קצג) ואמנם אחר שירדה הבינה בגרון, ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א עצמם, והיה רוחניות אליהם, ואין לו מקום מקובץ, כי אם בין תרין כתפוי דא"א הוא עומד, כנזכר במקום אחר.
קצג) אחר שירדה הבינה בגרון ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א וכו' ואין לו מקום מקובץ כי אם בין תרין כתפין דא"א הוא עומד. כבר נתבאר בחלק ה', כי שורש הדעת הוא בחי' החסד שבבינה, כי בינה עצמה היא עצמות חכמה, ואור החסדים שממשיכה נחשב בה לבחי' בן ומ"ן, כמ"ש שם הרב, ע"ש. אמנם הכונה היא על בחי' ז"ת דחסד שנשאר בה, ולא על ג"ר, כי ג"ר הן בחינתה עצמה, עש"ה.
[כמ"ש שם הרב - עי' גם ד"ה עתה מובן]
וע"כ נבחן החסד שבה הנ"ל לבחי' מ"ן, משום שחסד הזה הוא שורש ז"א, שהוא צריך להארת חכמה. וע"כ הוא מעורר אותה להפסיק האחורים שלה ולהזדווג עם החכמה פב"פ, כדי להאיר אותו בהארת חכמה. וע"כ המ"ן הזה נקרא בשם דעת, כי על ידו מזדווג הבינה עם החכמה. והזווג נקרא ידיעה, כנודע.
והנה נתבאר לעיל בסמוך, שחכמה סתימאה דא"א, אינו מזדווג עם הבינה שלו לעולם, כי קרומא דאתחפיא עליה לא פסיק לעלמין, ע"ש. כי משום זה נחשבת הבינה שיצאה לבר מראש דא"א. ולפיכך נחשב גם הדעת שיצא מראש דא"א יחד עם הבינה, ונעשה בקביעות לבחינת ו"ק, ולבחינת אחורים, הנקרא כתפין דא"א. כי אחורים, פירושו שאינה בא בבחינת הזווג הממשיך אורות דפנים, והוא שקט בלי פעולה. וזה שאומר שאין לו מקום קבוץ בראש דא"א, כי בחינת הזווג הנעשה על המ"ן הזה נקרא מקום קבוץ. כי מחמת שהוא גורם הזווג דחו"ב, הנה מתקבצים בו עצמו ג"כ חו"ב ודעת יחד, ונעשה לבחינת ראש ממש. אע"פ שהוא חסדים ובחינת ו"ק, מ"מ מתוך שמושו לחו"ב דראש, הוא נמשך ג"כ לשם, כנ"ל. אמנם בא"א שאין לדעת פעולה זו לזווג חו"ב, ע"כ יורד לבחינת ו"ק ולבחינת אחורים, כי נתבטל פעולתו.
[והנה נתבאר לעיל - עי' ד"ה אמנם התחלקות]
ותדע, שתמורת הדעת הזה שירד לו"ק דא"א ונתבטל פעולתו, יש לו לא"א תמורתו בחינת דעת בסוד הדיקנא שלו. והגם שאף הדיקנא עומדת מצד הקביעות שבה בבחי' ו"ק, כי המסך שבשערות דרישא הוציא אותה לחוץ מראש בבחינת אח"פ היוצאים ממדרגת ראש, אמנם בעת הזווג עולים י"ג תיקוני דיקנא, ונכללים בבחינת ראש ביחד עם השערות רישא, כי בחינת המסך דפאתי הראש יורד לסיום הדיקנא, ונעשו שניהם לע"ס דראש אחד. ואז נעשו השערות דיקנא למ"ן, הממשיכים זווג דחו"ב עלאין דעתיק, בסוד דעת דרדל"א. כי גם ג' הרישין נתחברו לרדל"א כנ"ל, הרי שהשערות דיקנא נעשו לדעת דא"א הממשיכים לו הזווג דחו"ב.
אלא ההפרש הוא בין דעת דכלים פנימים דא"א שירד לגופא בקביעות, ובין הדעת דכללות הדיקנא, הוא כי אם הדעת דכלים פנימים היה עולה לזווג החו"ב דא"א, היה מזווג בחי' ע"ב דמו"ס גופיה,שזה אי אפשר לו כנ"ל, וע"כ אינו יכול לעלות לראש. אמנם הדיקנא מתוקנת מהוי'ה דס"ג שבמו"ס, באופן אע"פ שהיא עולה לזווג החו"ב, אינו מזדווגת רק בחינת בינה דחכמה עם הבינה, שהיא בחי' ל' דצל"ם, ולא ע"ב דמו"ס, וע"כ יכולה לעלות לראש. באופן שכל הזווגים דחו"ב שבראש דא"א, אינם באים מן הדעת דכלים הפנימים, אלא מן הדעת דשערות דיקנא, כמבואר.