קכא) והבן עתה ותראה, כי אע"פ שטיפת הנקבה כפולה מטפת הזכר, הנה שרשי הטיפה הנוקבית נמצא גם בזכר. והענין, כי הנה טיפת הזכר הוא יה"ו דב"ן, שהיא מ"ב כנ"ל, ויש בה שורש ב' טיפות לצורך או"א, אלא שלהיות כי בעתיק ובאריך, עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הזכר ונקבה כל אחד בפני עצמו, כנודע, ולכן עדיין היו שרש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה.
[או"פ כאן ד"ה וזה אמרו "טפת]
קכא) שרשי הטפה הנוקבית נמצא גם בזכר. כי הזכר משפיע לנקבה מבחינת המלכות של עצמו, אלא שהמסך של הנקבה העולה לנגדו, נכלל ג"כ במלכות דזכר, כנ"ל בסדר השפעת המוחין מעליון לתחתון. ונמצא שורש המ"ן נמצאים בהכרח בזכר. כי ע"כ נבחן הגרון למלכות דחכמה סתימאה, כנ"ל.
בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו וכו' שורש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה. ואח"כ בגרון, וכו' המ"ב שלה בב' שמות דאהי'ה וכו' ושניהם מ"ב אחד. הנה בדיבורים אלו, נתן הרב לנו, התמצית היוצא מכל הדרוש הארוך הנ"ל, בשם מ"ב דיה"ו, ושם מ"ב דאהי'ה. וע"כ נזכיר בקיצור את כל האמור עד הנה, בהזווג דנשיקין דחיך וגרון, ונבאר אותם בעמקות יתרה, ואז נבין דבריו שבכאן.
והנה כללות הדברים, כי העלה א"א את הנה"י שלו לחג"ת שלו, וגם העלה את ב' אהי'ה התחתונים, שהם ב' אהי'ה דנה"י דאו"א וב' אהי'ה דחג"ת דאו"א, שהם ב': אהי'ה דנה"י דגרון דא"א ואהי'ה דחג"ת דגרון דא"א, והביאם לב' אהי'ה העליונים דיודין שבגרון, שהם חב"ד שבגרון. ושם נעשו ב' אהי'ה התחתונים דההין, שהם נה"י דאו"א ונה"י דגרון, המה נעשו לב' טפין מ"ן למו"ס דא"א שהם יחד גי' מ"ב, כי ב"פ אהי'ה פשוט, עולות מ"ב. ואז נזדווג מו"ס על המ"ן האלו, והוריד טפת מ"ד, המתבארת בהשם יה"ו דההין שבגי' מ"ב. ונתחברו המ"ן והמ"ד, וירדו ליסוד דא"א המלובש ביסודות דאו"א. ואז נזדווגו גם או"א על המ"ן האלו, וממ"ן ומ"ד אלו נולד ז"א. ותדע שמ"ש הרב כאן, שב' אהי'ה העליונים דיודין נעשו לב' טפות מ"ן, הכוונה היא, שהב' טפות מ"ן נתלבשו בהם. כי ב' טפות מ"ן העיקרים דז"א, הם ב' אהי'ה דההין דוקא, שאין במילוי שלהם רק כ"ה אותיות, כמ"ש הרב להדיא בע"ח שט"ז פ"ג, בסו"ה כה תאמר אליהם ע"ש.
ועתה נבאר הדברים היטב. והנה ידעת סוד שם מ"ב, שהוראתו על ג' הפרצופים שלמעלה מטבור דא"ק. שהם פרצוף גלגלתא, שה"ס הוי'ה פשוטה. וע"ב, שהוא המילוי הא' ביודין של הוי'ה הפשוטה. וס"ג, שהוא המילוי הב', בג' יודין וא', של הוי'ה זו. ולפיכך גם בפרצופי האצילות, נבחנים ג' הפרצופים א"א או"א וישסו"ת, שהם בבחינת השם מ"ב, כלומר שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בג' פרצופי א"ק העליונים מלמעלה מטבור שלו, שעם זה נבחנים גם הם בכל שלימותם. ותזכור, שבכ"מ שהרב עוסק בשלימות מבחינה זו דלמעלה מטבור דא"ק, הוא מרמז עליו בסוד השם דמ"ב. וכן בעלי הזוהר.
