רו) ב', הוא שורת השערות הגדילין בשפה העליונה ברוחב, ע"ג הפה. ג' הוא ההוא ארחא, פנוי בלתי שער, היורד מכנגד תחת אמצע החוטם, ועובר ומפסיק בתוך השפה העליונה, ויורד עד הפה.
רו) תיקון ב' הוא שורת השערות הגדילים בשפה עליונה ברוהב ע"ג הפה. ונביא דברי הזוהר במילואו וז"ל (בפרשת נשא דף קל"ב ע"ב ובאד"ר ע"פ הסולם אות קט"ז) תיקונא תנינא: ממתקן שערא מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפומא בתקונא שקיל עכ"ל. פירוש: כי נתבאר בתיקון הא', "דנחית מקמי פתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא עד רישא דפומא". שפירושו שהולך ונמשך ממקום אחיזתו, שהוא בלחי התחתון, הנבחן לבחינת זו"ן שיצא מראש, דהיינו מעצם הגלגלתא, ונבדל לעצם מיוחד לעצמו. בדוגמת השערות, שמפאת המסך שבפאתי הראש, נבדלו ויצאו מבחינת גו"ע דשערות שהם שערות רישא, ונעשו לבחינת גוף המוגבל בכח המסך שממעל לו כנ"ל, שהוא בחינת זו"ן. אמנם נמשך משם ועלה ללחי העליון בסופו, כי נמשך עד רישא דפומא, ששם מתחיל מקום סיום דלחי העליון. והנה בתיקון א' נבחן, שנשאר עומד שם ברישא דפומא, ולא נמשך עוד על השפה ממש, כנ"ל. וכאן בתיקון ב', הוא עלה ונתפשט לגמרי, מרישא הוא דפומא, לרישא אחרא דפומא, דהיינו ששערות דיקנא נתישבו ונאחזו לגמרי במקום לחי העליון, שהוא בחינת השפה עלאה בכל הקיפה.
והנה החומר של השערות אלו של תיקון ב', הוא אותו החומר שבתיקון א', דהיינו מבחינת מלכות דצמצום א'. אלא מתוך ששינה מקומו ועלה ללחי העליון, שהוא בינה, ובחינת עצם הגלגלתא ובחינת ראש, הנה גרם בזה בחינת צמצום גם בסיומא דלחי העליון, עד שגם המקום הזה יצא מבחינת ראש ונעשה לו"ק בלי ראש. וזה דומה ממש לעלית ה"ת בה"ר בסוד ותלכנה שתיהן, שמשם זה נעשה צמצום גם בה"ר, כנודע. ומצמצום החדש הזה יצאו גם שערות בשפה עלאה מבחינת הבינה עצמה, באופן שיש כאן בשפה עלאה ב' מיני שערות. א', מבחינת מלכות דצמצום א', שנמתקו במקום בינה. וב', בחינת השערות שיצאו מבינה עצמה, ע"י כח הצמצום שקבלה מעלית המלכות דצמצום א' במקומה, הכל כמ"ש אצל עלית ה"ת לעינים.
וענין זה נתבאר שם בזוהר (אות קי"ז קי"ח וקי"ט), וז"ל, קם רבי חזקיה וכו' מסתכל הוינא, וארו חמית נהורא יקירא דבוצינא עלאה נהיר וסליק לשכ"ה עיבר, וחד חשוך הוה אתסחי בההוא נהורא, כמאן דאתסחי בההוא נהרא עמיקא, דמימוי מתפלגין ונהרין ונגדין לכל עיבר, ממה דעלוי. וסליק ההוא נהורא בשפתא דימא עלאה עמיקא, דכל פתחין טבין ויקירין בההוא פתחא אתפתחו. אנא שאיל מהם מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו, נושא עוןחמיתא, אמר, דא הוא תקונא תנינא. ע"כ.
פירוש הדברים: כי ראה נהורא יקירא דבוצינא עלאה, היינו האי נהורא דרחמי דרחמי, שנתגלה עם יציאת תיקון הא' כנ"ל. וכיון שנמשך מעתיק, ע"כ נקרא בוצינא עלאה. נהיר וסליק לשכ"ה עיבר. פירוש, שהיה מאיר ועולה לשכך ולאכפיא הדינים ולהפכם לרחמים, כנ"ל ועם כל דא, האי א'ל, אתכפיא לרחמי, דרחמי דעתיק יומין אתכליל ואתפשט ביה, כמ"ש לעיל, ע"ש. וע"כ אומר "לשכ"ה עיבר". כי שכ"ה, מלשון וחמת המלך שככה, דהיינו לשכך הדינים ולאכפיא לון. "וחד חשוך אתסחי בהאי נהורא כמאן דאתסחי וכו'". פירושו: כי בחינת העביות דמלכות דצמצום א' הנקראת חד חשוך, כי צמצום הא' רכיב עלה, רוחץ עצמו בהאור הגדול הזה שנגלה עם הופעתו כנ"ל. כלומר, שנסתלקו ממנו כל הדינים מכח האור הגדול שנתגלה עם הופעתו, שזה דומה לרחיצה במים, כי אור חסדים נקרא מים, כנודע.
