כח) אבל אור הז' תחתונות שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל, לכן גם כן, לא יש להם הבלים להאיר להם, אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו, שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים כנזכר בתיקון ס"ט, כנודע, כי הם עצמם בחינת המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה, לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם דכר ונוקבא.
כח) אור הז"ת שלא לקחו רק מהגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת הזקן ולמטה. כמ"ש לעיל (דף ת"י ד"ה ובחינה השלישית), שז"ת לוקחים מבחי' התיקוני דיקנא שהם מתחת השבולת, שאור האזן אינו מגיע שם, כי מסתיים בשבולת הזקן, ועיין לעיל (דף תי"א ד"ה אור אזן).
ויפוזו זרועי ידיו שהוא סוד יוד טפין דאזדריקו מבין הצפרנים. ואע"פ שאומר לקמן, שהי' הבלים יצאו דרך צפורני רגלים, ואיך אומר כאן שהם מהידים. אמנם מ"ש שהז"ת לקחו מהבלים היוצאים דרך צפורני רגלים, הפירוש הוא שלקחו מבחינת הפרסא המסיימת אל רגלי הס"ג, ונמצא בזה שלקחו מצפורני רגלין. וצריך שתזכור מ"ש לעיל (באו"פ דף ת"א ד"ה פרסא), שפירושה של הפרסא הזו הוא בחינת נקודת הצמצום החדשה, שעברה ממקום המלכות דע"ס דסיום, אל מקום הבינה דע"ס דסיום. וכמו שמקום סיום הקו בצמצום א' דא"ס ב"ה היה בהמלכות דע"ס דסיום, שהוא עוה"ז ממש, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים, כן נעשה עתה בצמצום ב', הנקרא צמצום נה"י דא"ק, נקודות הסיום בהבינה דע"ס אלו, המכונה נקודה דעוה"ב, והופרס כאן הפרסא, המסיימת אל גבול החדש הנעשה בהעולמות, ששם מסתיימים רגלי פרצוף הס"ג דא"ק, ונבחן בחינת הפרסא לבחי' צפורני רגלין דס"ג דא"ק, וזכור זה.
ונתבאר באו"פ לעיל (דף תי"א ד"ה ויש עוד טעם),שהפרסא והשבולת הזקן ענינם אחד, עש"ה. וז"ש הרב כאן, שלא יצאו מיסוד דא"ק רק ב' הבלים כנגד חוטם פה שמהם קבלו או"א, וחסר ההבל מה שכנגד אור אזן, וע"כ לקחו הז"ת מצפורני רגלים, כי לקחו מסיומא דשבולת, המסיימת לאור האזן. ותבין כי מחמת נקודת הסיום החדשה יצאו ג' בחינות הסיום בס"ג, בראש תוך סוף שלו. שנקודת הסיום של ראש, נקרא נקבי עינים. ונקודת הסיום של התוך, שהוא במקום הטבור הקודם, נקרא שבולת הזקן. ובחינת הסיום של הסוף נקרא פרסא. באופן שהפרסא הוא בחינת אצבעות רגלים של הס"ג דא"ק.
אמנם כל זה שאנו מבחינים בס"ג דא"ק, אינו משנה כלום את עצם פרצוף הס"ג גופיה, כי כבר ידעת שאין העדר ושינוי ברוחני, וכל שאנו מבחינים בו, הוא רק לבחינת שורש בעלמא (כנ"ל דף שצ"ב ד"ה והנה). אלא כל אלו השינוים הנעשים מכח נקודת הצמצום החדשה, הוא רק באותו פרצוף החדש שיצא מסבת החיבור דבחי"ד ובחי"ב, דרך נקבי העינים, הנק' פרצוף נקודים. ורק ברת"ס של הפרצוף הזה, יצאו ונתהוו הג' פרסאות הנ"ל בראש תוך סוף שלו בפועל ממש, וזכור זה.
וכבר ידעת שהפרסא הזו יש בה תיקון גדול, דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות, מבחי"ב ומבחי"ד יחד, שזה נעשה מפאת עלית נה"י לחג"ת, ונכללה הבחי"ב המשמשת בחג"ת בפרצוף ס"ג, עם הבחי"ד המשמשת בהנה"י דא"ק הפנימי, כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג, ע"ש. וע"כ עומדת הפרסא באלכסונא מחזה עד הטבור, להיותה כוללת בתוכה נה"י וחג"ת יחדיו. ולפיכך בשעת הגדלות יורדת הה"ת, שהיא הבחי"ד, מהפרסא, והפרסא נבקעת, שפירושו שהגבול המסיים מתבטל, ואז עוברים אורות הס"ג למטה מהפרסא, כנ"ל (דף ת"ג ד"ה הפרסא, ע"ש). ואחר זה תיכף הפרסא חוזרת למקומה. ובזה נמצא הפרסא שאיב מלעילא הארת הס"ג, ויהיב לתתא לפרצוף הנקודים שלמטה מטבור. ועד"ז גם בפרצופי אצילות. ע"ד שיתבאר שם.
וע"כ אותם הז"ס דנקודים שלא יכלו לקבל שום אור מהס"ג מחמת סיום הפרסא, נמצא עתה בשעת הגדלות אחר שנבקע הפרסא, שגם הם מקבלים אור ממקום הפרסא, ששם בחינת הס"ג וחג"ת דא"ק הכולל. הרי שאותם אורות שהז"ס תחתונות דנקודים קבלו מן הפרסא, הוא בחינת חג"ת, שהם זרועות ידים. וע"כ נאמר ויפוזו זרועי ידיו, והבן היטב.
והנה נתבאר שמטרם הזווג דגדלות נבחן הפרסא לאצבעות רגלין דפרצוף הס"ג, כי הארת הס"ג מסתיימת שם וסוף ההארה מכונה רגלין, אבל בעת שמתבקע הפרסא, שאז חוזר הגבול לנקודת הסיום דעוה"ז כמקודם, הרי מתפשט בחינת החג"ת כמקודם.