מד) כאשר עולין ז"א וב' התבונות עד בינה עליונה, אז נקרא ז"א עם בינו"ת הוא. והטעם הוא, עם הקדמה שנקדים לך בענין הכללות, הנזכר בכ"מ, כי כל מקום אשר התחתון עולה למעלה במקום העליון, להיותו נכלל שם עמו, הוא שהעליון עומד בבחי' פנים, והתחתון עומד שם בבחי' אחוריים שלו. ובזה תבין ענין זה, כי הנה זאת התבונה יוצאת מן האחוריים של בינה עליונה, ואותן האחוריים של בינה, הם שמות דאלקים, כנודע, כמ"ש בע"ה כי כל האחוריים הם שמות אלהי'ם.
[או"פ כאן - מד"ה ועתה נבא לעצם עד ד"ה וזה אמרו "כי]
מד) התחתון עולה למעלה במקום העליון להיותו נכלל שם עמו. ענין עליה זו והתכללות זו כבר ביאר הרב היטב (בחלק ה' דף רצ"ו אות ז', ודף שנ"ו אות ס"ב ובאו"פ שם, ודף שנ"ז ד"ה אמנם), ונתבאר שם, כי בעת שנזדכך המסך דגוף מכל עביותו, ונשתוה למסך דראש, הנה אז נבחן שהמסך עם הרשימות הנכללות בו, עלו ונכללו במסך דראש, בזווג התמידי שבו. אלא שהמסך דראש אינו מזדווג מבחינתו עצמו, אלא על המ"ן, כלומר על בחינות הרשימות הכלולות במסך דגוף שעלה לשם. למשל אם המסך דגוף הוא בחי"ג, נעשה הזווג בחוטם של ראש. ואם בחי"ב נעשה הזווג באזן וכו'. ובכח התכללות המסך והרשימות דגוף במסך של ראש בעת הזווג, הנעשה בהתאם לרשימות שלו, נמצאים העביות שברשימות מתחדשות שם, ומקבלות כל הקומה ההיא שיצאה שם על המ"ן שלהם. וכשהוכר עביות דגוף שברשימות, הרי ההכר הזה שוב מחזיר אותם לגוף, למקומם שבע"ס דגוף, ומלבישים שם אותו המקום, עש"ה. כי הכר העביות הזו הוא בחינת לידת הפרצוף ויציאתו למקומו. ובדרך הזו יצאו שמה כלהו פרצופי א"ק.
והגם שיש כאן בפרצופי אצילות ענינים נוספים, כי שם יצא כל תחתון ממסך דטבור דעליון בלבד, ולא היה שם רק זווג אחד, ותכף יצא בו כל הגדלות. משא"כ כאן באצילות, שיש בחינת עיבור ויניקה ומוחין בג' המדרגות דג"ר, שהם נר"ן דנשמה ונר"ן דחיה ונר"ן דיחידה. גם יש כאן השתתפות ג' פרצופים בזווג, כדי להאציל בחינה אחת מבחינות הנ"ל. וכן כל זווג כולל ב' בחינות, שהן זווג דנשיקין, וזווג דיסודות. ועוד הרבה הוספות. מ"מ, סדר אצילות שלהם הולך על אותם הדרכים שנתבארו בפרצופי א"ק, ע"ד שנתבאר בסדר סבה ומסובב הראשון, שבסוף חלק ו' עש"ה. כי כל אותם הדרכים נוהגים גם כאן בפרצופי אצילות.
אמנם יש כאן בענין עלית התחתון והתכללותו בעליון, עוד דברים נוספים. כי משום שביה"כ, שהיה בפרצוף העליון דאצילות, שהם ע"ס דנקודים, צריכים כאן לבחינת כלי המעלה מ"ן דתחתון לעליון, כמ"ש בחלק ט'. וגם בחינת רוחא ומ"ן ראשונים, כמ"ש בהסתכלות פנימית [חלק ט']. ושורש כל אלו, הוא שבהיות אח"פ דעליון, בעת קטנותו, נפולים ומונחים במקום גו"ע דתחתון, ע"כ בשעה שהעליון מחזיר אח"פ שלו בעת גדלותו, עולה עמו יחד גם גו"ע של התחתון הדבוקים באח"פ אלו. וע"כ נבחנים אח"פ דכל עליון שנעשים לכלי המעלה מ"ן דתחתון שלו. ובזווג ראשון שעל המ"ן האלו, הנעשה בעת השלמת הגדלות דעליון עצמו, דהיינו בהפרצוף שלפני העליון, יוצא שם על המ"ן האלו דתחתון בחינת רוחא קדמאה, אבל המ"ן בעצמם אינם ראוים עוד לקבל ציור דעיבור. וע"כ העליון נוטל פי שנים, חלקו עצמו, וחלקם של המ"ן דתחתון. ואח"כ שהעליון יורד למקומו, אז מזדווג בעצמו על המ"ן דתחתון פעם ב', ובפעם הזו המ"ן מצטיירים בבחינת עיבור. וכן הולך ומודד לו העליון לתחתון ע"י זווגים שהעליון מעורר בעצמו מזמני הקטנות שלו, כל הבחינות נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח, דהיינו עד שמסלק להתחתון כל בחינות שיש ברוחא קדמאה שקבל בשבילו בעלי עליון. ואחר זה פוסק מלהוליד לגמרי, בסוד חדל להיות לשרה ארח כנשים. כי כבר נתן לו כלמה שקבל בשבילו בביאה קדמאה. ויותר מזה, הרי צריכים שוב לזווג העלי עליון, עד שמזדווגים כל הפרצופים העליונים ומקבלים אור חדש מא"ס ב"ה, ומשפיעים זה לזה, עד שמגיע אל התחתון. ואז טפת הזווג מורידה ה"ת מעינים שלו, ומעלה האח"פ הנפולים, שה"ס הנה"י החדשים, ואז מקבל האורות דג"ר, ונעשה גם התחתון שלם בע"ס.