"וסליק האי נהורא בשפתא דימה עלאה עמיקא. דכל פתחין טבין ויקירין בהאי פתחא אתפתחן". היינו ענין עלית השערות דתיקון הא', ממקום לחי התחתון, אל מקום השפה עלאה שבלחי העליון, שהוא מקום בינה כנ"ל, "בשפתא דימא עלאה עמיקא". כי בינה נקראת ים העליון, ושפת הים הזה פירושו מלכות דבינה. כי השפה עלאה עומדת בסיום הלחי העליון. וכבר ידעת, שעליה זו של המלכות במקום בינה, היא הגורם לכלהו מוחין דגדלות של זו"ן. שזולת זה, לא היה מציאות מוחין דגדלות בשבילו. וע"כ נבחן עליה זו דמלכות דצמצום א' למקום בינה, לבחינת פתח לכל האורות אשר בהעולמות, המקבלים מזו"ן. וז"ש "דכל פתחין טבין ויקירין בהאי פתחא אתפתחן". כלומר, שע"י עליה זו לשפתא דימא עלאה, נעשה הפתח המקורי, שעל ידו נפתחים הפתחים טבין ויקירין בשביל זו"ן, שיוכל לקבל המוחין דגדלות דרך שם. וזה כמ"ש הרב, שלולא יצאה הבינה לחוץ, לא היה מציאות לז"א להשיג שום מוח (כנ"ל דף תתפ"ג אות ל"ג). וענ"ן המשכת השערות דתיקון א', לתיקון ב' ע"ג השפה עלאה שהיא בינה, הוציא זה החלק מן הבנה, לחוץ מן בחינת הראש, מחמת שקבלה לתוכה בחינת כח הצמצום שיש במלכות והשערות דתיקון הא', כנ"ל באורך.
וז"ש "אנא שאיל מהם מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו, נושא עון חמיתא". כבר ידעת, שהשמות שבתורה, מתבארים כלפי ז"א המקבל אותם התיקונים מא"א. והשמות שבמיכה מתבארים כלפי א"א עצמו, איך הוא נתתקן בעצמו כדי להשפיע לז"א. וע"כ השם של התיקון הב' הזה בתורה הוא השם רחום, שהארתו, שז"א מקבל מהתיקון הזהרחמים מרובים. והוא מתבאר בפירוש חז"ל על הפסוק, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וכו', שפירושו שהנשר הזה רחמני הוא על בניו, ואינו נושא אותם ברגליו אלא על גבי כנפיו, כי אומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, ע"ש בפירש"י. ודברים אלו רומזים לעליה זו של מלכות במקום בינה, שבסבתה יצא חלק מבינה לבר מראש, ונעשה כמו מלכות, שה"ס מה שאמרה, מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני. כי בהיות המלכות במקומה בלחי התחתון במקום תיקון א', ובחינת כח הדין וצמצום היה רכיב על הבנים, שהם זו"ן בני הבינה, אז לא היה שום מציאות מוחין לז"א. משום שעל מלכות דצמצום א' אין שום זווג באצילות. ואור הזה שנתגלה שם מהזווג דעתיק עצמו, אינו ראוי להתפשט למוחין לזו"ן אלא לבינה, בסוד אלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין, כנ"ל. אבל העולמות המתפשטים מן זו"ן, לא קבלו כלום מאור הגדול הזה, כי ע"כ נתפשטו מהם מארי דיבבה ומארי דיללה, כנ"ל. וע"כ עתה כשהשערות דתיקון א' שינוי מקומם ועלו בשפה עלאה במקום בינה, הוכן בזה הפתח לכל פתחין טבין ויקירין, שיוכל ז"א לקבל דרכיהם כל המוחין דגדלות שלו, אשר אז נכפין כל אלו מארי דיבבא ויללא, כמ"ש להלן. וע"כ נבחנת יציאה זו של הבינה לחוץ, מכח שקבלה לתוכה את המלכות, בבחינת רחמים על הבנים, כי קבלה לתוכה את החץ, שהוא כח הצמצום והדין, כדי שלא יכנס בהבניםעצמם, כי אז תוכל הבינה להאירם, ולהעביר מהם מארי דיבבה ויללה ולהשפיע בהם כל המוחין הגדולים. הרי שז"א מקבל רחמים מרובים מכח התיקון הזה, שלולא זה היו העולמות התחתונים מתבטלים לגמרי. כמ"ש שם בזוהר, (אות קי"ב) "אי עתיק דעתיקין קדישא דקדישין, לא אתתקן באלין תקונין, לא אשכחו עלאין ותתאין, וכלא הוי כלא הוי". כי לא היה פתח להשפיע לזו"ן, ומכ"ש לבי"ע, כנ"ל. וע"כ נקרא התיקון הזה בשם רחום. כי הוא שורש כל הרחמים.
