מא) אחר כך חזר להיות לא מטי בכתר, ואז הוא מטי בחכמה, ואז הבינה היה ראוי להיות נשארת שם בחכמה כבתחלה, אך מחמת אור החסד אשר במקומה, לכן, יורדת להיות שם עמו. וזהו כי חפץ חסד הוא, וכבר ידעת, כי הבינה נקרא הוא. וכאשר ירדה הבינה במקומה, אז החסד אין צריך אליה, ויורד למקומו. ונקרא מטי בחסד ואז עולה אור הגבורה בחסד, וזה נקרא לא מטי בגבורה, ואז הופכת כלי הגבורה פניה למטה, ונותנת הה' אורות למטה בת"ת. וזה נקרא מטי בת"ת.
מא) לא מטי בכתר וכו'. כי חזר ונזדכך עביות דבחי"ג דנקבה ובחי"ד דזכר שבכלי דכתר, שאז נסתלק הזו"ן דכתר לשורשו ואז הפך פניו למטה, דהיינו שביטל את פנים שלו, והאחורים נעשו לפנים כנ"ל, ואז נתן את השארית שבו, שהוא העביות דבחי"ג דזכר ובחי"ב דנקבה אל הכלי דחכמה, ואז הוא מטי בחכמה.
ואז הבינה היה ראוי להיות נשארת שם בחכמה כבתחילה. כי אחר ששב הפנים למקומו בהחכמה, הנה תיכף חוזרים החו"ב למדרגה אחת, שאז הבינה בכלי דחכמה כנ"ל. אמנם כאן לא נשאר כך, כי החכמה הפכה פניה למטה ואחוריה למעלה והחזירה את הזו"ן דבינה אל הכלי דבינה, וחזרו ונתחלקו לב' פרצופין, והבן זה היטב. כי מתחילה בעת שקבל הכלי דחכמה את האורות זו"ן שלה, ושב הפנים של החכמה על מקומו כבתחלה, הנה אז ודאי שהבינה וחכמה נתחברו ונעשו לכלי אחד, מטעם הנ"ל אצל לידת גדלות החסד, עש"ה. כי כן גם כאן, שהחסד היא בכלי בינה שנתחבר לכלי דחכמה, הריהו מקבל שוב הארת החכמה כבתחלה, ונמצא שוב שהחסד נתגדל ואינו צריך לאמו. אבל אי אפשר לו עוד לירד מעצמו אל כלי שלו, זולת על ידי השפעת הבינה. לכן הוצרך החכמה להחזיר את זו"ן דבינה לכלי דבינה, כי אז גם הבינה מחזרת פניה למטה, ומחזירה את אור החסד למקומו להכלי שלו.
אך מחמת אור החסד אשר במקומה, לכן יורדת להיות שם עמו. כלומר, כי אם שהבינה נשארה מחוברת בכלי דחכמה, אז היה נשאר החסד במקומה, ולא היה יורד להכלי דחסד שלו, כנ"ל בדיבור הסמוך, וע"ש.
כי חפץ חסד הוא. כי זה כל תכונתה של הבינה, שהיא חושקת בחסדים יותר מלאור החכמה, וזה הגרם להזדככות עביות דבחי"ג דזכר דחכמה אל בחי' ב', ואח"ז הבחי"ב דבינה לבחי"א, שהאור שלו הוא אור דחסדים. ואז היא נמצאת פב"פ עם הכלי דחסד, ואז נותנת את אור החסד בחזרה אל הכלי דחסד, כנ"ל באורך. וזה אמרו "כאשר ירדה הבינה למקומה, אז החסד אין צריך אליה, ויורד למקומו". כי אחר שכבר קבל הארת חכמה, מעת שהכלי דבינה וכלי דחכמה היו מחוברים יחד כנ"ל, כבר אין צריך עוד ליניקת הכלי דבינה, וע"כ הוא יורד למקומו.
לא מטי בגבורה, ואז הופכת כלי הגבורה פניה למטה. כי כל התחלקות הגבורה מהחסד, היתה מחמת הב' מרחקים, דהיינו מחמת חזרת הזו"ן דכתר למקומם, שהאחורים שלהם עכבו את אור החכמה מהכלי דחכמה, ואז נפסק הארת החכמה מהחסד. לכן הפך פניו למטה, ונתן בחינת ו"ק אל הגבורה כנ"ל. ולפיכך, עתה שהחסד השיג שוב את הג"ר שלו, נמצא מאליו אשר בחינת אור גבורה שנפרד מהג"ר, חזר שוב להכלי דחסד כבתחלה מטרם שנפרדו.
