יג) והמשכיל יבין מזה, מ"ש כי כל יציאת אורות מחודשים ועולמות נוספים, אינו אלא על ידי צמצום אור. כי כן היה צמצום הא"ס להוציא א"ק, וא"ק להוציא הנקודים הוא האצילות. וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים, ואסור להוציאו בפה, כי זה מקום גבוה.
יג) אורות מחודשים ועולמות נוספים אינו אלא על ידי צמצום אור. כי אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסבת חידוש כלים, אבל בהאור אין שום השתנות לעולם, וכמו שמאיר בראש הקו כן האור מאיר בסוף העשיה. וענין התהוות הכלים, הוא כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ט' "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שצמצום והסתלקות האור הוא עצם מציאות הכלי. וטעם הדבר כבר מובא באורך בחלק ד' בהסתכלות פנימית אות נ"ח.
צמצום הא"ס להוציא א"ק. זה נתבאר בהסתכלות פנימית חלק ד' דף רס"ח אות ס"ג, עיין שם.
קרוב אל ביטול המלכים. זה נתבאר לעיל דף רל"ז אות ז', ובאו"פ שם אות ת'. וכבר נתבאר בדף שצ"ט ד"ה צמצום, דבר ההשואה שבין צמצום הא"ס להוציא הא"ק, שה"ס קו הראשון שהאיר הא"ס לתוך מקום הצמצום, ובין צמצום הב' שהוא צמצום נה"י דא"ק, ששניהם הם בחינת הסיום וההפסק לאורות אצילות. אלא ההפרש הוא, כי נקודת ההפסק שנעשה על ידי צמצום א' לנקודת הסיום רגליו דפרצוף א"ק, היה בעולם הזה, כי רגלי א"ק מסתיימים בעולם הזה, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. וצמצום הב' עשה מקום הסיום והפסק האצילות דס"ג, שנקודת ההפסק החדש הזה מכונה פרסא, והוא ג"כ הסיום רגלין דכולהו פרצופי אצילות הבאים אחר פרצוף הס"ג, כי כל כח המחודש בהעליון שולט בהכרח גם על התחתונים ממנו. והוא מקום החתך וההפסק שבין עולם האצילות לג' עולמות בי"ע.