מח) והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן, חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח שהם ב' ווין ויוד. והענין כי כאשר נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו, הם י"ג יודי"ן גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן, להורות כי מן העין יצאו הנקודות, ונשאר קמץ פתח שהם י' וב' ווין, שהם גימטריא כ"ב והוא סוד כ"ב אותיות, שמהם נעשו הכלים של הנקודים.
מח) הז' אחרונות כו' הם צורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות. כי הקמץ פתח, הם שורשם של כל הנקודות, כמ"ש הרב לפנינו. כי הקמץ הוא כתר ופתח הוא חכמה. וכבר ידעת שהג"ר דנקודים מתחלקים על גלגלתא ועינים הנק' כתר, ועל אח"פ שיצאו לבר מכתר הזה, הנק' חו"ב, שענין התחלקות הזה הוא מפאת ב' ההין שנתחברו יחד, ועלו לעינים, שמשום זה נתחלקו הע"ס דראש הנקודים בסוד ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. פי', כי המסך דבחי"ב דהתלבשות שה"ס ה' ראשונה, מכונה כאן בשם ו' להיותו בחינת זכר, וה' אחרונה שנתחברה עם הו' הזו שבנקבי העינים, היא בחינת הנקודה שבתוך הו', כי נקודה מורה על מדת הדין, בסוד נקודה שחורה דלית בה לבננותא כלל. אמנם חיבור הנקודה עם הו' בנקבי העינים, אינו עושה שם בחינת שורק, אלא רק בחינת קמץ, כי הו' מושכבת ומתחתיה הנקודה שה"ס רקיע וניצוץ. וטעם הדבר הוא, משום שהאח"פ נמצאים יוצאים לחוץ מחמת חיבור הזה של הרקיע והניצוץ, וע"כ מכונים בשם קמץ מלשון קימוץ וסיתום, הנעשה מסבת עלית וחיבור ה"ת בעינים. כי היה"ו המאירים עתה באח"פ המה בקמיצו וסיתום, כי סובלים משתים. אחת, שכל קומתם הוא בחי"א, להיותם בחינת הנקבה דכתר כנ"ל (דף תי"ג ד"ה והנה הזכר עש"ה), שצריכים לקבל הארת ג"ר מהזכר שהוא הכתר. אמנם מחמת הקמץ שבכלי דכתר, כבר אינם נחשבים לבחינת ראש, ואינם יכולים להתכלל בהזכר שבכתר. ושנית, כי נעשו לבחי' גוף וע"כ נמצאים החו"ב אלו בבחינת אב"א.
אמנם בבחינת עצמם הם בחינת יה"ו, כנ"ל בדברי הרב, שיה"ו באח"פ. ויש בזה ענין רב, כי משמיענו בזה, שבחינת ה"ת שה"ס הנקודה שמתחת הפתח שבנקבי העינים, העושית שם את הקמץ כנ"ל, הנה היא לא ירדה משם לבחינת האח"פ. אלא רק בחינת הרקיע, שה"ס הקו שממעל להנקודה, שהוא כעין פתח, הוא לבדו ירד לאח"פ, בלי לקחת עמו אף משהו מהנקודה, דהיינו מה"ת, אלא המסך שבפה, הוא ו' לבד, בלי הנקודה הכלולה בו בנקבי עינים.
והנה נתבאר, שהמסך שבכלי של כתר דנקודים, כולל בתוכו פתח ונקודה, שה"ס רקיע וניצוץ דהיינו צורת קמץ. והמסך שבכלי דחו"ב דנקודים,הוא רק התפשטות של הפתח, הכלול בהקמץ אשר בנקבי העינים, דהיינו שבכלי דכתר, ואין בו מהנקודה כלום.
אמנם בעת הזווג דע"ב ס"ג, הגורם להורדת ה"ת מנקבי העינים, למקום הפה כמתחילה, כנ"ל (דף ת"ו ד"ה וזווג ב'), נמצא שהקמץ שבכלי דכתר יורד ומתחבר בהכלי דחו"ב ששם היה רק פתח, ובזה נעשה פתיחת העינים. כי מקום הזווג, שהיה בנקבי העינים בסוד הקמץ כנ"ל שהיה סותם האורות, נפתחו להרוחה, כי חזרו האח"פ אל הראש, כנ"ל עש"ה. כי אז ירד האור אל הז"ס תחתונות דנקודים. והנך רואה איך מהזווג של קמץ ופתח, יצאו כל שאר הנקודות.
ונתבאר שאחר ירידת הקמץ למקום הפה, דהיינו ע"י הזווג דגדלות, אז יצאו ז"ס התחתונות, ונמצא שהז' נקודות האלו יצאו מסוד הנקודה אשר בתוך הקמץ. כי כל עוד שהנקודה זו היתה כלולה בנקבי העינים, ובפה של הנקודים לא היה רק הפתח בלבד, אז לא יכלו הז' נקודות להתפשט מהפה ולמטה, כי אז האח"פ עצמם היו בחינת גוף, והפתח שבפה היה בבחינת מלכות דמלכות, הנקרא טבור. אבל אחר ירידת ה"ת למקום הפה אז נפתחו האורות של ז"ס התחתונים ויצאו למקומם, הרי שכל שבחם של הז"ת נמשכה מהנקודה, ולפיכך נרמזו בצורת יודין, דהיינו נקודות לבד, כי אינם נמשכים מסוד הרקיע שהוא פתח, אלא מסוד הניצוץ כמבואר.
וזה אמרו "כל הז' אחרונות של הנקודות הם בצורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח, שהם ב' ווין ויוד". שהוא מטעם הנ"ל. כי ווין שה"ס פתח, אינם כלולים רק בכתר וחכמה, ו' ונקודה בכתר שהוא צורת קמץ. וו' לבד בחכמה, שהוא צורת פתח. אבל בז"ת אין שם רק בחינת הנקודה לבד, כי משם הם יוצאים, כנ"ל.
העין יצאו הנקודות. היינו כנ"ל בדיבור הסמוך, שע"י ירידת ה"ת מהעינים יצאו כל הנקודות.
כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים. הכלים נקראים אותיות, והמספר כ"ב כולל כל בחינות הכלים שבהמציאות, כנודע. וכבר נתבאר איך מהזווג של קמץ ופתח יצאו כל הז"ת. וגם יצא להם אז בחינת כלים חדשים המכונים כלים דאחור, כמ"ש במקומו.