וראה והבן, שהדבר דומה לגמרי לדרכי הכלים דחכמה ובינה הנ"ל. כי כמו שהתחלקות האורות דזו"ן דחכמה וזו"ן דבינה, נעשו בסבת הפיכת אחורים דכלי דחכמה, שפירושו שהחכמה עזבה השפעת הג"ר שלה והשפיעה רק ו"ק, שהם בחינת הזו"ן דכלי דבינה, כן האורות דחסד וגבורה נתחלקו מכח הפיכת פנים דכלי דחסד, שאחר שנמנע ממנו הארת הג"ר, מכח ב' המרחקים, הפך פניו והשפיע ו"ק בלי ג"ר, שהוא האור של הגבורה, כנ"ל. וכמו שאחר שלא מטי בכתר ונתבטל כח אחור שלו והחזיר אור החכמה לכלי דחכמה, אשר אז שב הפנים של חכמה על מקומו כבתחלה, ובזה חזרו ונתיחדו האורות דזו"ן דחכמה וזו"ן דבינה לפרצוף אחד כנ"ל, אותו הדבר הוא גם כאן. כי אחר שהחסד השיג הארת החכמה, מעת היותו בכלי דבינה בזמן חיבורה עם החכמה כנ"ל, וחזר עם הגדלות למקומו, שאז שב הפנים שלו כבתחלה, הנה נמצאים מתיחדים בזה האורות של חסד וגבורה לאור אחד. וכל זה הוא מטעם שאין האור מתחלק לג"ר וו"ק אלא משום איזה גורם שמכריחו להדבר, לכן תכף בזה הרגע שנתבטל הגורם, המה חוזרים לאור אחד כבתחלה.
וזה אמרו "לא מטי בגבורה, ואז הופכת כלי גבורה פניה למטה ונותנת ה' אורות למטה בת"ת". כי בעת שאור הגבורה מתחבר עם אור החסד לאחד, הרי החיבור הזה פועל ג"כ על הכלים שלהם. וכיון שהכלי דגבורה נתחברה עם הכלי דחסד, הרי החזירה בזה את פניה למטה, כי בטלה הפנים שלה שהיה מעכב על השפעת ג"ר, והחזירה אחוריה למעלה, דהיינו שפנתה להשפיע הארת ג"ר כמו הכלי דחסד. ואז השפיעה את השארית שלה, המיוחס אל הת"ת, להכלי דת"ת, ומקבל גם הת"ת הארת ג"ר. וז"ס שהת"ת נקרא ו' עם ראש, שהוראתו הוא אותו הארת ג"ר, שמקבל ע"י השפעת אור הגבורה, בעת שהגבורה מחובר לאחד עם אור החסד. ובזה תבין, המובא בכמה מקומות, שהת"ת הוא ממוזג מחסד וגבורה יחד. והיינו כנ"ל, שהוא מקבל שארית אור הגבורה, מעת היותו מחובר לאחד עם אור החסד, והבן זה.
