מט) גם דע, כי שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספירה הוא רגע אחד לבד, וז"ס כי רגע באפו. כי הסתלקות האור, שהוא לא מטי, היה מחמת זעם, ואף מחמת התחתונים שאין בהם כח, אך המשך בחינת מטי, שהוא חזרת האור למטה להחיות העולמות, אין בהם שיעור, כי כפי מעשה תחתונים כך יהיה. וזהו חיים ברצונו, כפי הרצון שיהיה אז, ר"ל כפי מעשה בני אדם, כך ימשך זמן החיים ההם. ואמנם לעיל ביארנו, כי הסתלקות הא' של האורות היה כדי לעשות כלי. והנה, כאשר חזרו האורות פעם ב', בהתפשטות ב', הנה היו חוזרים הכלים להתבטל כעת הראשון, לכן הוצרך שישאר אור הראשון שבכולם, שהוא אור הכתר, למעלה, ולא יכנוס בכלים אלו, ולא באו רק ט' אורות לבדם על סדר זה, אור החכמה בכלי של הכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו' עד"ז. עד שנמצא, שאור מלכות נכנס בכלי יסוד. ועתה, אחר שלא חזר בכלי אותו אור הראשון הנוגע אליו, אשר תחלה נסתלק ממנו, אלא הגיע לו אור אחר זולתו קטן ממנו, ע"כ נשארו הכלים בבחי' כלים ולא חזרו להיות אורות כבראשונה. והנה כאשר התחילו האורות לכנוס בכלים, אז נכנסו הט' אורות בכתר, וזה נקרא מטי בכתר כנ"ל, ואחר כך נסתלק אור המגיע לכתר, שהוא אור החכמה, וזה נקרא לא מטי כנ"ל, ואין להאריך בזה, כי כבר הארכנו לעיל בחי' מטי ולא מטי די ספוקו. ואמנם, טעם למה עתה נכנסו כל הט' אורות יחד בכלי הכתר, משא"כ בהתפשטות א', כי נכנסו א' לא' כנ"ל, שנכנס אור המלכות בכלי של כתר, ואח"כ נדחה אור הזה למטה במקום החכמה, ואח"כ נכנס אור היסוד בכתר, וכן עד"ז, עד שנכנסו כל י' אורות כשיעור הי' כלים, הטעם הוא מובן עם הנ"ל, כי מתחלה שהיה אור הכתר עמהם, וגם כולם היו מאירים מצדו, לכן לא היה כח בשום כלי מהם לקבל בתוכו, רק אור א' לבד, אבל עתה שאור הכתר אינו נכנס עתה תוך הכלי, והוא נשאר למעלה והפך אחוריו למטה, כמ"ש בע"ה, לכן עתה יש כח ליכנס כל האורות ביחד תוך כלי א', כי כל הט' אורות הנכנסים עתה בכתר, הם קטנים מן אור הכתר הראשון, ויש כח לקבלם, וכן כשנכנסו כל הח' אורות בתוך כלי דחכמה, יש בה כח לקבלם, כי כולם קטנים מאור החכמה, ועד"ז בכולם.
מט) שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספי' הוא רגע א'. כלומר שיעור הזמן של הסתלקות האור מכל הפרצוף, הוא רגע, והיינו הזמן של עליות האורות למ"ן אל הכלי דכתר, להזו"ן אשר שם, כי אז אין זווג בהפרצוף, מחמת שהמסך נזדכך מכל עביותו כנ"ל, וע"כ נבחן לבחי' זמן של זעם. ומשמיענו בזה, אשר ענין המטי ולא מטי שבהפרצוף, נמצא מתגלגל לכאן ולכאן בלי הפסק, כי באותו רגע דלא מטי במלכות, תיכף עולים האורות לזו"ן דכתר, והאחורים דבינה תיכף שבים למקומם, וחוזר העביות דבחי"ב, ומטי תיכף האור של קומת בינה להכתר. באופן שכל הענין הזה דומה, כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. כי ענין החושך הנעשה בפרצוף בזמן עליות האורות למ"ן, ובטרם שנעשה הזווג, הוא זמן קצר מאד.
מחמת זעם ומחמת התחתונים שאין בהם כח וכו' וכדי לעשות כלי. כל אלו ג' הטעמים הם דבר אחד. והוא מ"ש חז"ל, בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין (עיין באו"פ חלק ד' פ"א סעיף ד'). פירוש, כי שורש מדה"ד היא בחי"ד, והיא שיצאה בתחלה בהתפ"א, שלא היה שם אלא כלי אחת של המלכות מבחינת העביות דבחי"ד, וז"ס עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין. אלא שראה שאין העולם מתקיים, שאין כח בהתחתונים לקבל האור מבחינת מדה קשה כזו, ע"כ שיתף עמה מדת הרחמים, שה"ס בחינת הבינה שנקראת בכל המקומות מדת הרחמים, כנודע. שעל זה רמזו בזוהר רות בסו"ה ותלכנה שתיהם, שהם ב' ההין של שם הוי'ה שנכללו כאחד, ע"ש. והוא כמבואר כי ה' הראשונה של שם הוי'ה היא בחינת בינה וה' אחרונה של שם הוי'ה היא בחינת המלכות, אשר לשם תיקון העולם נשתתפו שניהם יחדיו, דהיינו מדת הרחמים עם מדת הדין, כנ"ל.