אבל במיכה, שהשמות הם מבחינת א"א עצמו, דהיינו מצד המתקן, הוא נקרא בשם "נושא עון". שזה סובב על בחינת שפה עלאה גופה, שהיא בחינת בינה, ואין לה שום ענין עם הצמצום, ומ"מ קבלה לתוכה מלכות המצומצמת ובחינת הדינים שבה, הנחשב לבחינת עון וקלקול. כי עון הוא מלשון מעוות, המורה שהיה ישר ונעשה למעוות. כן הבינה היא ישרה מצד עצמה, ומחמת נשיאתה כח הדין של המלכות, נעשתה למעוות, וז"ס נושא עון. והוא עשתה זה בשביל הרחמים על הבנים שהם זו"ן, כנ"ל. ע"כ מצד הז"א, נקרא התיקון, רחום. ומצד הבינה נקרא התיקון, נושא עון.
ודע, שהפגמים של התחתונים, הנמשכים ממלכות דצמצום א' מטרם מיתוקה במדת הרחמים, נקראים בשם פשעים, להיוהם פשע אמיתי, כי עליה היה הצמצום האמיתי, כנודע. אבל הפגמים הנמשכים ממלכות הנמתקת במדת הרחמים, דהיינו מבחינת בינה שיצאה לחוץ וקבלה לצורת המלכות הזאת, הם מכונים בשם עונות, המורה שמשורשם הם ישרים, אלא שנתעוו, כנ"ל.
תיקון ג' הוא האי ארחא פנוי בלתי שער, היורד מכנגד תחת אמצע החוטם, ועובר ומפסיק בתוך השפה העליונה, ויורד עד הפה. ונביא דברי הזוהר שבזה התיקון. (בנשא דף קל"א. ובאד"ר ע"פ הסולם אות ע"ו') וז"ל, "תיקונא תליתאי: מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא, ושערי אתפסק בההוא אורחא, ומלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא מתיקונא שלים, סוחרניה דההוא אורחא" עכ"ל. וצריכים לזכור, מ"ש הרב בשער מאמרי רשב"י בדברי הזוהר (באד"ר דק"ל ובאד"ר ע"פ הסולם אות ס"ג) וז"ל, "דא מארי דחוטמא, מחד רוחא חיין, ומחד רוחא חיי דחיין, האי חוטמא הוא פרדשקא, דביה נשיב רוחא דחיי לז"א, וקרינן ליה סליחה. וכו'. חד רוחא נפיק לז"א לאתערא ליה בגנתא דעדן, וחד רוחא דחיי, דביה זמינין לאתערא לזמנא דבריה דדוד, למנדע חכמתא" עכ"ל הזוהר.ופירש שם הרב, שמנקב הימני נמשך רוחא דחיי לז"א, גם בזמן הזה. אבל מנקב שמאלי, אין האור יוצא רק בסיתום גמור, וע"כ אין גבורות המלכות יכולים להתבסם עתה, עד לעתיד בזמן מלכא משיחא. כי אז מקבלת המלכות מנקב שמאלי הזה, ולא בשתא אלפי שני, עכ"ל בקיצור לשון.
פירוש: כי ע"ס דראש א"א, הן קומת ע"ב, המקבלת מבחינה שכנגדה מע"ב דא"ק, והחוטם הוא יסוד דראש, כמ"ש הרב לעיל. ונודע, שיסוד דע"ב הוא צר ואריך, שפירושו, צר וסתום מאור דחסדים. אבל הוא אריך באור החכמה, כי להיותו בחי' ע"ב אין בו שום מיעוט מאור חכמה לעולם, אלא שבחינת המסך דיסוד שלו מצמצם עם סיתום גדול מאד מחסדים, כמ"ש היטב בחלקים הקודמים. ולפיכך אין ע"ב יכול להאיר לתחתונים זולת ע"י זווג ביסוד דאמא, שבחינתה להיפך ממש מהקצה אל הקצה, שהיא בחינת קצר מהחכמה, אבל רחב בחסדים מרובים. ונמצא הטפה היוצאת מבין שניהם שהיא בתכלית השלמות. כי מצטרף בה האריך מחכמה דאבא, עם הרחבה דחסדים דאמא, שז"ס המוחין דגדלות דאו"א ודז"א, המקבלים מזווג ע"ב ס"ג העליונים שבראש דא"א, שאז הם מקבלים ממנו סוד שע"ה נהורין, בסו"ה ואל הבל ומנחתו שע"ה. שפירושו, הארת פנים דא"א, כמ"ש הרב להלן.
