ז) ונמצא, כי זה העיבור אינו להאציל זו"ן מחדש, כי כבר היו נאצלים, אלא שהיו בלי תיקון קוין ובלי פרצוף, וגם שהיו חסרים, זה מו"ק לבד וזה מנקודה אחת לבד, ועתה, העיבור היה לקשרם יחד בסוד קוים, וגם בסוד פרצוף, וגם להשלים כל אחד ביוד ספירות גמורות. וזהו על ידי הטפות של או"א, ועל ידי שם מ"ה החדש, אשר נתבאר לעיל.
ז) העיבור אינו להאציל זו"ן מחדש, כי כבר היו נאצלים. דהיינו מבחינת מה שיצאו בז"ת דנקודים. ואע"פ שהכלים האלו נפלו לבי"ע, מ"מ נשארו כל הרשימות שלהם באצילות כנודע, שענין הרשימות הוא לחזור ולהמשיך להכלים כל האורות שכבר היו להם בזמן הנקודים. ועל כן אין זה נחשב לאצילות חדש לגמרי, אלא רק לבחינת תיקון לזו"ן, שיצאו כבר בעולם הנקודים.
הטפות של או"א וע"י שם מ"ה החדש. כלומר, שתחלת התיקון נעשה להזו"ן ע"י טפות הזווג דאו"א, מכח התכללות הזו"ן בהם בסוד העיבור, כנ"ל. והמוחין שלהם דג"ר, המה באים להם בסוד מ"ה החדש, שה"ס טפת אבא המוריד הה"ת מעינים ומעלה האח"פ שלהם למדרגתם, כנודע. ובאמת כל הזווגים והקומות היוצאים בעולם האצילות נחשבים על שם מ"ה החדש, אלא עיקר שם מ"ה מורה על הוי'ה במילוי אלפין, שהוי'ה זו אינה מתגלה להם, רק בזמן הגדלות, כי המוחין דזווגים דאו"א דקטנות, המה בבחינת שמות אלהי'ם, כמ"ש במקומו. וע"כ מחלק הרב את מדת התיקון לב' בחינות, לקטנות ע"י עיבור א' הנ"ל, ולגדלות ע"י מ"ה החדש.