ובזה מובן לנו מה שבג' פרצופים העליונים דאצילות, שהם א"א או"א וישסו"ת, לא הוצרך בהם זווג דנשיקין, שפירושו זווג דע"ב ס"ג המוריד ה"ת מעינים ומבטל לפרסא לשעתו, לתחלת אצילות שלהם. אלא רק לגדלות שלהם, דהיינו להמציא להם נה"י חדשים ע"י הורדת ה"ת, שאז יוכלו לקבל הג"ר דאורות כנ"ל. אמנם לזו"ן הוצרך זווג דנשיקין הגדול, גם לצורך הזווג דעיבור שלהם. ובהנ"ל תבין, כי בהיות הג"ר דנקודים, וכן הג"ר דאצילות בבחינות השם מ"ב, שהמה שלימים אגב שורשם, לפיכך הספיק הגדלות דעליון, לברר תכף עמו יחד גם גו"ע דתחתון, עוד בהיותו בעלי עליון, בסוד רוחא קדמאה כנ"ל. ומה גם כי אפילוהכלים דאחורים שלהם לא נפלו לבר מאצילות. משא"כ ז"ת של הנקודים, שהם אינם מבחינת השם מ"ב, אלא מבחינת נה"י דא"ק שלמטה מטבורו כנ"ל, אשר תכף עם צמצום ב' דא"ק, המה נפלו ויצאו לבר מאצילות, בסוד ב"ש תחתונים דנה"י אלו כנ"ל. ואע"פ שבעת גדלות של ע"ס דנקודים, בעת שנה"י דא"ק קבלו האור חדש דבקע לפרסא, חזרו אז ב"ש תחתונים אלו מבי"ע לאצילות, שה"ס הו' ונקודה, שיסוד דא"ק השפיע אותם ליסודות דאו"א דנקודים, כנ"ל. אמנם לא נתקיימו כן, אלא חזרו ונפלו לבי"ע, והכלים שלהם נשברו פנים ואחור. ולפיכך אע"פ שישסו"ת העלה את אח"פ שלו בעת גדלותו, אשר גו"ע דז"א דבוקים בהם, מ"מ עדיין אין הם יכולים לקבל תיקון ע"י אור חדש דבקע לפרסא שקבלו ישסו"ת, משום, שאור חדש הזה בא משם ע"ב דא"ק, ונודע שע"ב דא"ק מסתיים על הטבור. ונמצא גם באצילות אין הארת הע"ב יכולה להתפשט אלא בסוד השם מ"ב, דהיינו עד הטבור דא"א לבד. וכיון שגו"ע דז"א הם מבחינת ז"ת דנקודים, ששורשם הוא מלמטה מטבור דא"ק, ע"כ אין הם יכולים לקבל משהו אור מאור חדש דבקע לפרסא, שהמשיך הגדלות דאח"פ בישסו"ת. והבן זה היטב. כי כאן הוא כל ההפרש בין הזו"ן אל הג"ר.
והנה לפי זה יש לשאול, א"כ איך יכלו ג"ר דנקודים ונה"י דא"ק לקבל מאור חדש דע"ב ס"ג דבקע שם לפרסא שיצאה הגדלות שלהם, כנ"ל. כיון שגם הם מקומם למטה מטבור דא"ק, אשר הארת ע"ב ס"ג אינה מגיעה שם, כמבואר. אכן התשובה על זה, היא תיקון הקוים שנעשה שם, שפירושו העלאת נה"י לחג"ת. כי מתחלה יצא הקטנות דנקודים מבחינת ה"ת בעינים. ולא יצא מהם אלא בחינת ראש תוך, דהיינו גו"ע, שבחינת הרוח בגלגלתא, ובחינת הנפש בעינים. ועד"ז בנה"י דא"ק, להיותו הפנימיות של ע"ס דנקודים, בהכרח הוא נוטל מתחילה להחיצוניות, כי הוא המשפיע לחיצוניות כנודע. והנה הארה זו דגלגלתא ועינים, נמשכת מבחינת ממעלה מטבור דא"ק. כי זה הכלל, בכל מקום שתמצא ע"ס של פרצוף, ואפילו אם הוא כולו מבחינת למטה מטבור, מ"מ מקבלת כל בחינה מבחינה שכנגדה בעליונים. באופן, שחב"ד חג"ת שלו מקבלים מן חב"ד חג"ת שבכל העליונים, שהם בהם למעלה מטבור. ונה"י שבהם מקבלים מן נה"י שבכל העליונים, שהם בהם למטה מטבור. וע"כ גו"ע שיצאו בעת קטנות בג"ר דנקודים מבחינת ה"ת בעינים, כיון שהם מבחינת הכלים דגלגלתא ועינים, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים כנודע, ע"כ המה מקבלים מבחינה שכנגדם בא"ק, שהוא למעלה מטבור. והנה עם זה תבין בפשיטות איך יכלו ג"ר דנקודים וע"ס דנה"י, לקבל מן הזווג דע"ב ס"ג שהם בחינת השם מ"ב. כי באמת גם הם יצאו רק מבחינת למעלה מטבור בלבד, וגם הם שייכים מבחינת הכלים שלהם לבחינת השם מ"ב.