והנה עליה זו השניה של התחתון להשגת אח"פ ולמוחין דנשמה, הנ"ל, כבר אין התחתון צריך אל העליון שיעלה אותו למ"ן. אלא מאחר שיש להתחתון מציאות קומה של נפש רוח הרי הוא יכול לעלות מאליו למ"ן. ולא עוד, אלא שנבחן כי התחתון מעלה עמו גם את העליון למ"ן אל עלי העליון. כי אין התחתון יכול לקבל את טפת הזווג שלו מן העלי עליון אם לא באמצעות העליון. וע"כ צריכים שניהם לעלות למ"ן לעלי עליון, ע"ד שהיה בפעם הא' לצורך הקטנות של התחתון. ושם העליון מקבל טפת הזווג מעלי עליון, ונותן אותה אל התחתון. והיינו ג"כ בב' זווגים, שבהיות התחתון עוד בעלי עליון, אין המוחין דתחתון יכולים להצטייר שם. אלא רק אח"כ כשיורדים למקומם, נותן אותם העליון לתחתון על ידי זווג ב' פב"פ, ואז מקבלם התחתון בשלימות. והטעם שהתחתון יכול להעלות את העליון למ"ן לצרכו, הוא כי מאחר שהתחתון דבוק בנה"י דעליון בכותל אחד, נמצא שבו בעת שנשלם כל האי רוחא קדמאה להתפשט בהתחתון, דהיינו שקבל כל המוחין דיניקה, בסו"ה ויגדל הילד ויגמל, ואין להעליון מה ליתן לו עוד, הנה חסרון ההשפעה שהתחתון מרגיש אז, מורגש באותו השיעור גם אל העליון, כי שניהם דבוקים זה בזה. וזהו המכריח אל העליון לעלות למ"ן לעלי עליון כדי לקבל השפעה חדשה לצורך התחתון. וע"כ נבחן זה שהתחתון מעלה לעליון למ"ן אל עלי עליון, והבן היטב.
וכבר נתבאר, כי כל זה הסדר, ביאה קדמאה, וכלי המעלה מ"ן, ומ"ן ראשונים, ועי"מ וכו', נוהג בכל בחינה ובחינה חדשה שהתחתון צריך להשיג. עיין לעיל בהסתכלות פנימית חלק ט' אות ה'. ונבארם בדרך כללות, דהיינו בכללות נרנח"י של זו"ן. וכבר ידעת, שכל ה"פ אצילות מצד המוחין הקבועים שבהם, וביחס זו"ן, אין בהם יותר מבחינת קומת נשמה, בדרך כלל. שג' הפרצופין הראשונים הם בחינת ג"ר דנשמה הכוללת הנ"ל. ולפי זה אין ז"א נשלם עתה אחר גמר גדלותו, רק בקומה א' שלו. אשר בביאה קדמאה בהיותו בבחינת מ"ן בעלי עליון, שעלה לשם בשעה שהעליון שלו שהוא ישסו"ת, קבלו המוחין דגדלות לצרכם עצמם. כי מפאת היות גו"ע דז"א דבוקים באח"פ דישסו"ת כנ"ל, הוא נמשך ועולה עמהם לעלי עליון. הנה אז היה זווג הא' שעל המ"ן דז"א, וכל הקומה החדשה שיצאה שם על התוספות מ"ן שלו, הדבוקים באח"פ דישסו"ת, הנקרא רוחא קדמאה, לא יכול אז הז"א לקבלם בעצמו, כי המ"ן שלו אינם מצטיירים שם לכלי קבלה, מחמת היותו בעלי עליון, ואין שום מדרגה יכולה לקבל משהו אלא רק מהעליון הסמוך לה. וע"כ נטלם העליון בשבילו. וכשהעליון, שהוא ישסו"ת, ירד למקומו עם המ"ן דגו"ע דז"א הדבוקים באח"פ שלו, אז נעשה על המ"ן האלו זווג ב' מצד העליון, ואז המ"ן מצטיירים לכלי קבלה. מתחילה בבחינת נפש דעיבור, ואח"כ רוח, ואח"כ כל הג"ר יחד, ואז נולד ויוצא ומלביש על אח"פ ההם מחוצה להם, ודרך שם הוא מקבל נרנח"י דיניקה, ובזה נגמרהרוחא קדמאה אשר ישסו"ת קבלו בעדו באו"א עילאין. ואז בסוד ויגדל הילד ויגמל, אין לו עוד מה לקבל מישסו"ת. והנה החסרון הזה דז"א, נוגע ג"כ לישסו"ת, וע"כ מתעורר ישסו"ת ועולה למ"ן וממשיך לו טפת הזווג המעלה אח"פ הנפולים דז"א, ואז קונה השלמת ע"ס דכלים, שהם מוחין דו"ק. ואח"ז עולים שניהם למ"ן, ישסו"ת עם זו"ן, אל או"א עלאין, ומקבלים שם ג"ר דנשמה, וישסו"ת מקבלם ויורד למקומו, ומשפיע אותם לז"א. ואז נפרד ז"א מישסו"ת בקומה לפי עצמו. וזוהי המדרגה הראשונה של ז"א. כי קודם השגת נשמה, אינו נחשב עוד למדרגה לפי עצמו, שהרי הוא דבוק באחורים דישסו"ת, בבחינת גוף בלי ראש. וכל זמן שאין בחינת ראש לפרצוף אין לו עוד מדת קיומו. ונמצא, שכל זה הסדר המתבאר בז"א, מעת עלותו מבי"ע להזווג הא' שעל המ"ן, והב' וכו' עד שמשיג הראש שלו, הוא רק בחינת בירור של בחינה אחת דז"א, דהיינו אותה בחינת גו"ע השייך לנשמה לבד. ומזה מובן, אשר בכל אלו בירורים שנעשו עד כאן, אין בהם שום חלק קטן מאור החיה, שהרי הנקודה הראשונה שנתבררה ועלה מהקליפות שבבי"ע היתה מכח הרשימו דגו"ע דז"א הדבוקה באח"פ הנפולים דישסו"ת. וכיון שאח"פ הנפולים שגו"ע דז"א דבוקים בהם, הם רק מבחינת נשמה, ואין בהם עוד כלום מבחינת חיה, איך הם יכולים לעשות איזה תיקון כל שהוא בשביל גו"ע דז"א מבחינת חיה, שאינם דבוקים בהם, ואין להם שום יחס עמהם. כי הם דבוקים באח"פ דבחינת נשמה של הישסו"ת ולא באח"פ דחיה, והבן זה היטב.