וז"ש שם בזוהר (דף ק"ל ע"ב, ובאד"ר ע"פ הסולם אות ע"א) "אורכא דחוטמא תלת מאה וע"ה עלמין אתמליין מההוא חוטמא וכלהו מתדבקן בז"א" עכ"ל. פי': אורך פירושו חכמה, וז"ש אורכא דהאי חוטמא. כלומר, מתי האי חוטמא, שהוא יסוד דקומת ע"ב, משפיע חכמה. ואומר, "תלת מאה וע"ה עלמין" וכו'. דהיינו רק בבחינת שע"ה נהורין כנ"ל, שזה יוצא רק ע"י זווג עם בינה. כי אז בינה דרדל"א מאירה תוך המצח דא"א, ומתגלים השע"ה נהורין, כמ"ש הרב לעיל (דף א' ש"מ אות צ"ח). ואז נשיב רוחא דחיי לז"א דרך נקב הימיני. ואז אתמליין שע"ה עלמין באורכא דהאי חוטמא. כלומר, אלו השע"ה נהורין היוצאים מבינה, שהם בעיקר אור החסדים, שיוצאים דרך יסודה, שהוא רחב וקצר מחכמה כנ"ל, נקרא שע"ה עלמין. ועלמין פירושו העלם, דהיינו על שם העלם חכמה מהם. אמנם כשעוברים דרך אורכא דחוטמא, הם מתמלאים באור חכמהשבחוטם, ואז שע"ה עלמין מתגלים בז"א, כי ההעלם עובר מהם, כי עתה הם נשלמים הן מחכמה והן מחסדים כנ"ל.
והנה נתבאר היטב, בחינת נקב ימין דחוטמא דא"א, שהיא בחינת יסוד דע"ב, מבחינת הזווג עם בינה, שאז נמשכים מבינה שע"ה עלמין בשפע גדולה, והם מתמלאים בהארת חכמה מאורכא דחוטמא עצמו. וענין נקב השמאל דחוטמא, הוא הארת יסוד דע"ב בלי זווג עם הבינה, שאז מושפע ממנו סיתום גדול וצר מאד, בסו"ה ורוח נשבה בו ואיננו. וז"ש הרב "אין רוחא דחיי דנקב שמאלי יוצא אל המלכות רק בסיתום גמור". כי זה הרוחא דנקב שמאל, אינו נושב כאן בא"א, כי הוא כולא ימינא. אלא הוא מתעורר פעם למטה בז"א, ואז נפיק מניה אל המלכות סיתום גמור. עד אשר אותם הדבוקים אז במלכות זו, נאמר עליהם ורוח נשבה בו ואיננו. אמנם שורשו הוא מבחינת נקב שמאל דחוטמא דא"א כנ"ל, אלא שאינו מתגלה שם, רק למטה במלכות. וז"ש הרב בפירוש הזוהר, שרוחא דא דנקב שמאלי לא יתגלה רק לע"ל, ביומי דמלכא משיחא, שאז יתבסמו הדינים ההם, ע"ש.