ובזה מתבהרים הדברים, מה שאנו אומרים תמיד, שאור חדש דבקע לפרסא הנמשך אל הפרצופים, אינו מספיק לבטל את הפרסא שבין אצילות לבי"ע, באופן שיתקנו הבי"עבמקומם, וישובו לבחי' אצילות. אלא רק להעלות את אח"פ הנפולים לבי"ע, אל למעלה מפרסא של האצילות. ובאמת יש לתמוה, ממה נפשך, אם האור החדש דע"ב מבטל הפרסא, א"כ ישובו ג' עלמין דבי"ע להיות אצילות במקומם למטה. ואם אינו מספיק להאיר אותם במקומם, איך הוא מועיל להם להעלותם לאצילות. ובאמור מובן היטב מאד. כי ידעת, שענין הפרסא שנעשה בין אצילות לבי"ע, הוא ההפרש בין גו"ע דנה"י דא"ק שקבלו מה"ת בעינים, ובין אח"פ שלו שיצאו לבר מאצילות ולמטה מסיום הקו, שהיא מכח הה"ת בעינים. ולפיכך גם האור החדש שנה"י דא"ק אלו קבלו מע"ב ס"ג, דבקע לכלהו הפרסאות, הנה אור זה לא יכול להתמשך למטה מגו"ע דנה"י דא"ק, שהם בחינת חב"ד חג"ת שלו כנ"ל, משום שבעינים הוא מקום סיום החג"ת שלו, דהיינו הטבור, ואין אור ע"ב יכול להמשך למטה מטבור, כנ"ל. כי רק בחי' גו"ע, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים, שהם מקבלים מכל העליונים מבחינת חב"ד חג"ת דעליונים, ע"כ המה יכולים לקבל אור ע"ב הנמשך בחב"ד חג"ת אלו. אמנם מטבורו דע"ס דנה"י ולמטה, שהוא מפרסא שמתחת האצילות ולמטה, כיון שגם בעליונים אין אור ע"ב מגיע לשם, הרי גם בע"ס דנה"י דא"ק שקבלו אותו האור, הנה הוא מסתיים גם בהם על הטבור, ואינו מתפשט למטה מטבור אף משהו. וע"כ היו יכולים בכח האור החדש רק לבטל את הפרסא הדבוקה בהם על הטבור, אבל להמשיך אור דע"ב לבי"ע לא היו יכולים, וע"כ העלו את הב"ש תחתונים אל המקום שלמעלה מטבור שלהם. ועד"ז כל פרצופי אצילות, המה יכולים ע"י האור דע"ב, רק לבטל הפרסא הדבוקה מתחת רגליהם, שבזה יכולים אח"פ שלהם לעלות למעלה מפרסא, אבל אינם יכולים להמשיך האור דע"ב עצמו למטה מפרסא, כיון שהוא בחינת למטה מטבור הכללי. דהיינו על פי ערך הנה"י דא"ק, שעליהם סובב כל התיקון, כנודע.
ובזה מתבאר לך היטב סוד השבירה. כי בשעה שיסוד דא"ק השפיע המ"ן דו' ונקודה אל הפה דאו"א, שהם בחינת גו"ע דכלים של ע"ס דנקודים כנודע, הנה נזדווגו או"א עליהם בזווג דפב"פ, והמשיכו עליהם האור דע"ב ס"ג, ונתקיימו שם היטבכתיקונו. אמנם בשעה שנתפשטו הז"ת משם למקומם ונמשכו עד בי"ע, והאור דע"ב לא היה יכול להתפשט עמהם, כי אינו יכול לרדת ממטה לטבור כנ"ל, נמצא כי בשעה שבאו למטה מטבור, שהוא למטה מפרסא דאצילות, אשר האור החדש דבקע לפרסא, נעלם מהם לגמרי, ומאחר שהאור הזה נעלם, הנה תכף חזר כח הה"ת בהפרסא, ונחתכו גם מאצילות. כלומר, שלא היו יכולים אפילו לחזור ולעלות לאצילות, כי כבר הה"ת שולטת בהפרסא. והבן היטב. כי ע"כ נשברו פנים ואחור, כלומר אפילו בחינת גו"ע שבהם, שהיו ראוים לקבל את האור החדש דע"ב, מ"מ גם המה נשברו, משום שנתפשטו מתחת לטבור הכללי, שהוא הפרסא דאצילות, שמתחת היסוד דא"ק. וזכור היטב את ההבחן בין גו"ע שהם כלים דפנים, דהיינו חב"ד חג"ת, ובחינת אח"פ דכל מדרגה, שהם כלים דאחור, דהיינו בחינת נהי"מ.