ולפיכך, בעת שז"א הולך להשיג משהו מבחינת חיה, הוא צריך להתחלה חדשה לגמרי. וצריך שתזכור המתבאר לעיל דף תתנ"א בתשובה קכ"א, כל הסדר של העלאת מ"ן מתתא לעילא, ומעילא לתתא. עש"ה, שמתבאר שם שכל מה שנברר בתחלת אצילות מן הפרצופים דנקודים שנתבטלו ונשברו, הוא חלק קטן מאד, כמו שנתבאר בסוף חלק ח', שהוא בערך רק בחינת נרנח"י דנפש, ע"ש. והנה כל אותם החלקים שלא נבררו עוד מן הכלים והניצוצים, מונחים שבוים בבי"ע בתוך הקליפות. והרשימות של אותם החלקים כולם, מונחים ביסוד דנוקבא דאצילות. באופן שכל מה שנתבטל מנה"י דא"ק, ומג' הפרצופים הראשונים דנקודים, וכל הפרצופים דז"ת דנקודים, כולם הם ברשות הנוקבא דאצילות, כל עוד שאינם נבררים ועולים כל אחד למקומו.
והנה כמו בתחלת תיקון עתיק דאצילות, נתבאר אשר המסך שנזדכך דנקודים, העלה כל הרשימות כולן, עד לראש ס"ג דא"ק, אשר כולן הן נכללות בעתיק לבד, מחמת שהבחינה העליונה כוללת כל מה שמתחתיה, כנודע. ומתחלה נתקן שם רק בחינות גלגלתא ועינים דעתיק, וכל השאר ירד מעתיק בבחינת פסולת אל המדרגה שתחתיו. ואח"כ עלה למ"ן פעם ב' לע"ב ס"ג, וקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים, והעלה האח"פ הנפולים שלו וכו'. עד הגדלות נשמה דזו"ן, ע"ד שנתבאר לעיל. הנה עתה נעשה אותו הדבר על ידי המע"ט של הצדיקים. כי ע"י תפלה ומע"ט, המה מעלים מניצוצי נשמותיהם ליסוד דנוקבא דאצילות, והיא מעלית אז בהתאם לאותם המ"ן של הנר"ן דצדיקים, שיעור מ"ן אל ז"א, וז"א אל או"א, וכו', כל אחד לעליון שלו, עד ראש הס"ג וכו', עד שנמשך אור חדש מא"ס ב"ה, ונעשה הזווג על המ"ן שנתכללו במסך דראש הס"ג,ויוצאת שם קומת ע"ס על המ"ן שנכללו שם, וקומה זו שייכת לעתיק, ע"ד שנתבאר בתחלת התיקון דאצילות, ע"ש.
והנה לא כל המ"ן שעלו שם לראש הס"ג, נתקנו שמה, אלא כמו בתחלת אצילות כן כאן, לא נברר שם ממ"ן אלו, רק בחינת גו"ע המתיחס לעתיק, דהיינו כמה ששייך למילוי לבנין של פרצופו עצמו מאותם המ"ן, והשאר הניח בבחינת פסולת, למדרגה שלאחריו, שהוא א"א. ואח"כ עלה למ"ן פעם ב' לע"ב ס"ג דא"ק, וקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים מאותם גו"ע שכבר קבל, ואז השיג גם ג"ר ואח"פ הנפולים שלהם. ונעשים המ"ן שקבל עתיק, קומה שלימה באורות וכלים, בבחינת נרנח"י דחיה. כלומר, אם שיעור המ"ן שהעלו נשמת צדיקים היה בהם שיעור הזה דבחינת חיה, נמצא ג"כ, שעתיק שהוא הפרצוף העליון המקבל המוחין לראשונה, שהמה קבלו אצלו נרנח"י שלימים מבחינת חיה, כי הכל תלוי בשיעור המ"ן שהעלו נשמת הצדיקים.
וכן עם החזרת האח"פ דמ"ן שקבל עתיק, הנה עלו עמהם יחד בחינות הגו"ע דמ"ן, מהמתיחס לא"א, ע"ד שנתבאר בהסדר הראשון דנרנח"י דנשמה דכללות האצילות. וקבלו שמה בעתיק את הקטנות שלהם, וירדו לא"א למקומו. ואח"כ עלה בחינת הקטנות ההיא, פעם ב' למ"ן לעתיק, וקבלה טפת הזווג דע"ב, המעלה אח"פ הנפולים שלו, ומקבל שם מוחין דג"ר של המ"ן ובא עמהם למקומו. וכן עם החזרת אח"פ דמ"ן שקבל א"א, הנה העלה עמהם יחד לעתיק גם גו"ע דמ"ן המתיחסים לחלקם של או"א. ונתקנו שמה בעתיק וא"א, במוחין דקטנות, ובאו למקומם לאו"א. ואח"ז עלה הקטנות הזו פעם ב' למ"ן, וקבלה שם טפת הזווג דע"ב, והעלה אח"פ הנפולים של המ"ן, וקבל שם מוחין דג"ר שלהם. וכן עם החזרת אח"פ של המ"ן המתיחסים לאו"א, שעלו לעליון לצורך הג"ר, עלו עמהם יחד גם המ"ן דגו"ע המתיחסים לישסו"ת, וקבלו הקטנות. ובפעם ב', החזירו אח"פ שלהם, וקבלו הגדלות. ונמצא שכל פרצופי אצילות, מן עתיק עד ישסו"ת, כבר קבלו כל חלקם, מן המ"ן שהעלו נשמות הצדיקים, דהיינו קטנות וגדלות של מוחין דחיה, הנקראים נרנח"י דחיה. אבל ז"א, עדיין לא הגיע העת שיקבל משהו ממוחין אלו, עד העת שישסו"ת קבלו טפת הזווג דע"ב בזמן התכללותם באו"א, שאז העלו אח"פ הנפולים דהמ"ן מחלקם. אשר אז, גם בחינת גו"ע מחלקו דז"א שיש לו בהמ"ן האלו, עלו יחד עם אח"פ דישסו"ת להיכל או"א, וקבלו שמה בחינת רוחא קדמאה, והמ"ן עצמם לא קבלו שמה שום ציור, כנ"ל. אלא אח"כ כשישסו"ת באו משם למקומם, אז נזדווגו על המ"ן דגו"ע ההם פעם ב', ואז מקבלים גו"ע דמ"ן ציור של עיבור, ולאט לאט מודדים לו ישסו"ת כל ה' בחיבות דעיבור ודיניקה, עד שנותנים לז"א כל מה שכלול בהאי רוחא קדמאה שקבלו בשבילו, ובזה נגדל ז"א בבחינת נ"ר דחיה. ואח"ז עולה פעם שניה למ"ן, ומקבל טפת הזווג דע"ב, המעלה אח"פ הנפולים של המ"ן, ומקבל אורות דג"ר דחיה. ואז נשלם גם ז"א במוחין דחיה.