עתה מובן לנו ספירת הת"ת דז"א ממקורו. כי הכלי שלו, הוא בחינת בינה דו"ק, כי החג"ת המה הכח"ב של הו"ק, כנ"ל. אמנם הוא נבחן רק לבחינת ספירת הדעת דו"ק, והוא מטעם האור שלו, שהוא בחינת דעת. אלא שצריכים מקודם לידע מהו אור הדעת, הרי אין לנו אלא עשר ספירות כח"ב חג"ת נהי"מ, ונודע מ"ש בספר יצירה עשר ולא אחד עשר. וא"כ מהו אור הדעת הזה. ותדע שמקורו של אור הזה הוא בהתחלפות האורות שבהתפשטות ב' שבכאן. כי כאן בא אור החכמה לכלי דכתר, ואור הבינה לכלי דחכמה, ואור החסד לכלי דבינה, ואור המלכות לכלי דז"א, וכלי המלכות נשאר בלי אור, כנודע מדברי הרב. והנה אור החסד הזה שבא לכלי דבינה, הוא המקור של אור הדעת, כי על כן מכנה אותו הרב בשם בן של הבינה, ובחינת או"א שלו הם הזכר והנקבה שבכלי דבינה. באופן שהזכר הוא בחינת חכמה דכלי דבינה, והנקבה הוא בחינת בינה דכלי בינה, ואור החסד הוא בחינת הדעת שבין חו"ב הזו, המכונה תמיד לבחינת בן דחו"ב. וביתר דיוק, נחשבים הזו"ן דכלי דחכמה שניהם יחד לבחינת חכמה ולבחינת אבא, והזו"ן שבכלי דבינה שניהם יחד נחשבים לבחינת בינה ולבחינת אמא, ואור החסד שבכלי דבינה, נחשב לבחינת דעת ולבחינת בן דאו"א ההם. ובזה מובן שאור החסד נאצל מתחלתו משארית האור של הזו"ן דחכמה, אחר שנזדככו לבחי"א, ובא לכלי דבינה, והוא בחינת אמא שלו, ושם במעי הכלי דבינה, נשתהה עד שהשיג הארת חכמה, דהיינו עד שנתגדל, ואז יצא למקום הכלים דו"ק המכונים אויר העולם, ואכ"מ להאריך.
והנה נתבאר לנו אור הדעת משורשו, שהוא בן ותולדה שנתחדש מטעם חילוף האורות שבהתפ"ב, כי ע"כ הוא בא ונתלבש בכלי דבינה, אע"פ שהוא רק אור הז"א ובחינת ו"ק, שאין לו שום השואה לבחינת ג"ר. כי ההבחן בין הג"ר לבין הו"ק, הוא רחוק כ"כ כמו בין אור לכלי שלו. ועכ"ז, בסבת התחלפות האורות, בא אור הזה דו"ק ונתלבש בכלי דג"ר, והוא ענין נפלא מאד. והתבונן בזה, כי אין כאן מקום להאריך במה שאינו נחוץ לעניננו.
ובכל המתבאר עד הנה תבין, שאלו ג' הספירות חג"ת דז"א אינם נחשבים לעצם הז"א, אלא לבחינת ג"ר כח"ב, או חב"ד דז"א, כנ"ל שה' קצוות חג"ת נ"ה הם ממש ה' הבחינות כח"ב ז"א ומלכות, אלא כשהם בחינת אור חסדים ואור ו"ק, משתנה שמותם לחג"ת נ"ה. ונמצא עצם בחינת ז"א, מתחיל מקצה הד' שבה' החסדים שנקרא נצח, שהרי הוא נגד הבחינה רביעית שנקרא ז"א. אמנם הת"ת, הוא נגד בחינה השלישית שנקרא בינה, וזכור זה.
ולפיכך גם האורות דחג"ת הם בחי' ג"ר, אלא שמתחילים מחכמה מטעם הנ"ל,ואור החסד נבחן לאור חכמה של הו"ק, ואור הגבורה נבחן לאור בינה של הו"ק כנ"ל, ואור ת"ת נבחן לאותו אור החסד מצד התלבשותו בכלי דבינה, דהיינו בחינת אור הדעת ובן דחו"ב, שהוא עצם בחינת אור הו"ק. מה שאין כן האורות דחסד וגבורה, שהם נחשבים לבחינת הארות החכמה ובינה שהגיעו לאור החסד הזה, אבל אינם עצמות אור החסד, מבחינת מהותו עצמו.
והטעם הוא מצד היחס של הכלים, שבהיות החסד וגבורה ממקורם בבחינת הכלים דכתר וחכמה כנ"ל. ומתוך שאור חסד הזה, לא נתלבש בכלים האלו מעולם, לכן אינו מתלבש ג"כ בהכלים דחסד וגבורה. אמנם מתוך שהוא נתלבש בכלי דבינה, לכן נמצא מקומו בכלים דו"ק בכלי הת"ת, שהוא במקום בינה, כנ"ל. ולפיכך נחשב הת"ת לעיקר בחי' הפרצוף דז"א, ולגופא דאילנא. ועצמות אור החסד הנ"ל שבתוכו, נחשב לשקיו דאילנא, וכל יתר הספירות של הז"ת, נחשבים לענפיו התלוים בו בהת"ת.