לה) אמנם מציאות מטי ולא מטי צריך לבאר היטב מה ענינו. ונאמר כי תחלה מתחיל האור לבא בכתר, וכל הט' אורות כלולים בו. ואח"כ חזר להיות בחינת לא מטי, שחזר ויצא משם האור המגיע אל הכתר, אך הט' אורות אחרים היו נשארים בכתר, כי יש כח בכתר לסבלם, ואז, בעת אשר לא מטי בכתר האור אליו, אז ממשיך כתר אל החכמה פנים בפנים, את הט' אורות, ונתנם בחכמה, ואז החכמה הפכה פניה, אחר שקבלה הט' אורות, ומאירה לבינה פנים בפנים, הארה לבדה, אבל אינה נותנת לה עדיין את הז' אורות.
לה) מתחיל האור לבא בכתר וכל הט' אורות כלולים בו. כדי להבין דברי הרב שבכאן, מחויבים לזכור היטב עם הבנה בהירה, כל דבריו שבתחלת החלק מאות א' עד אות ט"ו, וגם מה שביארנו שם, כי אי אפשר להכפיל כאן את כל האריכות משם. ונזכיר כאן בקיצור את ראשי הענינים.
ועי' מתחלה בסדר עליות הספירות למאציל אחר הסתלקותן מהתפשטות הא', שנתבאר (בחלק ד' פ"ד אות ו). ותמצית כל הנ"ל הוא, כי זווג דהכאה שנעשה בפרצוף הא' דא"ק, היה על מסך המתוקן בכלי מלכות שהיתה בגדלות העביות, דהיינו עביות של בחינה הד'. וע"כ העלתה המלכות ההיא את האו"ח היותר גדול, דהיינו עד קומת כתר, שהאו"ח הזה עלה והלביש להאור העליון ממטה למעלה, והע"ס אלו נקראים ע"ס של ראש. ומחוקם של המלכות והאו"ח הוא, שכשם שמלביש ממטה למעלה, הנה באותו השיעור חוזר ומתהפך ומרחיב את כלי מלכות ממעלה למטה, מינה ובה, עד למלכות דמלכות ההיא, ויורד ומתלבש שם עם כל שיעור קומת האו"י שמלביש בהראש. והתלבשות הזאת מכונה בשם התפשטות הא' דא"ק, ומכונה ג"כ הע"ס דגוף. והמלכות של ראש מכונה פה, והמלכות דמלכות שהיא המלכות דגוף מכונה טבור.
ומתוך שבהמלכות של ראש, עדיין אין שום הגבלה ניכרת בפועל, וע"כ האו"מ והאו"פ מאירים שם בשוה. אלא בעת שנתפשט האור משם להע"ס דגוף עד הטבור, שהוא המלכות דגוף, הנה המסך דטבור הפסיק על האו"י, ולא נתנו להתפשט למטה מהטבור. כלומר, אותו האו"י המיוחס לט"ס ראשונות שנקרא או"פ, נתלבש בט"ס דגוף עד הטבור, ואותו האו"י המיוחס להמלכות לא היה יכול לכנוס ולהתלבש במקומו שהוא למטה מהטבור, מחמת המסך אשר שם, והוא נשאר מבחוץ להפרצוף בסוד אור מקיף.
ולפיכך, נעשה הכאה ובטישא, בין האו"מ והאו"פ על הגבול הזה, שנקרא מסך דטבור. כי האו"מ היה רוצה גם הוא לירד ולהתלבש במקומו כמו או"פ, שהרי בהראש היו מאירים שניהם בשוה כנ"ל. וע"כ האו"מ מתגבר ומזכך את המסך מעביותו, כדי שיתעלם ממנו כח העיכוב שבו, ויוכל האו"מ להתלבש גם הוא. והבן זה היטב, כי זה סוד כל ענין הזדככות המסך שבכל פרצוף ופרצוף. כי מחמת שבכל ראש אין דבר הגבלה על האו"מ ניכרת, ע"כ הוא רוצה להתלבש גם בגוף, וע"כ מזכך את העביות שבהמסך, דהיינו בחי' עיכוב שבו, כי שיעור העביות שבהמסך הוא מדת עיכובו, והם ענין אחד בו.
