קג) והנה, כאשר נזדווגו חכמה דאריך בסוד הנשיקין עם המלכות שלה, שהיא בינה בערך כללות דאריך, והיא הגרון כנזכר. כדי להוליד או"א ולהוציאם שיהיו מלבישים את האריך, מהגרון שלו עד טבורא דיליה כנזכר. הנה אז יצתה טפת ההולדה הנזכר מן שם ע"ב שבחכמה הזו, כי לעולם טיפת הזרע אינה נמשכת אלא משם, ואותה הטיפה היתה בחינת או"א, ונתנה החכמה אל הבינה, שהיא סוד הגרון לעולם, בכל מקום כפי איזו בחי' אשר תהיה. ובינה זו, היא שם ס"ג, ונתלבשה אותה הטיפה שם בסוד עיבור, ואז יצאו שם או"א מן הגרון הנזכר, ויצאו שניהם שוים, כחדא נפקי כחדא שריין כו'. והטעם לדבר מפני שיצאו משם ס"ג לבדו, שהוא הגרון כנזכר.
קג) חכמה אריך בסוד נשיקין עם המלכות שלה שהיא בינה בערך כללות דאריך, והיא הגרון, כדי להוליד או"א וכו'. כי הראש דא"א, הוא ע"ב דהיינו חכמה, שהוא שורש החכמה של אצילות, שה"ס מוחא סתימאה שבו, ונקרא סתימאה משום דאתחפיא בקרומא מתחתיו דלא לאתפתחא. כלומר שהמסך שמתחתיו אינו נבקע לעולם, דהיינו אפילו בזמן שמשפיע טפת הזווג שלו, שהיא מורידה ה"ת מעינים דס"ג, וכלהו פרסאות מתבקעין. כלומר שהגבול שבהם מתבטל לשעתם, עד שמספיקים להעלות את האח"פ הנפולים שלהם, ולחזור ולחברם כמתחלה, כנ"ל. הנה הבקיעות האלו נעשו רק ממוחא סתימאה ולמטה. אבל הקרום שלו עצמו, אינו נבקע ואינו מתפתח, ונשאר סתום כמו שהיה, בלי שום שינוי. וענין הטפה שמורידה לס"ג, אינו מבחינת אור חחכמה שלו, אלא רק מבחינת החסדים לבד. ומתוך שטפת חסד זו יוצאת מהחכמה המקורית דא"א, ע"כ די ומספיק לפתוח ולבקע הפרסאות של הפרצופים שלמטה ממנו כנ"ל. כי הוא מוריד הה"ת מעינים והפרסאות מתבטלות לשעתן, ואו"א משיגים נה"י דכלים וג"ר דאורות, כי חסד דמו"ס נבחן כלפי התחתונים לבחינת חכמה.
וענין הגרון, כבר ידעת שהוא בחינת הבינה שיצאה לחוץ מהראש דא"א, שיצאה לחוץ מהראש דא"א, שזה נמשך עוד מהבינה המקורית דע"ס דאו"י, שחכמה ובינה הם בבחי' אחורים זה לזה. כי הבינה עומדת שם בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ יצאה הבינה לבר מראש דא"א, כי היא בבחי' אחורים לחכמה סתימאה, והיא יונקת רק אורות דחסדים מעתיק, כנודע.
וזה אמרו "נזדווג חכמה דאריך בסוד הנשיקין עם המלכות שלה". כי הם נבחנים לב' פרצופים עליון ותחתון, שהתחתון מקבל ממלכות דעליון, כנ"ל בדרושים הקודמים, שהתחתון מקבל מחיצוניות של המלכות דעליון. גם תדע, שהם המקבלים מבחינתם שכנגדם בא"ק, שחכמה סתימאה מקבלת מע"ב דא"ק, והגרון מקבל מהס"ג דא"ק.
טפת הזרע אינה נמשכת אלא משם. היינו טפת הזרע להולדות נשמות ותולדות, שהמה צריכים להארת חכמה, ואין הארת חכמה נמשכת אלא ע"י טפת חסד דחכמה סתימאה, שהיא מורידה הה"ת ומבקעת לפרסא, ומשפעת הארת חכמה, כנ"ל. ומכאן יוצא הכלל הזה, שאין טפת זרע דהולדה נמשכת אלא מבחינה ע"ב.
ונתלבשה אותה הטפה שם בסוד עיבור. כל עלית התחתון לעליון והתכללותו שם בזווג דעליון, נקרא בשם עיבור, אלא לבחינות זווג של קטנות נקרא עיבור א'. ולבחינת זווג דגדלות נקרא עיבור ב'.
יצאו שם או"א מן הגרון, כחדא נפקי כחדא שריין. פירוש, שאו"א הם לעולם בקומה שוה. הן בשעה שהם בזווג דלא פסיק, כדי להחיות העולמות, והן בעת הזווג דגדלות להולדות נשמות. וטעם הדבר הוא משום שאו"א דאצילות הם שניהם מבחינת הוי'ה דס"ג, אלא שיש להם גם מבחינת ע"ב דהתלבשות, ע"ד הס"ג דא"ק, שהטעמים שבו יש להם קומת ע"ב דהתלבשות כנ"ל. וע"כ נבחן אבא שהוא בחינת קומת ע"ב דהתלבשות, ואמא היא קומת הס"ג. וכיון שאין בחינת ההתלבשות דע"ב יוצאת אלא רק ע"י העביות דבחי"ב דאמא שמשתתפת עמו כנודע, ע"כ שניהם נבחנים לקומה שוה, ע"ד שביאר הרב בתחלת חלק ה' ע"ש [בדברי הרב ובד"ה ותדע שאלו].