ועם זה נתבאר היטב, איך שבכל העליונים, דהיינו מבחינת הג"ר של הנקודים, שהם ג' הפרצופים עתיק, א"א, ואו"א וישסו"ת, הם לא נצרכו לזווג דנשיקין, רק למוחין ונה"י. כי הקטנות שלהם, שהם גו"ע, נתקנו ביחד עם הגדלות דעליון, להיותם דבוקים עמהם במדרגה אחת כנ"ל. אבל ז"ת דנקודים, שהם נתקנים בזו"ן דאצילות, אע"פ שהרשימות שלהם נשארו במלכות דאצילות, שהיא עתה מלכות דא"א, עכ"ז אינם נחשבים למדרגה אחת עם הג"ר, שהרי אפילו הג"ע שלהם נפלו ג"כ לבי"ע. וע"כ אפילו הגו"ע שלהם, אינם עולים עם גדלות דישסו"ת, כתיקונו. אמנם בשעה שנתפשטו הז"ת משם למקומם ונמשכו עד בי"ע, והאור דע"ב לא היה יכול להתפשט עמהם, כי אינו יכול לרדת ממטה לטבור כנ"ל, נמצא כי בשעה שבאו למטה מטבור, שהוא למטה מפרסא דאצילות, אשר האור החדש דבקע לפרסא, נעלם מהם לגמרי, ומאחר שהאור הזה נעלם, הנה תכף חזר כח הה"ת בהפרסא, ונחתכו גם מאצילות. כלומר, שלא היו יכולים אפילו לחזור ולעלות לאצילות, כי כבר הה"ת שולטת בהפרסא. והבן היטב. כי ע"כ נשברו פנים ואחור, כלומר אפילו בחינת גו"ע שבהם, שהיו ראוים לקבל את האור החדש דע"ב, מ"מ גם המה נשברו, משום שנתפשטו מתחת לטבור הכללי, שהוא הפרסא דאצילות, שמתחת היסוד דא"ק. וזכור היטב את ההבחן בין גו"ע שהם כלים דפנים, דהיינו חב"ד חג"ת, ובחינת אח"פ דכל מדרגה, שהם כלים דאחור, דהיינו בחינת נהי"מ.
ועם זה נתבאר היטב, איך שבכל העליונים, דהיינו מבחינת הג"ר של הנקודים, שהם ג' הפרצופים עתיק, א"א, ואו"א וישסו"ת, הם לא נצרכו לזווג דנשיקין, רק למוחין ונה"י. כי הקטנות שלהם, שהם גו"ע, נתקנו ביחד עם הגדלות דעליון, להיותם דבוקים עמהם במדרגה אחת כנ"ל. אבל ז"ת דנקודים, שהם נתקנים בזו"ן דאצילות, אע"פ שהרשימות שלהם נשארו במלכות דאצילות, שהיא עתה מלכות דא"א, עכ"ז אינם נחשבים למדרגה אחת עם הג"ר, שהרי אפילו הג"ע שלהם נפלו ג"כ לבי"ע. וע"כ אפילו הגו"ע שלהם, אינם עולים עם גדלות דישסו"ת,שהם מבחינת השם מ"ב, ואין להם דבר, אפילו עם הפרסא דבי"ע, כי רגליהם מסתיימים למעלה מטבור של א"א דאצילות. כי רק עתיק וא"א, מסתיימים על הפרסא דאצילות, כנודע.
גם צריך שתזכור, שאותם ב' הפרצופין, הלמטה מטבור דא"ק הפנימי והע"ס דנקודים, שהרב עוסק בהם שם, הם בחינת תנה"י דפרצוף הכתר דא"ק, ובחינת תנה"י דפרצוף הס"ג דא"ק, שהם מלבישים זע"ז. כי ע"כ נזדווג יסוד דא"ק עם או"א דנקודים, והשפיע להם את הו' ונקודה שהם זו"ן. והבן זה היטב, כי מצד הקטנות דנקודים, שיצאו מבחינת הה"ת בעינים, המה נחשבים ודאי לפרצוף נפרד מן הס"ג דא"ק, אלא שהם מלבישים עליו. אמנם מצד הגדלות דנקודים, אחר שקבלו האור החדש דבקע לפרסא דרך הטבור דפרצוף הכתר דא"ק, ואו"א שבו לראש, הנה אז המה משתוים לגמרי עם פרצוף הס"ג דא"ק. כי אותו צמצום דה"ת בעינים, שעשה את ע"ס דנקודים לפרצוף נבדל מן הס"ג, הנה זה כבר נתבטל בהם, ואין עוד מה שיבדילם זה מזה. ובזה תבין ביותר, ענין הזווג דיסוד א"ק עם הפה דראש דאו"א דנקודים. כי עתה אין עוד הפה הזה דאו"א דנקודים, אלא רק בחינות יסוד דס"ג דא"ק, כי עתה כבר מחובר פרצוף הנקודים לפרצוף הס"ג, ונחשב לתנה"י דס"ג דא"ק, דהיינו למקום הלבשתו לס"ג. וכבר ידעת, שג"ר דנקודים מלבישים מטבור ולמטה דס"ג ומסתיימים בשוה עם סיום הת"ת של הס"ג דא"ק. ונמצא פה דראש דאו"א במקום הסיום דת"ת, שהוא פי יסוד, בערך הס"ג. באופן, שהיה כאן זווג של פרצוף הכתר דא"ק עם פרצוף הס"ג דא"ק, והבן היטב.