ובאמת, האו"מ זיכך לכל העביות הנמצא בהמסך בבת אחת, והביאוהו אל המאציל, דהיינו להפה של ראש, ששם אין לו שום הגבלה, כנ"ל. שפירושו שנזדכך המסך מכל העביות דגוף, ולא נשאר בו אלא בחינת השורש אשר בו, שהוא בחינת המסך דמלכות של ראש. כי זה מכונה שעלה אל הפה, בהיותהשואת הצורה עושה הרוחנים לאחד.
אמנם כיון שיש ד' מדרגות בהעביות, הנה הכרח הוא שהמסך שהיה בו בחינת העביות דבחי"ד, ונזדכך כולו, הנה עבר דרך אותם ד' המדרגות בזה אחר זה בהכרח. גם אור העליון אינו פוסק אפילו רגע מלהאיר, אלא שלא נבחן בהעולמות זולת אם יש מקבל מתאים, שיקבל לאורו ית'. ולפיכך מבחינים שאור העליון מזדווג עם המסך, בדרך עברו בד' המדרגות הנמצאים מבחי"ד עד הזיכוך הגמור, ומוציא על דרכו ד' קומות של אור על פי מדת עביות שהמסך עומד בו. כי כל זמן שנמצא בו עוד איזה שיעור עביות ראוי לזווג, נמצא עוד אור העליון מתקשר ומתלבש בו. והבן היטב.
וכמו כן בשעה שהקומה מסתלקת, אף על פי שהיא ודאי מסתלקת בבת אחת, מ"מ אנו מבחינים בה שעושה ד' חניות על דרכה. למשל כשמזדכך מבחי"ד אל בחי"ג, שקומת הכתר נעלם מהפרצוף, וכיון שיש ה' מדרגות כח"ב ז"א ומלכות, בקומת כתר, מבחינים את סדר הסתלקותו, שעושה ד' חניות על דרכו. כי מתחלה נעלם הכתר שבהקומה, ונשאר שם רק ט"ס התחתונות. ונמצא אז שחכמה עלתה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה וכו' עד המלכות במקום ז"א. ואח"כ נעלם החכמה מהקומה, ואז עולה הבינה במקום הכתר, וז"א במקום חכמה, והמלכות במקום בינה. ואח"כ, נעלם גם הבינה מהקומה, ועולה ז"א במקום כתר ומלכות במקום חכמה. ואח"כ נעלם גם הז"א מהקומה, ועולה מלכות במקום כתר. ולבסוף נעלם גם המלכות מהקומה, ואז נמצא שכל קומת הכתר נסתלק מהפרצוף. הרי שאפילו בקומה אחת אנו מבחינים שעושה ד' חניות באמצע הסתלקותו. אמנם צריכים להבין, שענין זווגים עם המסך, אינו נוהג בשעת ההסתלקות של קומה אחת, מפני שאין כאן חידוש צורה בעביות בשעת ההסתלקות, וטרם שבא המסך אל העביות דבחי"ג, אין להבחין שם רק הזדככות של בחינה אחת, שהזדככות ההיא דוחה ומסלק האו"ח משום שאינו ראוי אז לזווג, להיותו עוסק בזכוך שלו מהמדה ההיא.
גם נודע שהמסך דטבור דהתפ"א הנ"ל שנזדכך והגיע להפה, הנה נכלל בכל הרשימות של הע"ס דגוף חוץ מבחי"ד שלא הניחה רשימו דהשפעה שלה, ולא נשאר ממנה רק רשימו דהתלבשות כמ"ש באו"פ דף רצ"ז ד"ה שמזדכך עש"ה כל ההמשך, כי כולו נחוץ לכאן. ושם נתבאר, כי בעיקר אנו מתחשבים עם העליונה שבהם, שהיא בחי"ג הממשכת קומת חכמה, אלא משום שיש שם גם בחינת רשימו דבחי"ד דהתלבשות, הנק' בחינת זכר דכלי דכתר, שמצד אחד הוא עליון הרבה לאין שיעור על הבחי"ג, שהוא מבחינת קומת כתר, אך כיון שאין בו מבחינת העביות של המשכה, ע"כ הוא צריך להתחבר עם בחינת נקבה, שפירושו עם בחינת עביות של המשכה, שהוא הרשימו של בחי"ג שיש בה גם בחינת המשכה, כמו שנתבאר שם באורך, וע"ש.