וז"ש בזוהר (נשא קל"א) "תיקונא תליתאה מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא ושערי אתפסק". כי תיקון הג' הזה אינו מבחינת נקב הימיני דחוטמא לבדו, אלא מתחות תרין נוקבין ביחד. והכוונה היא, כי עדיין לא נגלו כאן השע"ה נהורין, הבאים מרוחא דחיי דנשיב מנקב ימין בלבד כנ"ל, כי הם מתגלים אח"כ בתיקון הששי. וכאן נגלה בחינת רוחא דנשיב מתחות ב' נקבין ביחר דוקא. להורות שגם נקב השמאל משמש כאן. וכבר ידעת ההפרש מנקב ימין לנקב שמאל. כי הנקב הימין עיקר הארתו הוא שע"ה עלמין, שפירושו אור חסדים דבינה בהעלם החכמה, אלא מקבל גם הארת חכמה מבחינת אורכא דחוטמא עצמו, כנ"ל. משא"כ נקב השמאל הוא אור החוטמא בעצם, ואין בו מבחינת חסדי הבינה כלום, כי ע"כ הוא צר וסתום מחסדים, כנ"ל. והנה כאן צריכים להורדת ה"ת מעינים, דהיינו לאעברא הני שערי מעל גבי השפה עלאה, שהיא בחינת מלכות דבינה שיצאה מראש דא"א, בסבת השערות דתיקון הא' שעלו ונכללו בה, ואבדה בחינת ג"ר שבה מחמת השערות האלו, כנ"ל. ולפיכך צריכים לאעברא הני שערא משפה עלאה, ואז יחזור אליה בחינת ג"ר שלה. ולכן היא צריכהבעיקר לנקב השמאל דחוטמא דא"א, שהרוח שלו הוא אור חכמה בעצם. אלא לפי שבא"א כולא ימינא, ע"כ נבחן שהרוח מוכרח לצאת מב' הנקבים יחד. וכיון שרוח הזה נשיב ע"ג השפה, הוא מטהר שם את הבינה, ומעביר השערות שנתישבו בה. וז"ש שם בזוהר "ושערא אתפסק מהאי אורחא". רוחא דא דנשיב שם מתחות ב' נוקבין דא"א מעביר השערות משם.
אמנם עינין החיבור דנקב ימין בתיקון הזה, גורם שלא יתפסקו השערות כולם מעל גבי שפה עלאה, אלא שעושה אורחא באמצעותא בלבד. כי אם היה נושב נקב שמאל לבדו, הנה ודאי שכל שערות השפה היו עוברים משם. אלא משום שנתחבר גם נקב הימין בתיקון הזה הג', דמניה נשיב רוחא דחיין, שעיקרו אור חסדים כנ"ל, ע"כ הוא מחזיק השערות בימין ושמאל השפה עלאה, משום שהשערות אלו משמשים למ"ן בשביל החסדים שלו היוצאים דרך הנקב הזה.
וז"ש שם בזוהר "ומלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא בתיקונא שלים, סוחרניה דהאי אורחא". כי זהו בכח הרוחא דנשיב מנקב ימין, שהוא המחזיק שערות אלו סוחרניה דהאי אורחא שבאמצעיתא, כי העביות שבהם נחוצים לו לזווג החסדים, שמתפקידו להשפיע תמיד בסוד רוחא דחיי. וז"ש "בתיקונא שלים". כי עתה שנגלה האי אורחא שבאמצעיתא, בהארת חכמה דנקב השמאל, הנה חזרה הבינה בזה לבחינת ג"ר שלה, ומעתה אין שום פגם בהני שערות השפה הנשארים, להיות נחוצים להמשכת חסדים, כי אז יהיה 'התיקון שלם', כי יהיה חכמה עם חסדים. ובלתי חסדים אין התיקון שלם, כי אדרבה היה בסו"ה ורוח עברה בו ואיננו, כנ"ל. וז"ש "בתיקונא שלים". וענין זה מבואר יותר בדברי הזוהר שם (דף קל"ג ע"א. ובאד"ר ע"פ הסולם אות קכ"ו/ב) ז"ל "מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין נפיק חד אורחא ושערי אתפסק בההוא אורחא. אמאי אתפסק, משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך יתיב תחות נוקבי הוטמא האי ארחא" עכ"ל. פי': כי שואל, אמאי אתפסק רק באמצע שערות השפה, ולא עברו משם כל שערות השפה, מאחר דנשיב שם רוחא דחוטמא, שהוא בחינת חכמה המחזירה את בינה לבחינת ג"ר שלה. וע"ז תירץ, "משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה". כלומר, דלא אתתקן שם החכמה בקביעות, כדרך הרוחא דחיי דנשיב מנקב שמאל דחוטמא. כי אם היה כן, היו עוברים משם כל שערות השפה. אמנם הוא נתקן רק בבחינת דרך בלבד, כי אורחא פירושו דרך, דהיינו לא לעמוד שם, אלא רק לעבור בו לבד, כדי שאח"כ יוכלו להתגלות החסדים מבחינת העביות הנשארת שםבשערות השפה בבחינת מ"ן. כי אז הוי תיקונא שלים, כנ"ל. וזה שממשיך "ובגין כך יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא". כלומר, שהתיקון הזה בא מתחת ב' נוקבין, דהיינו גם מנקב הימיני, שדרכו להשפיע חסדים, וע"כ נתפסק רק בבחינת דרך באמצע השערות, וכל השערות מהאי גיסא ומהאי גיסא נשארים כדי שלא יופסק שפע החסדים כנ"ל.