והנך רואה, איך כל אותו הסדר דביאה קדמאה, ורוחא קדמאה וכו', הנוהג בקומה הראשונה דנרנח"י דנשמה, נוהג גם כן בנרנח"י דחיה, לא יחסר מהם משהו. ועד"ז גם בנרנח"י דיחידה, והבן היטב.
והנה לכאורה ג' קומות אלו דז"א, שהם נשמה חיה יחידה הכוללים הנ"ל, אין להם שום חיבור זה עם זה, שהרימתחלתם באו מבירורים אחרים, כנ"ל. וכן בדרכי הזווג והקשרים מתחתון לעליון, הנה כל אחד בא בסדר לפי עצמו כנ"ל. אמנם עכ"ז, המה מתלבשים זה תוך זה. אשר פרצוף החיה, מתלבש בפרצוף הקודם של נשמה, אלא לא כולו, רק הנה"י שלו לבד. ועד"ז פרצוף היחידה, מתלבש מחזה ולמטה שלו, בתוך פרצוף החיה. והמה שלשתם מלובשים זה תוך זה.
וטעם הדבר, כי נתבאר שתחלת הבירור למ"ן דגו"ע דבחינת חיה של ז"א, נעשה ע"י הדבקות שלהם באח"פ דמ"ן דחיה דישסו"ת. וע"כ בעת שקבלו ישסו"ת את טפת הזווג דע"ב שהורידה את ה"ת מגו"ע דחיה שלהם, והעלו אח"פ הנפולים דבחינת חיה שלהם, עלה ג"כ עמהם יחד בחינת גו"ע דמ"ן דחיה דז"א, כנ"ל. ונמצא משום זה, כי נתאחז ז"א בבחינות נה"י דאו"א עלאין, שהם קומת חיה. ונודע שנה"י דקומת חיה, מתלבשים בכל קומת נשמה, שהיא מדתם דישסו"ת. ועד"ז כשז"א משיג את הקטנות של בחינת היחידה, שהם בחינת הגו"ע, כמ"ש לעיל, הרי הוא נתאחז בנה"י דא"א, המתלבשים בכל קומת או"א עלאין, וע"כ הם מתלבשים ג"כ בכל קומת פרצוף חיה של ז"א.
אכן כדי להסביר הדבר כהלכתו, צריכים להרחיב הדברים. ותחלה צריך שתבין היטב, את ג' בחינות נה"י דעליון המתחברים עם התחתון. א', הם נה"י דעליון מחזה ולמטה, שהתחתון מלבישם מחיצוניותם, שהם בחינת הכלי המעלה מ"ן, וע"כ אין התחתון מתחבר ומתקשר בהעליון אלא בהם. ב', הם בחינת נה"י דעליון המתלבשים במוחין דתחתון, בפנימיות התחתון. שהם באים מבחינת המ"ן ומסך דתחתון הנכלל בעליון בהבחינה שכנגדו, שהעליון מזדווג עליהם ומודד בו שיעור הקומה, שנותן אל התחתון. וכיון שכל בחינת המסך ועביות ואו"ח הזה אין לו מקום בעליון, להיותם קומה נמוכה הימנו, ע"כ מתקשרים עם התחתון. וכשהתחתון יוצא משם למקומו, נוטל עמו כל בחינות האחורים האלו, שהם נקראים נה"י, ונעשים אצלו בחינות לבושי מוחין. הג', הם נה"י דעליון בחד פרצוף. כי כל פרצוף פרטי כלול מה' פרצופין נרנח"י. וגם הם באים באותו הסדר, שנה"י דכל עליון מתלבש בתחתון שלו. כי נה"י דפרצוף יניקה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף העיבור. ונה"י דנשמה, מתלבש בכל קומתו של הפרצוף דיניקה. ונה"י דפרצוף חיה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף הנשמה. ונה"י דפרצוף היחידה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף החיה.
ובחינת נה"י הללו דמין הג' הם ענין אחר לגמרי, כי הם בחינות ע"ס דסיומא של הפרצוף עצמו, מכל אחד מה' הפרצופין הפרטיים שבפרצוף אחד. והם נמדדים ע"פ ה' הבחינות שבמסך, שהעליון מזדווג עליהם בשעה שנותן ה' הקומות נרנח"י אל התחתון. שבעיבור, שנותן לו מבחינת עביות דשורש, שהוא בחינת מסך דכתר, נמצא שאין לו אלא קומת מלכות לבד, הנקרא קומת הנה"י, שפירושו ע"ס דסיומא, שאינו ראוי לקבל אלא ממטה למעלה, שהוא בחינת אור נקבה. וע"כ נבחן לבחינת ראש בלי גוף מצד הכלים, וסוף, דהיינו רגלים בחוסר ראש תוך, מצד האורות. שז"ס ראשו בין ברכיו, שאמרו ז"ל, כי מצד האורות הוא רק ברכים, ומצד הכלים הוא ראש.
ואח"כ בזמן היניקה, העליון נותן לו בבחינת הזווג, אל מסך דעביות דבחי"א,שע"ס היוצאות על מסך זה, המה בקומת ז"א, שהיא רוח נפש, הנקרא חג"ת נה"י, שחג"ת נבחנים בחינת ראש מצד הכלים, ובחינת תוך מצד האורות. והנה בחינת נה"י דפרצוף היניקה זה, מתלבש בכל קומת העיבור שנקרא פרצוף נה"י, כי האחורים דבחי"א, שהם ע"ס דסיומא שלו, הם משתוים עם כל קומתו של העיבור. כי העיבור אין לו מבחינת חג"ת אפילו משהו.
