כג) והנה גם בג"ר עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו, והוא כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחורים, אלא האחורים של נה"י בלבד. אבל באו"א של הנקודים, ירדו האחורים שלהם לבד, ונשארו הפנים במקומם. וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג': כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו.
כג) הכתר לקח מבחינת האזן עצמה ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' האורות אחרים. צריכים להבין כאן סדר אצילות של הפרצוף הזה הנק' נקודים, בכדי להבין היטב תכונתם של ג' ספירות כתר חכמה בינה אלו שהרב מבאר אותם כאן. וצריך שתזכור דברי הרב לעיל דף רצ"ד אות ו' כל ההמשך עד אות י"ד בענין האצילות של פרצוף הע"ב מן ב' הרשימות העליונות דפרצוף הגלגלתא דא"ק, גם כל המתבאר באו"פ שם. ונזכיר כאן רק ראשי ענינים לבד. כי נתבאר שם, שיציאת כל תחתון הוא בסבת הסתלקות האורות מגוף העליון, שאז הרשימות של הספירות דגוף העליון נכללים בהמסך דטבור דעליון, שנזדכך עד לבחינת שורשו, שהוא המסך שבהמלכות של ראש המכונה פה. ואז נכלל בזווג העליון שבראש, והקומה היוצאת ע"י זווג הזה, נבחנת לפרצוף תחתון. גם נתבאר, שבחינה אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו מהעביות שלה, רק מבחינת התלבשות לבד. באופן שהרשימות שעלו לפה דפרצוף הא', היו חסרים הרשימו דבחי"ד מבחי' המשכה, ולא נשאר בה אלא הרשימו דבחינת התלבשות, שהוא אינו ראוי לזווג עם אור העליון, להיותו חסר העביות כמ"ש בחלקים הקודמים.
ומכאן נעשה שורש לבחינת זכר ונקבה שבעולמות. כי הרשימו דבחינת התלבשות הנשאר תמיד אחר הסתלקות האורות דגוף העליון, נבחן לזכר, שפירושו שהוא פלג גופא, ואינו ראוי להמשיך אור עליון, זולת ע"י שיתוף עם נקבה, המשלמת חסרונו. וכן היה ברשימו דבחי"ד דהתלבשות שהוא נשתתף עם בחי"ג, ואז נשלם הזכר גם מבחינת המשכה, מכח העביות דבחי"ג. ואז יצא עליו זווג העליון, דהיינו על מסך הכלול מב' הרשימות בחי"ד דהתלבשות ובחי"ג דהמשכה, כמ"ש שם הרב. והרב מבאר שם שהם עושים ב' זווגים בדרך התכללות, שבזווג הא' נכללת הנקבה שהיא בחי"ג, בהזכר שהוא בחי"ד, שאז ממשיכים קומת כתר עליון, כי הזווג שעל עביות דבחי"ד ממשיך קומת הכתר, כנודע. אמנם בהיותו חסר מבחי"ד דהמשכה, ע"כ אינו יכול לירד לגוף, שהוא לבחינת התלבשות בכלים, כי אין התפשטות כלים אלא מבחינת העביות, דהיינו מכח ההמשכה, שזאת חסרה לבחי"ד. וע"כ לזווג ב' הוא צריך, והוא ע"י התכללות הזכר בנקבה, דהיינו בבחי"ג, שיש שם בחינת המשכה, אבל הקומה היוצאת ע"י זווג זה, היא רק קומת חכמה. ואחר שנעשו ב' זווגים אלו, יכולים הם לירד להתלבש בהגוף, והם מתלבשים בכלי דכתר של הגוף, עש"ה.
וכעד"ז הוא בכל הפרצופים, כי כן היה גם סדר אצילות הפרצוף ס"ג מהע"ב. כי גם שם היה הבחינה אחרונה שנשארה אחר הסתלקות האורות דגוף הע"ב, רק בבחינת התלבשות, הנקרא זכר,דהיינו בחינת התלבשות דבחי"ג. כי בחינה אחרונה דע"ב הוא בחי"ג. וגם הוא מחויב להתחבר עם נקבה, כדי להשלים לו בחינת המשכה שיהיה ראוי לזווג עם אור העליון. וע"כ נתחבר עם הבחי"ב, שנשארה שלמה גם מבחינת המשכה. ואז נכללו שניהם בב' זווגים ע"ד שנתבאר בהראש דפרצוף גלגלתא.
ועד"ז היה באצילות הפרצוף ב"ן, שהוא עולם הנקודים, הנאצל ויצא מן ראש הס"ג. כי אחר שנסתלקו האורות דנה"י דא"ק, עם הט"ס תחתונות דס"ג כנ"ל, הנה גם כאן נעלמה בחי' אחרונה, ולא השאירה אחריה רשימו דהמשכה, אלא רק מבחינת התלבשות, הנקרא זכר כנ"ל, שהוא אינו ראוי לזווג עם אור העליון, זולת שישתתף בבחינת המשכה של הנקבה, אשר כאן היא רק בחי"א, כי הבחינה אחרונה דפרצוף ס"ג היא בחי"ב, שממנה לא נשאר אלא בחינת התלבשות. נמצא אשר הרשימו השלמה הוא בחי"א.