וז"ש עוד שם "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום דכתיב ועובר על פשע, למיהב מעברא על פומא קדישא, דיימא סלחתי". פירוש: כי אין צורך להגלות כאן, אלא בחינת סליחת עון בלבד, שפירושו להעביר הקטנות מעל בחינת המלכות דבינה, שיצאה לחוץ מחמת נשיאת השערות בסוד נושא עון, כנ"ל. ולזה מספיק בחי' אורחא באמצעיתא דשערי, כנ"ל. וז"ש "למיהב מעברא על פומא קדישא דיימא סלחתי". כי ע"י העברה בלבד, נגלה סליחת עון. וז"ש מקודם "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום שכתיב ועובר על פשע". כי נתבאר לעיל, שבחינת הפגם דצמצום א' נקרא פשע, ובחינת המיעוט דבינה מחמת שנעשתה לנושא להמלכות הזו, נקרא עון, ולא פשע. אמנם עתה, אשר בחינת מלכות דצמצום א', דהיינו התיקון הא', עלה ונתחבר בבינה, נמצא שעם סליחת העון דבינה, נתכפר ג"כ בחינת הפשע אשר עלה שם. וז"ש "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא". כי יש שם ב' מיני שערות: הא' הבאים מחומר דתיקון א' עצמו שעלה שם. וב', השערות שיצאו מכח הבינה שיצאה לחוץ ואבדה הג"ר שלה, כנ"ל ע"ש. וא"כ יש לשאול אמאי לא אתרבי השערות שבאו מתיקון הא', גם בהאי אורחא, כי לא היה כאן אלא בחינת סליחת העון, הנוגע רק לשערות דבינה עצמה, ולא לבחינת פשע. וע"ז אומר "משום דכתיב ועובר על פשע". כלומר, כיון שלא נתקן אלא בבחינת אורחא למעברא ביה, ע"כ בשעה שעובר דרך שם לפומא, לומר סלחתי לעון דבינה, נמצא גם הפשע נעלם משם, וע"כ גם השערות דבחינת פשע, ג"כ אינם גדילים שם בהאי אורחא. באופן שנמתקים שניהם ביחד, כי זהו כל כח של תיקון הב', שה"ס נושא עון, דהיינו שקבלה בחינת הפשע לתוכה, ונתמעטה גם היא, כדי שאח"ז כשיגיע לה התיקון הג' שהיא האורחא לאעברא ביה, יגיע התיקון הזה גם לבחינת פשע, הנמשך מתיקון א'. וע"כ נקרא במיכה התיקון הזה ועובר על פשע, כי ענין סליחת עון אין בו משום רבותא, כי הוא ישר משורשו. אלא עיקר רבותא היא, שעבר ג"כ על הפשע, כמבואר.
וז"ש שם (אות קכו/א) "ותאנא, תיקונא קדמאה דדיקנא ותנינא, לאתכא לתליתאה".פירוש: כי כל עיקר הדיקנא הוא, לתיקון הבוצד"ק דגניז במו"ס, שה"ס אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא, שהוא בחינת העביות מצמצום א', שעליה יצאו או"א דנקודים. וכיון שהיא גנוזה שם, אין בה זווג, וע"כ נגנזו עמה גם קומת או"א הפנימים, הנקרא אלף עלמין, להיותם בחינת ע"ב הגלוי כנ"ל באורך. ונודע דעיקר כל התיקונים הוא, רק לתקן המלכות דצמצום א', בסוד דא"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה. והנה היא נגנזה לגמרי בעולם האצילות, ואיך יהיה בה תיקון בעת שאין בה שום זווג, והיא גנוזה במו"ס. וז"ס שערות דיקנא, אשר כל שורשה הוא תיקון א' דדיקנא, ששם נגלה בחינת המלכות דגניז במו"ס, כנ"ל באורך, והיא שהצמיחה והולידה לכל השערות דיקנא, כמ"ש לפנינו. אמנם בה בעצמותה גם כאן בדיקנא, אי אפשר שתהיה בה זווג, כי אם בדרך התכללותה וביאתה בהתכללות הבינה, שהיא מדת הרחמים, דהיינו בחינת תיקון הב' שנקרא ורחום, כנ"ל שמכח השערות דתיקון א' שעלו לשם, יצאו ונצמחו שערות גם מבחינת בינה הנקרא שפה עלאה, וגם השערות של תיקון א' עצמו עלו ונתערבו עמהם, כנ"ל. אמנם עדיין לא נגלה שום המתקה בזה התיקון הב', ואדרבה כי נגלה מיעוט נוסף על מיעוט הא'. אלא אח"ז שנגלה התיקון הג', שהוא האורחא דאתפני משערא, הנמשך לפומא בסוד סליחת העון, שפירושו שהעון דבינה חזר ונתיישר והשיגה את ג"ר שלה, אשר עי"ז נעשה גם בחי' עובר על פשע, כי גם בחי' השערות השייכים לתיקון א' קבלו ג"כ אותם המוחין. ואז נתגלה כל התיקון של יציאת המלכות דצמצום א' לחוץ בבחינת שערות דיקנא. כי עתה בתיקון ג' הזה, נתקנה בחינת המלכות דצמצום א', והגיע בחינת תיקון להבוצד"ק דגניז במוחא סתימאה, והאלף עלמין דחתימין שמה, התחילו להתידע באיזה שיעור. וז"ש בזוהר "דתיקונא קדמאה ותנינא דדיקנא, לא היו אלא לאתבא לתליתאה", כמבואר. כי עד עתה לא היו אלא רק צמצומים נוספים, אלא עתה שחזרו הג"ר לבינה, התחיל התיקון דמלכות זו דצמצום א', שזה כל הנרצה. והבן כי משום זה נקראים י"ג תיקוני דיקנא בשם י"גמדות הרחמים, כי כל עיקרם הוא להמתיק המלכות דצמצום א', שהיא מדת הדין, בבינה, שהיא מדת הרחמים וזכור זה בכל ההמשך.