ואח"ז בזמן הגדלות דנשמה, שהעליון נותן לו בבחינת הזווג על מסך דעביות דבחי"ב, שהע"ס היוצאות על מסך זה, הן בקומת בינה, שהיא ג"ר דנשמה. הנה כבר יש להפרצוף הזה, ראש תוך סוף בשלימות, הן מצד האורות, והן מצד הכלים. ובחינת נה"י של הפרצוף הזה, דהיינו הע"ס דסיום שלו, המה מתלבשים בכל קומתו דפרצוף היניקה, משום שפרצוף היניקה אינו יכול לקבל משהו מבחינת הכלים דפנים של הפרצוף דגדלות, דהיינו מבחינת מטבור ולמעלה שלו, וע"כ הנה"י דפרצוף הגדלות בלבד, משתוה עם כל קומתו דפרצוף היניקה.
וכן בזמן הגדלות ב' דפרצוף חיה, שהעליון נותן לו בבחינת הזווג על מסך דבחי"ג, מתלבשים הנה"י שלו לבד, בכל קומתו דפרצוף הנשמה. וג"כ מטעם הנ"ל, כי הפרצוף נשמה אינו יכול לקבל מהכלים דפנים שלו שמחזה ולמעלה אפילו משהו. ועד"ז בזמן הגדלות דפרצוף הכתר, שהעליון נותן לו בבחינת זווג על בחי"ד דהתלבשות, אשר הפרצוף חיה אינו יכול לקבל משהו מהכלים דפנים שלו שמחזה ולמעלה, נבחן ג"כ שנה"י דפרצוף הזה דכתר, מתלבשים בכל קומתו דפרצוף חיה. הרי שה"פ הפרטים שבהפרצוף, מוכרחים להתחלק כל אחד, לבחי' כלים דפנים וכלים דאחורים, שה"ס ס' ם' כנ"ל. ובחינת הם' סתומה לבד מכל פרצוף, יכולה להתלבש בהתחתון ממנו, כי בבחינת הס' דכל פרצוף, אין התחתון יכול לנגוע בו, כלומר שאינו יכול לינק ממנו, משום שאין לו אותו המסך, ואותו האו"ח, הראוים לקבל את האור הגדול דעליון. אמנם מחזה ולמטה דכל אחד, ששם בחינת ע"ס דסיום דכל אחד, שהם בחינת אור נקבה, שפירושו מקבל ואינו משפיע, הם יכולים להתלבש זה בזה. כי כל תחתון יכול לקבל האורות הגדולים דעליון מבחינה זו, דהיינו מבחינת ממטה למעלה. כי באופן זה נמצאים האורות למעלה מכל עביות ומסך, וקשר הזה של הממטה למעלה, שכל תחתון יונק מהעליון, מחבר את כל ה' פרצופים שבהפרצוף, ועושה אותם לאחד, והבן זה היטב.
ועתה נבא לעצם דברי הרב כאן, מאות מ"ד ואילך. כי כייל לנו שם, "כל מקום אשר התחתון עולה למעלה במקום העליון, להיותו נכלל שם עמו, הוא שהעליון עומד בבחינת פנים, והתחתון עומד שם בבחינת אחורים שלו". פירוש, כי ידעת שכל מה שהתחתון מקבל מעליון, אינו מקבל זולת דרך זווג, כי המ"ן דתחתון עולים ונכללים במסך דעליון, ע"ד שנתבאר בפרצופי א"ק, כנ"ל [כאן] (דף תתצ"א ד"ה התחתון עולה). אלא שכאן נעשה זה, או ע"י הכלי המעלה מ"ן, שהוא לצורך הקטנות, או ע"י המ"ן הראשונים, שהתחתון יכול לעלות לעליון מכח עצמו, כנ"ל (דף תת"כ אות י"ז), וזהו לצורך המוחין דגדלות. והנה התכללות הזו פירושה שהעליון אינו מזדווג על המסך ועביותדבחינת עצמו אלא שמזדווג על בחינת מסך ועביות של בחינת התחתון שנכלל בו, כנ"ל [כאן] (דף תתצ"א ד"ה התחתון עולה). ותדע, שתמיד נמצא הפרש גדול בין העליון להתחתון בבחינת הקומה. כי אפילו בעת שהתחתון מקבל מעליון מוחין דגדלות, למשל כשישסו"ת עולה ונכלל באו"א עלאין לקבל המוחין דג"ר דנשמה, שהם מבחינת עביות דבחי"ב, עדיין הוא רחוק מהמסך של או"א שהם מבחי"ג דהתלבשות, שהוא הוי'ה דע"ב באבא, ואהי'ה דיודין באמא עלאה. אשר ישסו"ת אינו ראוי לקבל משהו מבחינת קומה זו דע"ב שהיא אור החיה, שהרי עדיין לא קבל אפילו בחינת הקטנות ראשון של בחינת חיה, שהיא בחינה נבדלת מתחלתה מבחינת נשמה, כנ"ל [כאן] (דף תתצ"ג ד"ה ולפיכך, בעת), ועתה אין לישסו"ת אלא קטנות של בחינת נשמה. ע"כ אינו ראוי לקבל רק מבחינת מסך דבחי"ב, שהוא נשמה, ובחינת הוי'ה דס"ג. ונמצא שאו"א אינם יכולים להזדווג על המסך של עצמם, כדי ליתן קומת גדלות לישסו"ת, אלא שהם מזדווגים על בחינת המסך ועביות דישסו"ת שעלה ונכלל בהם, שהוא בחי"ב. וע"י זווג דאו"א על המסך הזה הם מוציאים עליו קומת נשמה, שהיא הוי'ה דס"ג.