ובזה תבין, ששה השמות אהי'ה של או"א, מגרון עד הטבור. שהם אהי'ה דיודין ודאלפין ודההין. שד' אהי'ה דיודין ודאלפין, הם חב"ד חג"ת דאבא ודאמא, המסתיימים בחזה דא"א, שהם בחינת גו"ע שלהם, שהם סוד ס' כנ"ל. וב' אהי'ה תחתונים הם בחינת נה"י דאבא ודאמא, שהם בחיבת ם' סתומה כנ"ל. וטעם המילויים אלו, כבר נתבאר לעיל (דף תס"ג תשובה א'). כי המילוי עם יודין, מורה, ששורשו מן צמצום א' לבד, ואין בו מצמצום ב' כלום. ומילוי אלפין, מורה רק על בחינת מסך דצמצום ב', שיש בו בחינת ה"ת בעינים, עש"ה. וע"כ קומת ס"ג דאצילות, הנמשכת מס"ג דא"ק, אשר למטה מטבור שלו כבר נתחברה הה"ת בעינים, ע"כ בחינת הואו דס"ג כבר היא במילוי אלף. משא"כ למעלה מטבור דס"ג, שהם חב"ד חג"ת שלהם, ה"ס מילוי יודין, כי בהם עוד לא נתחברה ה"ת משורשם. אמנם בחינת נה"י דס"ג שהם ה"ת שלה, אין בהם מילוי אלף, כי הנה"י דס"ג הם בחינת כל ז"ת של הנקודים, שהמה יצאו מתחילתם מבחינת האור החדש דע"ב ס"ג דבקע לפרסא, דהיינו שביטל לצמצום ב', כי ע"כ נתפשטו לבי"ע. וע"כ הה"ת דס"ג נשארה כמו כל הפרצוף שלה, רק במסך דצמצום א', וע"כ גם הה"ת של הס"ג הוא במילוי יוד. משא"כ פרצוף ע"ב דאצילות, המקבל מבחינה שכנגדו מע"ב דא"ק, ע"כ כולו מילוי יודין. כי ע"ב דא"ק לא היה לו שום חיבור עם ה"ת כלל.
אמנם תדע כי ענין מילוי אלפין זו, נאמר בעיקר רק על בחינת הגדלות של הפרצופים האלו, דהיינו אחר שהורידו הה"ת מעינים שלהם, כי זה הוראת אות הא', שהמים העליונים המרומזים בי' עלאה,מחוברים ע"י פרסא במים התחתונים המרומזים ביוד דלתתא. משא"כ בקטנות, עדיין המים התחתונים בוכים. שפירושו שהם נמצאים במדרגה תחתונה, נפרשים ונבדלים מהמקור שלהם, וזכור זה תמיד. כי רק לעתים רחוקות מאד מרמזים גם הקטנות דה"ת בעינים בשם מילוי אלפין, והוא משום הכרח. אכן בשעת קטנות, שעדיין המים התחתונים חסרים שם, המה נבחנים במילוי ההין. כלומר, שעדיין הם חסרי כל מילוי, כי הוי'ה במילוי ההין אינם אלא הוי'ה כפולה. כי ענין מילוי יורה על צורת המסך שבמדרגה, וכיון שה"ת בעינים, ואין לה ראש, הרי אין שם מקום זווג, וא"כ אין שם מסך, שיהיה מרומז במילוי, וע"כ אין בה אלא מה שהעליון נותן לה משל עצמו. לפיכך מרומז זה בהוי'ה כפולה, שהם הוי'ה דעליון והוי'ה דעצמו, כנודע.