וז"ש עוד שם (באות קכו/ג) תאנא בצניעותא דספרא, מהו דכתיב פשע: זכו עובר, לא זכו, פשע". פירוש: כמ"ש לעיל, ד"ה וענין זה, על דברי הזוהר דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה", שלא נתקן שם החכמה בקביעות, שהיא בחינת הרוחא דנשיב מנקב שמאל דחוטמא, אלא בבחינת דרךלעבור בו, ולא לעמוד שם, ע"ש. וז"ש כאן "זכו עובר". כלומר, שהצדיקים הזוכים, הם מקבלים הרוחא דחיי מבחינת ב' הנוקבין דחוטמא. שאז היא בבחינת עובר על פשע, כמ"ש שם, שהוא תיקונא שלים, שיש להם חכמה וחסדים, חכמה מכח העברת הרוחא דחיי בהאי אורחא, וחסדים מכח הני שערין דאשארו שמה סוחרני דהאי אורחא. אבל אם "לא זכו", דהיינו אם הם עומדים בהאי אורחא דהיינו שמקבלים הרוחא דחיי דנשיב מנקב שמאל, המאיר בקביעות, אז מתגלה להם "פשע". כלומר, שהשערות שנתערבו שם מהחומר דתיקון א' הנקרא פשע כנ"ל, המה מראים כח הצמצום שבהם. ואז גם הארת חכמה מסתלקת מהם, כי אין חכמה מתקבלת בפרצוף מבלי התלבשות באור חסדים, כנודע. וז"ש "זכו עובר, לא זכו, פשע". אכן אין זה אמור אלא בהצדיקים המקבלים מאורחא דתחות חוטמא דז"א, ולא באורחא דא"א, כי לית שמאלא בהאי עתיקא, כנ"ל.
וזה שממשיך שם (אות קכ"ז) "האי בז"א, מאי בין האי להאי, בז"א כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמוי, כתיב ויחר אף ה' בם וילך. מאי וילך, דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי, ומאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח. הה"ד כי רוח ה' נשבה בו ואיננו. באריך אנפין כתיב, ועובר על פשע, וכתיב, ורוח עברה ותטהרם". פי': כי הדברים האלו, סובבים על הצניעותא דספרא המובא לעיל, שאומר "אם זכו עובר אם לא זכו פשע". דהיינו אם התחתונים אינם מקבלים משם בבחינת העברה, מתגלה להם פשע, כנ"ל. וע"ז פרשו בזוהר, דהאי בז"א דוקא, ולא בא"א. ורק בז"א אפשר להתחתונים להתאחז בהאי אורחא בבחינת עמידה, דהיינו לקבל מבחינת נקב שמאל לבד דנשיב בהאי אורחא. ואז נאמר בהם, ויחר אף ה' בם וילך. כי אז מתגלה להם בחינת השערות דצמצום א' המעורבים שם, שהם נקראים פשע, ואור העליון המלובש בנשמות ההם, מסתלק מהם. שז"ס וילך, "דמאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח, כי רוח ה' נשבה בו ואיננו". כי החיות נסתלק מהם לגמרי, כי הסיתום דאור חסדים גורם הסתלקות אור חכמה ג"כ, כי אין אור חכמה מתלבש אלא בחסדים, כנ"ל.
