לו) אחר כך חזר אור הכתר להיות מטי בכתר, ואז אור החכמה חזר להתעלם בכתר, מחמת החשק שיש לה להתחבר עם הכתר, ואז כלי חכמה הפך פניו אל הכתר ונתן לו את האור שלו. אך אור הבינה שהיה בחכמה, אינה עולה עמו בכתר, מחמת חשק הבנים, שהיא אמם. וכבר ביארנו, כי אין מציאות חזרת פנים ואחור רק בבחינת כלים, אבל באורות עצמם, לא יצדק בהם פנים ואחור רק התפשטות והסתלקות.
לו) מטי בכתר, ואז אור החכמה חזר להתעלם בכתר. פירוש, כי בעת אשר החכמה נזדככה ואור דזכר ונקבה שלה נסתלקו ועלו להכתר, אז חזרה הנוקבא דכתר להתעבות בעביות שלה דבחי"ג, ושוב נעשה זווג עליון על האור דבחי"ג, וחזר ונמשך אור קומת חכמה אל הכלי דכתר, ונמצא האור מטי שוב בהכתר.
וטעם הדבר, הוא משום הזכר של החכמה שעלה להכלי דכתר, שהוא בחינת רשימו שנשאר מהתפשטות א' מהעביות דבחי"ג שהיה שם. ע"כ כיון שעלה ונכלל בנקבה דכתר, שהיתה ג"כ בחי' עביות דבחי"ג בטרם שנזדככה, הנה עתה מחמת עלייתו דזכר דחכמה חזרה בה עביותה הקודמת, וחזר עליה הזווג העליון.
חכמה הפך פניו אל הכתר ונתן לו את האור שלו. כלומר שהחכמה החזירה פניה למעלה נגד הכתר, ואח"ז חזרה ונזדככה גם מבחי"ב שלה, ונעלם ממנה קומת הבינה ובאה להכתר, כנ"ל. כי קודם זה אומר שהחכמה הפכה פניה למטה אל הבינה, שהיא בסבת הזדככות הזכר דחכמה. ומשמיענו, כי אחר שקבלה הבינה את השארית דזכר דחכמה, הנה אח"כ חזר הכלי דחכמה והחזירה פניה כלפי הכתר, משום שנמצא בה עוד אור קומת הבינה בהעביות דבחי"ב, שממנה לא נזדכך עתה. אלא אחר שהחזירה פניה אל הכתר, אז הגיע שעתה להזדכך גם מבחי"ב, ונעלם גם אור קומת הבינה, נתנה אותו אל הכתר, כנ"ל.
אור הבינה שהיה בחכמה אינה עולה עמו בכתר. היינו אור הז"א המיוחס לכלי דבינה, אבל אור הבינה אינו שייך עתה בהתפ"ב אל הבינה כי אם אל החכמה, כנ"ל. וזה אמרו שהכלי דחכמה נתנה את האור שלה אל הכתר, דהיינו אור הבינה שלה, שהוא מחמת שנזדככה מבחי"ב כנ"ל, ולא נשאר בה אלא העביות דבחי"א לבד, שהוא אור קומת הז"א, השייך לכלי דבינה. ועל אור הזה אומר, שהוא נשאר בהכלי דחכמה, ולא עלה אל כתר, אלא משום שמיוחס לכלי דבינה מכנה אותו הרב בשם אור הבינה.