וצריך לזכור היטב המתבאר לעיל, בההבחנות מבין או"א לישסו"ת, כי המקור של כל הבחנות הוא החזה דא"א, אשר או"א מסתיימים למעלה מחזה שלו, וישסו"ת מלבשים אותו מחזה ולמטה, עש"ה. גם ידעת ההפרש של ב' הסיומים שבכל פרצוף: א' הוא בהבחן סיום של האורות, אשר בהפרצוף שמטבור ולמעלה נקרא חזה, ובהפרצוף שמטבור ולמטה נקרא יסוד. דהיינו הסיום דקו האמצעי, שתחלת שורשו הוא מאור העינים, וע"כ הוא חסר שליש תחתון שהם בחינת אח"פ שאינם יוצאים עם המסך דה"ת בעינים. וב', הוא בהבחן סיום של הכלים, אשר בהפרצוף שלמעלה מטבור הוא מקום הטבור, ובפרצוף שלמטה מטבור הוא בחינת אצבעות רגלין. דהיינו הסיום דבחינת הקצוות שיש להם שורש מצמצום א', וע"כ מבחינת הכלים אינם חסרים השליש תחתון, כנ"ל באורך (דף תתקט"ז ד"ה וזכור היטב) ע"ש, כי אין כאן המקום להאריך. ועם זה נמצא שאותו המקום שישסו"ת מלבישים שמה לא"א, שהוא מהחזה עד הטבור, הנה מצד האורות, הם כבר נחשבים לבחינת למטה מטבור, כי בחינת פרצוף העליון דא"א, נגמר שם במקום החזה. ומחזה ולמטה כבר נבחן לבחינת נה"י, ולבחינת למטה מפרסא. דהיינו כמו זו"ן ממש. אכן מצד הבחן הכלים של הפרצוף דלמעלה מטבור, הנה הוא עוד נמשך למטה מחזה, ומסתיים רק במקום הטבור ממש דא"א, כנ"ל.
ולפיכך נבחנים ישסו"ת בעת הלבשתם אל המקום הזה, שמחזה ולמטה שהם בחינת אהי'ה במילוי ההין, שאין במילוי שלהם בחינת מ"ב. כי ידעת שבחינת מילוי מ"ב מורה על בחינת השלימות שלמעלה מטבור, היונקים מג' פרצופים דא"ק שלמעלה מטבורו, שנגמרו על כל שלימותם בא"ק עצמו, ואינם צריכים עוד לתחתונים שימלאו שם מאורותיהם כנ"ל. אמנם ישסו"ת כיון שעמידתו הוא למטה מחזה, הרי הוא כבר למטה מסיום הפרצוף שלמעלה מטבור דא"א, ואינו נחשב עוד לבחינת מ"ב, אלא לבחינת כ"ה כמו זו"ן, כי זו"ן נקרא כ"ה, בסו"ה כה תאמר וכו' כנ"ל. אמנם כיון שמצד הארת כלים עדיין אינם נחשבים למטה מפרסא, כי עדיין נמשכים הרגלים עד מקום הטבור ממש, ע"כ מיחס הזה דכלים, הם נחשבים לבחינת השם דמ"ב, דהיינו לבחינת או"א, ולא לבחינת זו"ן.
וצריך שתדע דברי הרב, בע"ח שער י"ט פ"ג, וז"ל ודע כי לעולם כשהשם לבדו בלתי מילוי, אז הוא יותר גרוע מהמילוי עצמו שהוא לבדו אמנם בהיות שניהם יחד, השם והמילוי, אז השם בעצמו בפשוטו יותר חשוב ומעולה מן מילוי שבו, ע"כ. פירוש, כי האותיות הפשוטות של השם, הם בחינת הכתר של המדרגה, אשר הוא מתמלא בד' לבושיו עסמ"ב, וכן בד' מילוים אהי'ה. והנה ודאי הפשוט שהוא הכתר, חשוב לאין ערך מן המילוי שלו. אמנם בשעה שאין שום מילוי בהשם, שזה מורה שאין בו אלא בחינת כתר לבד, אשר אז אין מתלבש בו אלא אור הנפש, כנודע שבכלים נבחן אשר העליון מתגלה בו בתחלה, ובאורות נבחן שהתחתון מתגלה בו מתחלה. הרי שהפשוט גרוע מן המילוי, כי כל מדרגת הפשוט הוא רק מהמילוי שלו. כי בקונה המילוי דבחי"א, יש לו קומת ז"א, שהוא אור הרוח. והרוח מתישב אז בכלי דכתר והנפש בהמילוי, שהוא כלי דחכמה. ובקונה המילוי דבחי"ב, אז משיג קומת נשמה, והנשמה מתלבשת בכלי דכתר, והרוח בהמילוי דבחי"א שהוא כלי דחכמה, והנפש בהמילוי דבחי"ב, שהוא הכלי דבינה. וכו' עד"ז. הרי שמדרגת הכתר עולה רק על ידי המילוים שהוא קונה.