ועתה נבא לעצם ביאור דברי הרב כי אומר, "תחלה מתחיל האור לבא בכתר, וכל הט' אורות כלולים בו".ויש לעמוד כאן בשנים. הא', למה נתהפך כאן הסדר ממה שהיה בהתפ"א, כי שם התחיל האור לבא בהמלכות מתחלה, וכאן התחיל להתפשט בכתר מתחילה. והב', למה בהתפשטות א' באו האורות כל אחד אל הכלי המיוחס לו, וכאן באו כולם יחד אל כלי אחד של הכתר.
אמנם אם נבין מאין באו הכלים האלו לכאן, יתבארו לנו ב' השאלות הנ"ל בפשטות. וצריכים לידע שאע"פ שהרב מדבר בקיצור, ואומר שנתפשטו האורות בחזרה אל הכלים הריקנים אחר שנסתלקו האורות מתוכם, שמשמע, שאין כאן מדובר רק מהפרצוף הא' שבו קרה ההסתלקות, אמנם אינו כן, אלא שיש כאן ענין של פרצוף מיוחד נבדל מפרצוף הראשון לגמרי. כי פרצוף הא' מכונה פרצוף גלגלתא דא"ק, והתפ"ב הזה, מכונה פרצוף ע"ב דא"ק, ונחשב לתולדה ובן של פרצוף הא', משום שמזווגו יצא ונולד התפ"ב הזה.
וכבר ביאר לנו הרב סדר הזווג הזה לעיל דף רצ"ז מאות ט' עד אות ט"ו, ונתבארו היטב באו"פ שם. ואין להכפיל הדברים, אלא שצריכים להבין בכלל שכל ענין הסתלקות האורות והכלים הריקנים שנשארו, האמורים בפרצוף הא', כל זה כבר שייך לפרצוף הב'. כי אין העדר ברוחני, וכל ענין שינוי צורה הנבחן ברוחנים, פירושו תוספות הצורה, ולא העדר או תמורה, ח"ו. ולפיכך כל אלו הכלים הריקנים האמורים אצל פרצוף הא', המה הם הכלים של התפ"ב הזה. ובהם באו ונתפשטו האורות בחזרה פעם שנית.
ולפיכך אחר שנעשו הזווגים על המסך הכלול מב' הרשימות הנזכרים בדברי הרב לעיל, שהם הרשימו דבחי"ד שנקרא זכר והרשימו דבחי"ג שנקרא נקבה, הנה נתפשטו ב' הקומות האלו אל תוך הכלי דכתר שנשאר ריקן מעת התפ"א, ובאותם ב' הקומות נכלל כל התפ"ב הזה בכללו. כי כמו שבהתפ"א היו כל הקומות נכללים בקומת כתר, וכל ד' הקומות חו"ב זו"ן יצאו על ידי הזדככות המסך של העביות דבחי"ד שהוא קומת כתר, כן ממש כאן אשר כל הט"ס נכללים בקומה הראשונה של זכר ונקבה שיצאו תוך הכלי דכתר. כי אח"ז נזדכך המסך דבחי"ד ובחי"ג הזה, ויצאו הזכר ונקבה לכלי של החכמה, וכו' עד"ז. ממש כמו שהיה בהסדר של התפ"א, כמ"ש לפנינו. [תש' פ"א, קפ"ז]
ובזה תבין בפשטות כי לא היה אפשר שהקומה דבחי"ג ובחי"ד, שהם קרובים למדרגת כתר (כנ"ל רצ"ז אות ט'), שיוכלו להתלבש בכלי דחכמה הקטנה מהם הרבה. וכן אין להם ענין להתלבש בהקומות חו"ב זו"ן, כי כל ספירה וספירה מע"ס ההם דזכר ונקבה דכתר, קומתם שוה, דהיינו שכל אחד מהם הוא בקירוב לקומת כתר, ואיך יכול אף אחד מהם להתלבש בשאר קומות חו"ב ז"א ומלכות, הנמוכות.
לא מטי שחזר ויצא משם האור המגיע אל הכתר. כי נזדכך המסך של בחי"ד דזכר לבחי"ג, והמסך דבחי"ג של הנקבה לבחי"ב, ונסתלקו משום זה ב' הקומות דזכר ונקבה דכתר. וזה אמרו "שחזר ויצא משם האור המגיע להכתר". וענין ההזדככות זה שקרה אל זכר ונקבה דכתר, הוא ג"כ מטעם של הביטוש והכאה דאו"מ ואו"פ, כמו בהתפ"א.