והנה הזכר ונקבה האלו עלו אל נקבי עינים, שנתכללו שם בב' זווגים כנ"ל אצל הע"ב והס"ג, שבזווג הא' נכללה הנקבה בהזכר שהוא בחי"ב דהתלבשות, ואז נמשך עליהם קומת בינה, כנודע שבחי"ב ממשיך קומת בינה. ונמצא שגם הנקבה שהיא קומת בחי"א, הרויחה בחינת ג"ר בהתכללותה עם הזכר. אלא שעדיין אינם יכולים לירד לגוף מפני חסרון העביות של המשכה מבחי"ב, עד שעשו הזווג הב' שנכלל הזכר בנקבה שהיא בחי"א, והמשיכו קומת הז"א, ואז ירדו לבחי' התלבשות בגוף, ע"ד שביאר הרב אצל פרצוף הע"ב, עיין דף ש"ג אות י"ד.
עתה תבין היטב תכונתם של הג"ר דנקודים. כי הכתר דנקודים ה"ס הזכר שהוא הבחי"ב דהתלבשות, וחכמה ובינה דנקודים הם שניהם הנקבה, שהם הבחי"א. והם נתכללו זה בזה בב' הזווגים בהראש דס"ג, ומשם ירדו דרך הדיקנא למקומם למטה מטבור. ונתפשטו לפרצוף בפ"ע, דהיינו לג' בחינות הנ"ל שהם ב' ראשים וגוף. שראש הא' הוא הישסו"ת, בבחינת גו"ע לבד. וראש הב' הוא ג"ר דנקודים, שהם האח"פ שיצאו לחוץ מהראש הא'. והגוף, הם הז"ת דנקודים.
ועל פי זה תבין ג"כ את הפרצוף הדיקנא. כי נתבאר לעיל,אשר כל תחתון יוצא מכח הרשימות העולים מהסתלקות האורות דעליון אל המלכות דראש עליון עצמו, שהם בחינת זכר ונקבה. ומתחלה הם מתכללים בהמסך דראש העליון ועושים שם ב' זווגים, בב' מיני התכללות, וממשיכים שם ב' קומות, קומה א' במדת הזכר, וקומה ב' במדת הנקבה, אשר כל זה נעשה בהראש דעליון עצמו. ואח"ז הם מתפשטים ויורדים למקומם הראוי להם. ותדע, שאלו ב' קומות שהזכר ונקבה דפרצוף הנקודים המשיכו בעת היותם בראש הס"ג, המה הם כל פרצוף הדיקנא שבראש הס"ג עצמו. כי אינם ניכרים בעצם הראש דס"ג, אלא רק בבחינת ענפים היוצאים לחוץ שהם השערות, כנ"ל. ובזה תבין שתיקון הא' דדיקנא, שהוא ב' מצרי הזקן הנמשכים מתחת האזנים, ה"ס הזכר, דהיינו הקומה שיצאה בהתכללות הנקבה שיצאה במדת הזכר, שקומתו עד הבינה. וב' תיקונים תחתונים, שהם השערות שעל השפה עלאה שמתחת החוטם מימין ומשמאל. ואח"ז האורחא הפנוי משערות שיש באמצעם, הנמשך בקו ישר באמצע השפה, מתחת החוטם להפה. הם שניהם הנקבה של הראש, דהיינו הקומה דבחי"א שיצאה בהתכללות הזכר בנקבה. וכבר נתבאר שגם הנקבה יש לה קומת בינה, שהרי היא נתכללה בזווג הא' במדת הזכר, אלא עכ"ז יש הפרש גדול ביניהם, כי הזכר להיותו בעצמו בחי"ב, הרי יש לו עצם אור הבינה. אבל הנקבה שהיא עצמה אינה אלא בחי"א שהיא אור ז"א, ע"כ יש לה רק הארה מאור הבינה, אבל לא עצמות אור הבינה.
והנה כל האורות דזכר ונקבה שבג' תיקונים הללו, באים בהתלבשות בשבולת הזקן, שהוא האח"פ שיצאו לבחינת גוף כנ"ל. ולפיכך נבחנים אותם ב' הקומות הנ"ל בג' העליונים דדיקנא, בשבולת הזקן.
וזה אמרו "הכתר לקח מבחינת האזן עצמה ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן". כי הכתר דנקודים הוא בחינת הזכר, שיש לו קומה דבחי"ב, כנ"ל. ע"כ הוא נמשך מהסתכלות באור האזן, כלומר מהזווג שיצא בקומת בינה שהוא אור האזן, שמשם נמשך אל הזכר, שבבחינת השבולת. ומהשבולת ירד למקומו, למטה מטבור, לבחינת כתר דנקודים. הרי שיש לו להכתר עצם אור האזן.
וזה אמרו "ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם וגם אור הפה נכלל בו". כי אבא דנקודים הוא בחינת הנקבה, שאין לה אלא בחי"א כנ"ל, וגם אמא דנקודים נכללת באבא, כי הם שניהם נחשבים לבחינת הנקבה אל הכתר. ולפיכך אין לו מצד עצמו זולת אור החוטם שהוא אור הז"א, כי בחי"א אינו ממשיך אלא קומת ז"א. וגם אור הפה שהוא מלכות נכלל באור החוטם. משום שהם שניהם קומה אחת שיצאה בזווג הב', במדתה של הנקבה כנ"ל.