזו או"א הפנימים בעדן עלאה, שהוא מו"ס, ולית דידע ליה אלא עתיקא דעתיקין, כי ע"כ נקרא המו"ס אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא. משום שאין ידיעה וזווג בהמלכות הזו, רק בעתיקא, כנ"ל. אמנם ע"י עברם דרך שפה עלאה נעשה עצה למעבד טב לכלא. כי נעשה עליה זווג מבחינת השתתפותה במדת הרחמים, שהוא ה"ר, כנ"ל.
והנה כל הנאמר לעיל בהאי אורחא שבשפה עלאה, נוהג ג"כ בשפה תתאה, בלי שום הפרש כל שהוא. כמ"ש שם בזוהר (אות קל"ד) "דתניא אורחא עלאה דדיקנא קדישא, דאיהו נחית תחות נוקבי דחוטמא דעתיקא, והאי אורחא דלתתא שקילן אינון בכלא, דא לעילא ודא לתתא. לעילא עובר על פשע, לתתא לא החזיק לעד אפו. ותנינן, לא החזיק, דלא אית אתר למיתב, כמא דלעילא יהיב אתרא לאעברא,כך לתתא יהיב אתר לאעברא". פירוש: דהאי אורחא דלתתא, מקבל ג"כ מהרוחא דחיי דנשיב מתחות ב' נוקבי דחוטמא דא"א כמו האורחא עלאה, (ומה גם שהוא מקבל אותו דרך האורחא עלאה, כנ"ל). וע"כ הם שקילין כחדא. וכל מה שנתבאר לעיל בתיקון הג' באורחא עלאה, נוהג הכל גם בהאי אורחא תתאה. וכמו דאורחא עלאה אתתקן רק בבחינת דרך לעבור בו, ולא בבחינת עמידה, כמ"ש לעיל בתיקון ג' עש"ה. כן האי אורחא דלתתא נתקן רק בבחינת דרך לעבור בו, ולא בבחינת עמידה.
וז"ש "ותנינן לא החזיק, דלא אית אתר למיתב". פי': כי המקום הזה נתקן רק בבחינת דרך להעביר החסדים שמה, והחסדים מקבלים הארת חכמה דרך העברה, שה"ס הזווג דב' נוקבי חוטמא בא"א, כנ"ל באורך. אבל לא נתקן למיתב שמה, שהוא בחינת נקב שמאל בלבד, שמשם נמשך בנקב שמאל דחוטמא דז"א, בסו"ה ורוח נשבה בו ואיננו, כנ"ל. ולכן הרוח דנקב שמאל עצמו, לא יהיב אתר למיתב שם, כי בזה היו המקבלים מתבטלים לגמרי, ורוח נשבה בהם ואינם. וז"ש שם (אות קל"א) "כד"א וחמת המלך שככה, שכיך מרוגזיה. דבר אחר, שכיך ברוגזיה". פי': כי הני דלתתא בבי"ע, שרצו לקבל מהאי אורחא בבחינת עמידה, הנמשך מנקב שמאל בלבד, נאמר עליהם ויחר אף ה' מאד. שאז אמר משה, הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי, שהוא דיני דדינא, שאין עוד במציאות דין יותר קשה בהעולמות, כמ"ש שם בזוהר, (אות קל"ב) ע"ש. וכל זה נמשך מהרוחא דחיי דחיין דנקב שמאל, כנ"ל. ועי"ז נשתתקו כל מארי דדינא, שלא יתאחזו שם, כי לא יוכלו לסבול הדין הקשה הנ"ל, דנשיב מנקב שמאל. וז"ש שם, "לעילא עובר על פשע, לתתא לא החזיק לעד אפו, ותניא לא החזיק דלא אית אתר למיתב, כמא דלעילא יהיב אתרא לאעברא, כך לתתא יהיב אתר לאעברא". כי ע"י הרוגז הגדול המגלה לכל הני הרוצים להתאחז שם בבחינת ישיבה ועמידה, משתתקים כל מארי דדינא, והנשמות שבבי"ע יכולות לקבל חסדים מגולים בהארת חכמה, אפילו אותן הנשמות מבחי' מלכות דצמצום א', כי הדינים מתפרשים מהן, משום שלא יוכלו לקבל משם ולהאחז שם, כי הרוחא דנקב שמאל נושב עליהם ומכלה אותם. וז"ש "שכיך ברוגזיה". כלומר, שהרוגז הגדול עצמו הוא משכך כל הדינים. וז"ש "לא החזיק דלא אית אתר למיתב". כי אין מקום לדינים להתאחז שם, משום הרוגז הגדול המכלה אותם, כנ"ל. וז"ש "כמא דלעילא יהיב אתרא לאעברא, כן לתתא יהיב אתר לאעברא". כי ע"י זה נעשה שם מקום לחסדים לעבור דרך שם ולקבל חכמה בדרך העברה,והחסדים המגולים ההם מושפעים גם לנשמות הנמשכות ממלכות דצמצום א', ואין שום פחד שיתקרבו אליהן הדינים לינק מהן, כי כבר נתרחקו מכל בחי' הרוחא דחיי ההוא, ופחד ה' עליהם שלא יתמו ויגוועו לגמרי, מפאת רוחא דנשיב עליהם מנקב השמאל. ועם זה תבין ביותר, למה נתקן האורחא דא, מתחות ב' נוקבי דוקא. כי שניהם באים בתיקון האורחא ההוא. מנקב שמאלא הנכלל בימינא, נעשה האורחא להפסיק השערות משם, ובחינת נקב השמאלי מכלה כל מארי דדינא משם.