וצריך שתדע, שההפרש הקומה האמור לעיל בין העליון לתחתון, הוא נוהג תמיד. מפני שסולם המדרגות אינו מקבל שום שינוי לעולם. כי למשל, בשעה שישסו"ת נגמרים בקטנות דחיה, ובאים לאו"א לקבל ג"ר של חי"ה, שהיא בחינת ע"ב, הנה אז נבחן שאו"א עלו עוד למעלה מבחינת ע"ב, לבחינת א"א. וכן כשישסו"ת עלה ונכלל לאו"א בזמן שיש לו כבר קטנות דיחידה, הנה אז כבר או"א במדרגה יותר עליונה, ועד"ז בכל המדרגות דעליון ותחתון, כי זה הסדר שיצא בתחילת תיקון אצילות, דהיינו עתיק וא"א בבחינת הכתר. ואו"א בבחינת ע"ב, דהיינו בבחי"ג דהתלבשות. וישסו"ת בבחינת ס"ג, דהיינו בבחי"ב. וז"א בבחינת מ"ה, דהיינו בקומת ז"א, נפש רוח בחסר ראש. הנה כל זה, כיון שנאצל פעם, כבר אינו מקבל שינוי לעולם, מטעם המבואר לעיל (דף תרנ"ח ד"ה וצריכים לזכור, ודף תרכ"ה ד"ה והמובחר) עש"ה. ולפיכך, אם יתוסף עוד איזו מדרגה לזו"ן, יותר מנפש רוח הקבועים, הנה בהכרח שנוסף מדרגה לכל הפרצופים העליונים מזו"ן. באופן שהסולם של עליון ותחתון אינו מקבל שינוי לעולם. וע"כ בשעה שהתחתון עולה ונכלל בעליון בבחינת מ"ן, נמצא תמיד המ"ן שלו במדרגה אחת נמוכה מהעליון, וע"כ אין העליון יכול ליתן לו ממדת עצמו, אלא ממדת המסך והמ"ן הכלול בהתחתון וזכור.
וזה אמרו "כל מקום שהתחתון עולה לעליון, להיותו נכלל שם עמו העליון עומד בבחינת פנים והתחתון בבחינת אחורים". כי ידעת, (כנ"ל דף ש"ה ד"ה ואז הכלי הפך פניו), שכל בחינה תחתונה כלפי עליונה ממנה נבחנת לאחורים. כי הבחי"ג במקום הבחי"ד, היא בחינת אחורים לבחי"ד. וכן בחי' הב' היא אחוריים במקום הבחי"ג, וכו' עד"ז, עש"ה כל ההמשך. ונמצא ע"כ, שבחינת המסך והעביות וקומת נשמה שיוצא עליהם ע"י ההתכללות באו"א, שהם ע"ב ובחי"ג, המה נבחנים לאחורים למדת או"א. וז"ש "שהעליון עומד שם בבחינת פנים והתחתון בבחינת אחורים". כי הקומה הזו דישסו"ת היא בחינת ס"ג. והגם שישסו"ת נמצא בהתכללות באו"א גופייהו, מ"מ ההבחן האמור אינו משתנה, אלא או"א נמצא בבחינתם בבחינת ע"ב, וקומת ג"ר דנשמה של ישסו"תעומדים שם בבחינת אחורים לבחינת פנים דאו"א עצמם.
וזה אמרו "כי זאת התבונה יוצאת מן האחורים דבינה עליונה, ואותם האחורים דבינה הם שמות דאלקים". כלומר, כיון שהקטנות דישסו"ת אלו שעלו, דהיינו קומת חג"ת נה"י שלהם, היו נמשכים ומלבישים כל האחורים דבינה, שהם ק"ך צירופי אלהי'ם, שהיא בחינת קטנות דמסך דבחי"ב, ע"כ אינם ראוים לקבל גם בהתכללות הזווג באו"א, רק קומת נשמה בלבד כנ"ל. קומת נשמה היא בחינת אחורים לקומת חיה דאו"א כנ"ל.
וצריך שתדע מ"ש הרב להלן, אשר יש הפרש גדול בין אחורים דבינה עלאה לאחורים דתבונה. כי אע"פ שכל אחורים הם בחי' אלקים ודינין, להיותם למטה מפרסא, ששורש הקטנות, דהיינו בחינת הה"ת בעינים, אינו מסתלק משם לגמרי אפילו בעת הגדלות, כנ"ל (דף תתפ"ד ד"ה וטעם הדבר), כי ע"כ הוא מכונה ם' סתומה, עש"ה. אמנם כיון שכל המחזה ולמטה מתלבשים בישסו"ת, בכל קומת חג"ת נה"י שלהם, נמצא שאפילו חג"ת של ישסו"ת הם ג"כ בבחינת הצירופי אלקים. משא"כ אחורים דאו"א, רק ב"ש ת"ת ונה"י שלהם נכללים באחורים, שהם רק ד' ספירות בלבד. וכבר נתבאר לעיל שכל בחינת הדין האמורה נמדדת ומשוערת על החזה דא"א, ששם כללות הפרסא דאצילות, עש"ה. וז"ש הרב כאן כיון שהתבונה יוצאת מהאחורים דבינה עליונה, שמשום זה מתלבשים האחורים בכל הה' קצוות שלה, דהיינו מגבורה ולמטה, כי אור החסד אינו ניכר שם בעת ההיא. והוא בחינת הקביעות של המסך דבחי"ב, ע"כ אפילו קומת גדלות שלה אינה יכולה לקבל יותר מבחינת ג"ר דנשמה, בחי"ב, שהיא בחי' אחורים לאור החיה.
וזה אמרו "כאשר התבונה זאת היא למטה, אז יש להחיצונים אחיזה בה. אמנם כאשר תעלה למעלה ותהיה שם בסוד אחור בינה עליונה, אז אין אחיזה אל החיצונים בה". כלומר, בעת הקטנות של התבונה, שכל קומתה היא חג"ת לבד, וכולה נמצאת למטה מפרסא, כי אחורים דאמא מלובשים בה, הנה יש אחיזה לחיצונים בה, כי כח הדין רכיב ממעל לתבונה בסוד הפרסא. אמנם כאשר עולית ונכללת בסוד מ"ן למעלה באו"א, ומקבלת שם קומת ג"ר דבינה, שעומדת שם בסוד אחור על קומת חיה דאמא כנ"ל, הרי היא כבר בבחינת ג"ר, ואין אחיזה אל החיצונים בה. כי אין אחיזה לחיצונים בבחינת ג"ר.