מה שאין כן "באריך אנפין, כתיב, ועובר על פשע. וכתיב ורוח עברה בהם ותטהרם". דהיינו כנזכר לעיל, דלית שמאלא בהאי עתיקא, ושם נשבין רוחא דחיי מכללות ב' הנקבים, אשר הרוחא דחיי הנושב מהם, הוא רק בבחי' ועובר על פשע, שאין הפשע מתגלה, אלא אדרבה הוא מתכפר שם, כי נכלל לגמרי במדת הרחמים, וגם הוא מקבל מהאי אורחא כמו השערות דבינה עצמם, כנ"ל באורך.וז"ש "ורוח עברה בם ותטהרם", כי אפילו השערות דבחינת פשע, נטהרו ג"כ. כמ"ש לעיל דשערא לא אתרבאי בהאי אורחא, ע"ש.
וז"ש עוד שם (אות קכ"ט) "תאנא, בשעתא דאתגלי ההוא אורחא דיקנא דעתיק יומין, כולהו מארי דיבבא ויללה ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין וכו'". כי אלו מארי דיבבה ויללה, נמשכין מכח התיקון הא', שה"ס פשע. שנתפשטו ממנו ז"ן עלמין דיבבה, וצ"ו עלמין דיללה, כמ"ש לעיל ע"ש. ונמצא עתה, שהפשע נתכפר בהאי אורחא דתתות חוטמא דא"א, בסוד ועובר על פשע, ובסו"ה ורוח עברה בהם ותטהרם. וחזרו ונגלו החכמה וחסדים ותיקונא שלים, אז נשתקו מארי דיבבא ומארי דיללה ג"כ, כי גם בחינת הפשע נכלל במוחין אלו, כנ"ל. אמנם רק בבחינת "סתימין ושתיקין" דוקא, כי אינם רשאים לקבל משם, אלא בבחינת אורחא לאעברא ביה, שפירושו בחינת הארת חכמה בחסדים, הבא מחמת ההעברה בהאי אורחא. אבל לא בבחינת עמידה, שפירושו לקבל חכמה דרך נקב שמאל. כי אז יחזרו הני מארי דיבבה ויללה שביצירה ועשיה לקדמותם, כנ"ל "לא זכו פשע", כי הפשע יחזור ויתגלה להם מתיקון הא' כנ"ל באורך. וזה שמדייק מזוהר "ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין". כי לית שמאלא בא"א, וכשמתגלה אורחא דא"א, מקבלים הכל רק מבחינת אורחא לאעברא. "ולית מאן דיפתח פטרא לאבאשא", שאין עוד מציאות למי שהוא שיוכל להתאחז בנקב השמאלי כמבואר. וזה שממשיך "ומהאי, מאן דאחיד ואזהיר לשתקאה, להאי אורחא רשים, דהוא סמנא דעתיקא קדישא". כי שורשים העליונים, מכים בכחם על השתלשלות כל הענפים שלהם עד עולם התחתון. ולפיכך אנו רואים, כשאדם רוצה להשתיק למי שהוא בהקפדה, הוא מזהיר אותו בדרך הנחת אצבע על האי אורחא דתחות החוטם שלו. ואומר הזוהר, שזה בא לנו משורש העליון שבעתיקא קדישא, כי בהגלות האי אורחא דתחות חוטמא בעתיקא קדישא, נמצאים כל מאריהון דדינא סתימין ושתיקין, כנ"ל. וז"ש "דהוא סמנא דעתיקא קדישא", דהיינו כמבואר.
והנה בי"ג מדות הרחמים שבתורה, נקרא התיקון הג' הזה בשם, וחנון. שפרשו ז"ל, עושה חסד חנם ואע"פ שאינו הגון ואינו כדאי. ונודע שהשמות שבתורה הםבערך המקבל את התיקון. והנה נתבאר לעיל, שזה האורחא, הוא גילוי הארת חכמה רק לבינה, להיותו בשפה עלאה שהיא בינה. וא"כ הוא מספיק רק לבחינת סליחת עון, ולא לכפרת פשע, שהיא בחינת המלכות דצמצום א'. ועכ"ז מספיק התיקון הזה גם לכפרת פשע, בסוד ועובר על פשע, כנ"ל. וע"ז נקרא בשם חנון, דהיינו אע"פ שאינו הגון ואע"פ שאינו כדאי, מ"מ הוא מתכפר ע"י התכללות בבינה. ונמצא השם שבמיכה הוא, ועובר על פשע, כי מצד העליון נבחן שהוא עובר עם הרוחא דחיי ומכפר גם הפשע. ומצד התחתון המקבל התיקון נקרא וחנון, להורות שעדיין אינו כדאי להרוחא דחיי, ומ"מ מקבל אותו, כמי שהוא כדאי לו.