הט' אורות אחרים היו נשארים בכתר. כלומר, שנשאר בו העביות של בחי"ב הנ"ל, שהזווג היוצא על עביות זו ממשיך קומת בינה, ובינה כוללת בתוכה קומת ז"א ומלכות, שהם ח' אורות. גם נשאר בחי"ג של הזכר דכתר. הרי שנשארו ט' אורות בכלי דכתר אחר הזדככות הבחינה של עצמה.
לא מטי בכתר וכו' אז ממשיך כתר אל החכמה פנים בפנים את הט' אורות. כבר ידעת, שהכלים האלו דהתפ"ב, המה אותם הכלים הריקנים שנשארו אחר התפ"א. גם נתבאר לעיל בדברי הרב דף שי"א אות כ"ו [כ"ז] סדר התהוות הכלים הללו. שמתחלה נעשה המלכות, משום שנתרוקנה מאורה בראשונה. ואח"כ כשנתרוקן הכלי דז"א מאורו, נעשה הכלי דז"א. ואח"כ כשנתרוקן הכלי דבינה נעשה הכלי דבינה, וכו'. וטעם הדבר הוא, כי הכלים נעשו מאור העב הנשאר למטה שלא עלה ונסתלק עם האו"י, כמ"ש הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות י'). וע"כ נעשה כל כלי וכלי עם הסתלקות האור מתוכה, כי אז נשאר אור העב למטה ונעשה כלי.
והנך מוצא, שנסדרו הכלים מעת התהוותם זה למעלה מזה, מתחלה מלכות ועליה ז"א, ועליו בינה, עד כלי כתר למעלה מכולם. ובזה תדע, שגם כאן בהתפ"ב, עוד בטרם שנתפשטו האורות, כבר מסודרים הכלים ועומדים ממעלה למטה, הכתר בראש כולם ולבסוף מלכות, דהיינו כמו שיצאו בהתפ"א. ולפיכך בעת שנתפשטו האורות ויצאו מהזווג דקומת כתר וחכמה הנ"ל, שכל אלו הע"ס היה קומתן שוה בקירוב לכתר כנ"ל, מצאו להם מוכן ועומד הכלי דכתר המתאים להם. [תש' ק"ט בח' א'; קי"ד]
והנה בעת שלא מטי בכתר, שפירושו שנזדכך הבחי"ד דזכר דכתר, והבחי"ג דנוקבא דכתר, שאז נסתלק קומת כתר דזכר וקומת חכמה דנוקבא. הנה נמצא בזה, שכל הע"ס הללו, דזכר ונקבה, אבדו הקומת כתר שבהם, והע"ס דזכר נתמעטו לקומת חכמה, והע"ס דהנקבה נתמעטו לקומת בינה. והנה הקומה הזו כבר אינו מיוחס כלל לכתר, אלא לכלי דחכמה, וע"כ הכתר השפיע אותם אל הכלי דחכמה כדברי הרב.
אלא שצריכים להבין איך נמשכים האורות מהכלי דכתר להכלי דהחכמה. הרי יש מרחק גדול מאד בין הכלים האלו, כי הכלי דכתר, הוא בעביות דבחינה ד'* והכלי דחכמה הוא בעביות דבחי"ג, ונודע ששינוי הצורה הוא המפריד ומרחיק את הרוחנים, וא"כ איך נוגעים זה בזה, שיוכלו להשפיע זה לזה. ואין לטעות ולומר, שהכלי דכתר נזדכך לבחי"ג, ונעשה ע"כ שוה עם הכלי דחכמה. כי נודע, שאין שום הזדככות נוהג בכלים כל עיקר. וכל ענין הזדככות האמור, המובן הוא רק בהמסך שבהכלים, ולא בכלים עצמם.