ובזה תבין דברי הרב, שאומר כאן, שב' טפות המ"ן הם ב' אהי'ה פשוט, שעולים מ"ב. שלכאורה תמוה, למה אינו חושב את המילויים. אלא כנ"ל, כי אע"פ שב' אהי'ה התחתונים עולים בבחינת מ"ן, ומתלבשים בב' אהי'ה העליונים, שהם במילוי יודין, מ"מ עיקר המ"ן הם התחתונים, שהם ב' אהי'ה דמילוי ההין, שהם בחינת נה"י, והם בחינת זו"ן. וכיון שב' אהי'ה אלו הם מבחינת מחזה ולמטה, ע"כ הם במילוי כ"ה כמו זו"ן. וא"כ יש לשאול איך הם עולים למ"ן לבחי' מו"ס, שהוא בחינת ע"ב דא"א, הלא הע"ב אינו מאיר כלום אל הבחינות שלמטה מפרסא, אלא אל הבחינות שלמעלה מפרסא, דהיינו לבחינת השם של מ"ב. וזה שאומר לנו הרב, שיש גם בב' אהי'ה התחתונים בחינת מ"ב, והיינו בבחינת האותיות הפשוט שבהם, שב' פעמים אהי'ה פשוט עולים מ"ב. כלומר כי אע"פ שהם כבר למטה מפרסא דבחי' החזה, דהיינו מבחינת האורות שהם מסתיימים עם קו האמצעי, מ"מ הם נחשבים עוד לבחינת מ"ב מבחינת הארת כלים, דהיינו מבחינת הסיום דקצוות שנמשכים עוד עד הטבור ממש, שמבחינה זו עדיין לא נגמר הפרסא, כנ"ל. והארת כלים ה"ס אור הנפש, כנודע. והוא מרומז בהפשוט שבשם בלי מילוי, כלומר שאין שם אלא בחי' אור הנפש בכלי דכתר. וזהו המרומז בב' שמות אהי'ה פשוט, שעולים מ"ב. וע"כ המה ראוים לקבל המ"ד מן חכמה סתימאה דא"א. והבן היטב, כי אם היה חסר להם גם בחינת מ"ב דכלים, לא היו ראוים כלל לקבלת מ"ד מן חכמה סתימאה, כי אין אור ע"ב מאיר משהו לבחינת למטה מטבור.
ובזה תבין מה שמ"ד דמו"ס נקרא בג' שמות יה"ו, ולא בשם יהו"ה. כי אע"פ שכלפי עצמו נבחן ודאי גם מו"ס דא"א ביהו"ה כנודע, מ"מ כיון שהמדובר הוא כאן בערך כללות הפרצוף דא"א, אשר הע"ב הזה אינו יכול להאיר למטה מטבור, דא"א כנ"ל, וע"כ בהבחן זה נמצא, שהארת חכמה סתימאה חסר ה"ת. כנודע, שבחינת הלמטה מטבור נבחן בערך כללות כל הפרצוף, לבחינת ה"ת שבו. ולפיכך נקראת הארת מו"ס בשם ג' יה"ו לבד, להורות על שם מ"ב הנ"ל, המסתיים עםהפרסא שבטבור, כמבואר.
וזה אמרו "טפת הזכר היא יה"ו דב"ן, שהיא מ"ב, ויש בה שורש ב' טפות לצורך או"א, אלא שלהיות כי בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הזכר והנקבה כל אחד בפני עצמו, ולכן עדיין שורש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה". דהיינו כמבואר, שטפת המיין דוכרין הם חסרי ה"ת בערך א"א, כי אינם מאירים רק עד הטבור, כנ"ל. אמנם יש בהם שורש ב' טפות. כלומר שגם בע"ב יש בהכרח דו"נ, שהם או"א דע"ב, המקבלים מן הבחינה שנכגדם, מאו"א דע"ב דא"ק, שהם בחינת הוי'ה דיודין, ואין בהם מבחינת ה"ת כל עיקר. וז"ש כי בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הדכר והנוקבא, כי כל ענין ההפרש הזה של דכר ונוקבא הנפרדת, הוא מכח הה"ת בעינים. כי ע"כ יצאה הבינה לחוץ מאבא, ונעשו ב' פרצופים נפרדין או"א בקומת ס"ג, שהיא קומת בינה דעביות ובחינת ע"ב דהתלבשות. שאז נבחן אבא עלאה לבחינת ע"ב דהתלבשות, שהוא מקבל מע"ב העליון וגם הוא נקי מה"ת. ואמא עלאה שהיא בקומת בינה דעביות, הנה כבר יש בואו שלה, בחינת אלף במילוי, שזה מורה על החיבור שלה עם הה"ת, כנ"ל. ובזה נבדלו ונתפרשו או"א דאצילות לב' פרצופים אלא שמחוברים פב"פ כנודע. והנה כל זה ההבדל בין אבא לאמא, הוא רק באו"א המלבישים לא"א מגרון ולמטה, שהם כבר בבחינת עביות דס"ג, והם כבר נמצאים מתחת הקרומא דחפיא על מוחא סתימאה כנ"ל באורך, לכן כבר יש לבינה בחינת ה"ת בז"א שלה. אמנם במוחא סתימאה גופיה, שה"ת והמסך שהוא הקרום, המה למטה ממנו, הרי אינה יכולה לפגום משהו למעלה ממקור התחלתה, כנודע. וע"כ אין שום הפרש בין אבא דמו"ס לאמא דמו"ס, כי גם אמא דמו"ס נקיה לגמרי מה"ת בשוה עם אבא דמו"ס. וע"כ הארת הזווג היוצאת מאו"א דמו"ס, כחה יפה להוריד הה"ת בכל מקום שהארתם מגעת, והבן זה היטב.