וזה אמרו "וזהו סומך ה' לכל הנופלים, כי כשזאת התבונה התחתונה תרד מאחורי בינה ולמטה, אז גם ז"א יורד ממקומו, וכן הנוקבא, ואז כל אלו נקראו נופלים". כי כאשר התבונה היא בקטנות, וחג"ת נה"י שלה מלבישים למטה מפרסא דבינה, והם כולם אלקים ודינים כנ"ל, הנה זו"ן שמתחתיה נופלים עוד יותר ממנה. וע"כ יש בהם אחיזה לחיצונים. אמנם בשעה שמקבלת המוחין דנשמה, מאמא עילאה, שמוחין אלו הם בחי' ס', כי התבונה משגת אז בחינת חב"ד חג"ת שלמעלה מפרסא. ואז מתעלים גם ז"א ונוקבא, כי האורות דג"ר דבינה הם מתקנים לזו"ן גם בקטנותם, בסוד אב"א. עד שפניהם מגולים כלפי חוץ, ואין עוד לחיצונים אחיזה בהם, כמ"ש בחלק ו'. וז"ש "שהיא סומכת אותם וכו', שיכללו זה בזה". כי ענין תיקון אב"א, עושה שיכללו ז"א ונוקבא זה בזה בכותל אחד. כנ"ל בחלק ו'.
[בחלק ו' - עי' בחלק ז' כ"ו - כ"ט]
וזה אמרו "מאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה ד' עליונות דתבונה, בבחינת פנים שלה. ומאחורים דו"ק דבינה עליונה, נעשה ו"ק דתבונה בבחינת פנים שלה". פירוש, כי נתבאר לעיל [כאן] (דף תתצ"ו ד"ה אכן כדי), שיש ג' בחינות נה"י דעליון, אשר כולם הם בחינת אחורים דעליון, עש"ה. והנה כאן מדבר הרב מנה"י דעליון דמין הב', אשר כל בחינת המסך והעביות של העליון, שבו נכללו המסך והמ"ן דתחתון, דהיינו אותו בחינת המסך ועביות שהעליון מעורר בתוכו מעת קטנות שלו, הנה הם יורדים ונעשים ללבושי מוחין דתחתון ומתלבשים בכל פרצוף דתחתון, בתוך פנימיותו, ע"ש. וזה שאומר כאן הרב, אשר בחינת האחורים דו"ק, שהם ב' בחינות נה"י שישסו"ת קבלו מאו"א ללבושי מוחין, שהם נה"י דמוחין דעיבור ונה"י דמוחין דיניקה, שהם היו באמא עלאה עצמה בבחינת אחורים דו"ק שלה, כי ו"ק שלה הם באמת בחינת ו"ק דחיה, וו"ק אלו דישסו"ת שנכללו בה בעת הזווג, הם ו"ק דנשמה, כנ"ל. הנה אחורים אלו שבערך אמא, המה כל בחינת הפנים של פרצוף העיבור ופרצוף היניקה דישסו"ת, כי המה הלבושי מוחין שלהם. ועד"ז האחורים דד' עליונות דבינה, דהיינו בחינת הנה"י דגדלות, שיצאו בשעת הזווג דמוחין דנשמה של ישסו"ת, שהם באו"א בחינת אחורים לבחינת חיה שלהם, אמנם בישסו"ת הם כל הפנים שלהם, כמבואר.
וזה אמרו "משה רבינו ע"ה היה כלול ק"ך צירופים אלו וכו' כי משה זכה לבינה, והוא בבחינה זו". כבר נתבאר ההפרש הגדול שבין האחורים דבינה עלאה, שק"ך צירופי אלקים הם רק מחזה ולמטה שלה, שאז נחלקים לד' פעמים ל', בסוד אורך היריעה שלשים באמה, ורוחב ארבעה באמה. אמנם אחורים דתבונה, שק"ך צירופי אלקים מלובשים גם בקומת היניקה שלה, מגבורה ולמטה, שהם מתחלקים על ה' פעמים כ"ד צירופים, הנה הם בבחינת דינים, כנ"ל. וז"ש, שמשה רבינו ע"ה היה כלול ק"ך הצירופים מבחינת ד' פעמים ל', שהיא בחינת בינה עלאה, וע"כ בגדלות זכה לבינה עלאה. כי זה הכלל, שהכל תלוי במדת הקטנות, כי אם הקטנות היא מבחינת התבונה, אין הוא יכול להשיג אפילו בכל גמר גדלותו אלא רק ג"ר דנשמה. אמנם כשהקטנות היא מבחינת בינה עלאה, דהיינו בחינת נפש רוח דחיה, יכול לזכות בגדלותו עד הג"ר דחיה. והנה משה זכה לבינה עלאה שהיא בחינת בינה דחיה. וזה משום שהיה לו מדת הקטנות המתיחסת לבינה עלאה, שהם הד"פ ל' צירופי אלקים כנ"ל.
וזה אמרו "כאשר האחורים דאו"א עלאין מתפשטים בהם, נעשו ישסו"ת בבחינת אחורים דשמות הוי'ה ואהי'ה דיודין, בריבוע, שלהם" (באות נ"ב כאן). והיינו כנ"ל, כי קומת בינה אשר ישסו"ת מקבלים בהתכללותם באו"א עלאין, היא עומדת באחורים כלפי קומת חכמה דאו"א עצמם, כי קומה דבחי"ב נחשבת לאחורים לקומה של בחי"ג, ע"ש. והנה קומה דבחי"ג ה"ס הוי'ה במילוי ע"ב, ואמא שהיא בחינת נוקבא דקומה זו, היא בחינת אהי'ה במילוי יודין, ששניהם בגי' זכו"ר. והנה קומת ישסו"ת שיצאה בהתכללות שם, אשר אמא עלאה עוררה את בחי"ב שלה בשבילה, שהיה בה מעת קטנות, שהיא בחינות הנקודות וט"ת שלה, כי הם מבחינת התחלת הזדככות המסך שנקרא נקודות, שהיא בחינת הרבוע והאחורים של בחינת הטעמים שלהמדרגה, כנ"ל (דף רכ"א ד"ה כי התפשטות). ע"כ נחשבת קומה זו בבחינת הריבוע דב' שמות הוי'ה אהי'ה דיודין שבאו"א. שהם דפ"ק קדמ"ת, ששניהם בגי' תשכ"ח. וזהו רמז חשוב לדברי חז"ל בסוד גם אל"ה תשכחנה, שיש שכחה במעשה העגל, והבן.