והנה דבר השיתוף הזה לא נעשה בבת אחת, אלא לאט לאט בסדר השתלשלות הפרצופין והמדרגות, וכל המלאכה הזו נעשה ע"י הסתלקות האורות. כי בזמן הסתלקות הא' כבר התחיל המסך דבחי"ד להתכלל בט"ס הראשונות, ע"י עליתו ממדרגה למדרגה עד ביאתו אל המאציל. וגם שם נעלם עיקר כח הדין מהמסך, כי בחי"ד לא הניחה רשימו להמשכת האורות, כנ"ל. ומתוך זה נעשה שורש לחילוק מדרגה על זכר ונקבה, כי לא חזר להתפ"ב אלא חצי רשימו של בחי' ד', דהיינו הרשימו דהתלבשות, והוא שנעשה לבחינת הזכר דכלי דכתר של התפ"ב. והוא נבחן אמנם לחצי דבר, להיותו חסר בחינת המשכת האורות, וע"כ נעשה מחויב להמדרגה דבחי"ג שישלים אותו בבחינת המשכה. והבן, שמכאן נמשך הסוד בעולמות התחתונים שזכר בלי נקבה הוא פלג גופא. והנה זו"ן דכלי דכתרההוא, הם התחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין, כי בחי"ג נבחנת למדת הרחמים כלפי בחי"ד. ודבר זה נמשך שם בכל הד' זוגות של זכר ונקבה אשר בהתפ"ב ההוא. ואח"ז בהסתלקות הב' נעלם ג"כ בחינת רשימו של המשכה דבחי"ג, ולא נשאר כי אם בחי"ב, אלא שהזכר דבחי"ג מבחינת התלבשות נשתתף עמה בכלי דכתר, כנ"ל. ושיתוף הזה, נמשך גם כאן בכל הד' זוגות של זכר ונקבה שבפרצוף בינה הזה. אמנם עדיין לא היה יכול להגמר אלא עד יציאת הבינה מחוץ לג"ר, ולבא לבחינת ו"ק. ודבר זה הוכן ע"י המטי ולא מטי המתגלגל בפרצוף הבינה הזה, כמ"ש במקומו. ואז יצא עולם הנקודים, ששם כבר יצא הבינה מבחינת ג"ר לבחינת ו"ק, אלא ששם היה סוד שביה"כ, ונגמר הדבר בעולם התיקון בעולם האצילות. ששם יצא השיתוף דמה"ר במה"ד על כל שלמותו, כמ"ש במקומו.
והנך רואה איך המטי ולא מטי אשר בפרצוף הזה, הוא המקור לשיתוף מדת הרחמים בדין. וזה אמרו, שענין הסתלקות האור המתגלגל תמיד מסבת המטי ולא מטי, הוא "מחמת זעם", כלומר מחמת תוקף הדין שיש בבחי"ד, ואין העולם מתקיים בו כנ"ל בדחז"ל. "והוא מחמת התחתונים שאין בהם כח", שהוא ג"כ אותו הדבר, דהיינו שאין העולם יכול להתקיים בו. והוא "כדי לעשות כלי", דהיינו שהעצמות יוכל להתלבש בו, באופן שלא יהיה עוד הזדככות והסתלקות האורות, שזה נעשה רק בגמר שיתופם של מדה"ר ומדה"ד יחד, ולא מקודם לכן, כי עד שם היו האורות הולכים ומסתלקים בכל פרצוף כנ"ל, והכלים לא היו ראוים לתפקידם. וזה אמרו "כדי לעשות כלי". הרי שכל אלו ג' הטעמים שאומר הרב הם דבר אחד.
מעשה בני אדם כך יומשך זמן החיים ההם. והבן שאין הכוונה כאן על סדר אצילות הפרצופין מעילא לתתא, כי עדיין אין כאן בני אדם שיוכלו לקלקל או לתקן. אלא הכונה היא על זמן הזה, אחר שד' העולמות כהלכתן, אז יכולים מעשה התחתונים להאריך החיים העליונים בהפרצוף הזה או ח"ו לקצר. והוא שהמעשים הטובים ממשיכים ריבוי השפע,ונודע שכל חידוש של השפעה, מחויב להמשך מא"ס ב"ה. באופן שאם האדם גורם במעשיו לחידוש השפעה, היא נמשכת מא"ס ב"ה ועוברת תוך עולם הצמצום ומשם לפרצוף הא' דא"ק ומשם לפרצוף הב' דא"ק ומשם לפרצוף הג' הזה, אשר קבוע בו ענין המטי ולא מטי, ומכאן ליתר המדרגות בד' העולמות אבי"ע, ובאה לעולם הזה לידי קבלה להאדם.
ולכן אם המעשה היא על כל שלימותה, נמצא שבשעה שהשפע עוברת בפרצוף הבינה הזה, והיא מתגלגלת שם הדרכים של מטי ולא מטי, הנה אותה המדרגה שהשפע מיוחס אליה הנה כשהגיע הזמן של המטי באותה מדרגה, אינה עוברת משם במהרה, אלא מארכת לה הזמן, שבזה נמצאת השפע מרחבת זמן הקבלה גם בשעה שתגיע להאדם בעוה"ז, שזה נקרא שהחיים של האדם מתארכים. ואם אמנם המעשה פגומה, אז נמצאת השפע שם בגלגול קצר מאד, כי כשמטי השפע בהמדרגה המיוחס לה, אינה מארכת זמן, אלא תיכף באה במצב דלא מטי. שזה גורם שבהגיע השפע לעוה"ז להאדם, אינו יכול להחזיק בה אלא זמן קצר מאד. וז"ס שהרשעים קצרי ימים ושבעי רוגז, והבן זה. אמנם צריכים לזכור כאן המובן של זמן ברוחניות, שנתבאר בהסתכלות פנימית בחלק א' בסופו.