[וזה אמרו "טפת - כאן באות קכ"א בדברי הרב]
ומה שאומר שהמילוי דיה"ו הזה דטפת הזכר דמו"ס הוא במילוי ב"ן, הנה זה ענין אחר, כי גם בא"א יש כל בחינת הקטנות מבחינת הרושם הנשאר גם לאחר גדלותו. ומבחינה זו אנו מבחינים ביה"ו שיש בו מילוי מ"ה וגם מילוי ב"ן. גם ידעת, שאין העליון משפיע אל התחתון אלא בהתאם למדת המ"ן שהתחתון העלה אליו. וע"כ כיון שהמ"ן האלו שעלו למו"ס, היו בחינת ב' אהי'ה דמילוי ההין, והמ"ב היא ב' אהי'ה פשוט לבד, כנ"ל שזה מורה שאין בהם אלא מבחינת עביות דכתר, שאינו מוציא אלא קומת מלכות. ע"כ גם העליון, שהוא מו"ס, אינו משפיע להם המיין דוכרין אלא מקומת מלכות שבו, שהוא הוי'ה דב"ן, כנודע. ולכן אומר, שטפת הזכר הוא יה"ו דב"ן. דהיינו מבחינת הקומה דמלכות לבד כמבואר, אלא שהוא מבחינת מ"ב.
[ומה שאומר - באות ק"י וכאן באות קכ"א בדברי הרב]
אמנם ענין ששה אהי'ה אלו, שכתב הרב שנכללו ב' התחתונים בעליונים, הנה המדובר הוא רק בבחינת הגרון וחג"ת דא"א עצמו. ומה שהרב פירש אותם גם באו"א, הוארק להראות על מקום מוצאם. כלומר, שרצה להראות על בחינות הב' אהי'ה תחתונים שהם בחי' נה"י דאו"א, שמקומם מחזה לטבור, דהיינו באותו מקום שמצד האורות הם כבר למטה מפרסא, ומצד הכלים הם עוד למעלה מפרסא, כי זה כל ההבחן שעליו נבנים כל הכלים והאורות דזו"ן, כמ"ש להלן במקומו.
והנה הסדר של העלאת המ"ן האמור, התחיל מעתיק, כמ"ש לעיל. כי אחר שקבלו נה"י דא"ק המוחין דע"ב ס"ג, קבלו ג"כ הע"ב ס"ג דעתיק, המוחין האלו דאור דבקע לפרסא, כי הם מלבישים זה את זה כנ"ל. ואז העלה עתיק את הב"ש תחתונים דבי"ע לאצילות, שבהם נכללים הכלים דזו"ן, והמה עמדו במקום ב"ש תחתונים דנה"י דעתיק. ואז העלה א"א את הנה"י לחג"ת שלו, ע"ד שנתבאר לעיל באורך, אשר עם העלאה הזו, נמצאים הרשימות דזו"ן, שהיו במקום מלכות דא"א, שנתעלו עתה למקום החזה דא"א, כי שם עומדים עתה היסוד והעטרה שלו, כנ"ל. והנה ידעת, ששם במקום החזה, נמצאים ב' אהי'ה התחתונים דההין עד הטבור כנ"ל, וע"כ נכללו הרשימות דזו"ן באותם ב' אהי'ה דההין, והם שהעלו אותם למ"ן לב' אהי'ה העליונים דמילוי יודין, העומדים במלכות דמו"ס שהוא הגרון בסוד אחה"ע. ואז נעשה הזווג דחיך וגרון, וירדה הטפה דמ"ד שה"ס יה"ו דמו"ס, אל הטפיים דמ"ן, העומדים שם בבחינת ב' אהי'ה פשוט העולים מ"ב, דהיינו בבחינת הכלים שלמעלה מטבור כנ"ל באורך. וע"כ יכלה הטפה דמ"ב של המ"ד, להתערב יחד בטפיים דב' אהי'ה דפשוט, כנ"ל. ואז ירדו משם ליסוד דא"א, העומד במקום החזה, שעליו מלביש הפה דישסו"ת, שהוא עתה בכללות בחינת היסוד דאו"א וישסו"ת שנעשו לפרצוף אחד. וקבלו או"א את ג' הטפות הנ"ל, ונזדווגו עליהם והוציאו לזו"ן בבחינת עיבור, כמ"ש עוד לפנינו.