וזה אמרו "אמנם בחי' אלקים עצמם אינם נגלים בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים". דהיינו כנ"ל, כי נה"י דעיבור יניקה המקבלים מאמא, הם כולם ממטה לפרסא דאמא. ונמצאים האחורים דאמא מבחינת הו"ק, שהם הק"ך צירופי אלקים שמחזה ולמטה שלה, שהמה מתלבשים ללבושי מוחין בב' הקומות עיבור יניקה דישסו"ת, ונעשים שם פנימיות. ונמצא שאחורים דג"ר דאו"א, שהם בחינת הריבוע דהוי'ה אהי'ה דיודין, הם נעשים לפנים בג"ר דישסו"ת. ואחורים דו"ק, דהיינו נה"י דב' הפרצופים דעיבור יניקה, שהם הק"ך צרופי אלקים, הם נעשו פנים בו"ק דישסו"ת לבד, אבל לא בג"ר דישסו"ת, ששם דפ"ק קדמ"ת כנ"ל. וז"ש "שבחינת אלקים אינם נגלים בפנים דפנימיות דישסו"ת", שהם ג"ר, שהם חב"ד, הנקרא פרצוף פנימי דישסו"ת, אלא הם נגלים "רק באחורים דישסו"ת", שהם ב' פרצופי עיבור ויניקה, שנקראים פרצופים דאחורים של ישסו"ת.
והוצרך לדייק זה פעם שנית, הוא משום אמרו מקודם זה "כאשר האחורים דהיינו האלקים האלו מתפשטין מהם לעשות הישסו"ת הפנים שלה ושל יש"ס, הם ב' ריבועים של הוי'ה אהי'ה". שזה משמע לכאורה, אשר הפנים דישסו"ת נמשכים מאחורים דאלקים דאמא, שזה סותר מ"ש באות מ"ז כאן, אשר מאחורים דד' עליונות של הבינה, משם נעשו ד' עליונות דתבונה בבחינת פנים שלה, ומאחורים של ו"ק דבינה עליונה, נעשו ו"ק בבחינת פנים של תבונה. שד' עליונות דתבונה, נעשו מאחורים דד' עליונות דבינה, שהם הרבועים של הוי'ה אהי'ה, שריבועים אלו נעשו פנים בד' עליונות דתבונה. ואיך אומר כאן שהפנים דד' עליונות דתבונה, שהם הריבוע דהוי'ה אהי'ה, נמשכים מאחורים דו"ק דאמא שהם אלקים. וכדי שלא לטעות בהבנת המאמר, ממשיך ואומר "אמנם בחינת אלקים עצמם אינם נגלים בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים" (כאן אות נ"ד). וכמו שנתבאר לעיל בדיבור הסמוך, שזה הכלל, שהפנים דישסו"ת שהם בחינת הס' שבהם, הם דפ"ק קדמ"ת, ואחורים דישסו"ת, שהם ב' הפרצופים עיבור יניקה שבו, שהם בחינת ם', הנה הפנים דאחורים אלו, הם מק"ך צירופי אלקים דאמא, כמו שהאריך לעיל.
אמנם דבריו אלו צריכים ביאור, כי זו ההתפשטות שאומר כאן הרב, היא ענין של ירידת הדינים מהמ"ן של הישסו"ת. כי ידעת, שאחר שישסו"ת משיג היניקה שלו, הוא עולה למ"ן לאו"א, ומקבל שם טפת הזווג המורידה ה"ת מעינים, ומחזיר האח"פ הנפולים למדרגתם. ואז מקבל ישסו"ת המוחין דג"ר ע"י זווג הב', כנ"ל. והנה כל בחינת הקטנות דישסו"ת, הוא מכח הה"ת בעינים, שהיא קומה דבחי"א, שהרוח מתלבש בגלגלתא, והנפש בעינים, כנודע. ואז הוא בבחינת הק"ך צירופי אלהי'ם, כי מוחיןדיניקה שהם בחי"א, הם בחינת דינין ונקראים בשם אלקים. אבל הם כל בחינת הפנים שלו, כי כל המוחין דיניקה שמקבל מאמא, הם מבחינת ק"ך אלקים דאמא, כלומר ממה שאמא עלאה משפעת לישסו"ת מבחינת הקטנות שלה, דהיינו מבחי"א. ונמצא ע"כ עתה בשעה שעולה למ"ן לאו"א, למוחין דג"ר, הרי התכללותו בזווג דאו"א, גורם לו לקבל טפת הע"ב המורידה ה"ת מעינים שלו, ודוחה ממנו בחינת אלקים למטה, לבחינת סיומא דאח"פ החדשים. שאז חג"ת נעשו לחב"ד, ונה"י הישנים לחג"ת למעלה מפרסא, כי ה"ת ירדה מהם ובאה לנה"י החדשים שהם אח"פ שעלו.
וזה שאומר "כאשר האחורים שהם האלקים האלו, מתפשטים מהם לעשות הישסו"ת הפנים שלה". דהיינו שמבאר איך מתהוה שם באו"א בחינת הפנים של ישסו"ת, ואומר שזה נעשה "כאשר הק"ך צירופי אלקים, שהם בחינת ה"ת שבמקום העינים, מתפשטים מהם". כלומר, שיורדים לנה"י חדשים שהשיגו שם, ואז נעשים חג"ת הקודמים לחב"ד, שהם הפנים דישסו"ת הנקרא דפ"ק קדמ"ת, כנ"ל. וז"ש, שב' הריבועים דהוי'ה אהי'ה שהם הפנים דישסו"ת, דהיינו החב"ד שלהם, זה נעשה בירידת אלקים מהם, דהיינו ע"י הורדת ה"ת מעינים, שאז מתפשטים האלקים מהם, ויורדים למטה באח"פ החדשים. ואז הם משיגים הכלים דחב"ד שלהם, כי אז נעשו הכלים דחג"ת לבחינת חב"ד, הן ביש"ס והן בהתבונה, וזה שרצה הרב להשמיענו כאן.