*[דהתלבשות - הרב"ש]
אמנם צריכים לזכור מה שביאר הרב לעיל דף ש"ד אות ט"ו, ובאו"פ דף ש"ה ד"ה ואז הכלי הפך פניו. שנתבאר שם שבעת שהאור מסתלק מהכלי, נמצא הכלי הופך פניו למטה ואחוריו למעלה, ונעשה הפנים של הכלי לאחור והאחור לפנים, עש"ה הדבר בטעמו. והנה כאן, אחר שנסתלק האור השייך לכלי דכתר, כי נזדכך הבחי"ד דזכר ובחי"ג דנקבה, ונעשה הזווג על הבחי"ג דזכר והבחי"ב דנקבה, הנה אז הכלי דכתר הופך פניו למטה, שהוא העביות הגדול שבו שהיה כל הפנים והחשיבות שלו, נעשה עתה לבחי' גרוע ביותר, והאחור דהיינו הצד הזך שבו נעשה לחשוב ביותר, ע"ש. ובזה תבין אשר הכלי דכתר אחר שהפך אחוריו למעלה נמצא משתוה עם הכלי דחכמה כי כל השינוי צורה שהיה בו בכלי דכתר הוא העביות הגדול שבו של בחי"ד ובחי"ג, כי זה כל מעלתו על הכלי דהחכמה, והנה עתה כבר נתבטלה ממנו כל העביות הזאת מחמת הפיכת פניו למטה, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה בהשואת הצורה עם החכמה.
וזה אמרו "ואז ממשיך הכתר אל החכמה פנים בפנים את הט' אורות, כי רומז בזה אשר בסבת הסתלקות אור הכתר הפך הכלי דכתר פניו למטה, וע"כ נמצא עומד עם הכלי דחכמה, פנים בפנים, כי עתה גם הפנים דכתר הוא הבחי"ב והבחי"ג, דהיינו אותו צד הזך שהיה מקודם בחינת האחור של הכתר, והוא ממש בשוה עם הפנים דחכמה וע"כ הוא יכול להשפיע האור אל החכמה, להיותם בהשואת הצורה זה לזה. והוא הטעם דכייל לן הרב להלן כי כל נתינת אורות, הוא לעולם בבחינת פנים בפנים.
וענין הט' אורות אלו שקבלה חכמה מהכתר, כבר נתבאר לעיל, שהם שארית העביות, שנשאר מזכר דכתר אחר הזדככותו, שהיא בחי"ג, והיא בחינת רשימו דחכמה דהתפשטות הא', שהיה כלול בהזכר דכתר, (כנ"ל באו"פ דף רצ"ד ד"ה ותדע שעקרם, עש"ה). וזהו אור אחד. גם קבלה את שארית העביות דהנקבה דכתר, שהיא בחי"ב וקומת בינה, שבה כלולים ב' הקומות, דז"א ודמלכות, שהם יחד ח' אורות, ועם הבחינה ג' דזכר, הם ט' אורות.
החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה. היינו הפיכת פנים של הזכר דחכמה בלבד, ולא דבחינה הנקבה דחכמה. כי הפיכת פנים, פירושו הזדככות העביות, והסתלקות האור משם, כי אז, הכלי הופך פניו למטה, כנ"ל בדברי הרב דף ש"ד אות ט"ו. וע"כ אחר שקבלה החכמה את הט' אורות שלה מהכתר, שהם זכר ונקבה דכלי דחכמה. כנ"ל בדיבור הסמוך, הנה אז נזדכך המסך דעביות דבחי"ג של הזכר לבחינת עביות של בחי"ב, ונמצא הכלי דזכר הופך פניו למטה ואחוריו למעלה, שפירושו כימתבטל החשיבות דבחי' גדלות עביות שלו, (כנ"ל דף ש"ה באו"פ ד"ה ואז הכלי, עש"ה). ואז מושפע השארית הזה דזכר דחכמה אל הכלי דבינה. וזה אמרו החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה, דהיינו בחינת הזכר של הכלי דבינה. כנ"ל.
אמנם בבחינת הזכר דכלי דכתר לא ביאר הרב לעיל שום הזדככות, אלא שכייל אותו יחד עם הנקבה דכתר בהזדככות אחת. והוא מטעם, כי הזכר דכתר אין בו מבחינת העביות של המשכה כלום, אלא רק מבחינת התלבשות כנ"ל, ובבחינת התלבשות מיחסו עצמו לבד, אין ענין הזדככות נוהג בו, כי אין בו עביות כלל, אלא שהוא נכלל ומתחבר עם העביות של הנקבה, כנ"ל (באו"פ דף רצ"ח ד"ה אמנם יש כאן). ולפיכך גם ענין הזדככותו בא יחד עם הזדככות המסך של הנקבה, וע"כ כייל אותם הרב, בהזדככות אחת.
אבל הזכר דכלי דחכמה שהוא בחינת הרשימו דאור החכמה הנשאר בהתפ"א, כבדיבור הסמוך, שיש בו גם בחינת עביות דהמשכה, וע"כ הכרח הוא שיזדכך בטרם שמזדככת הנקבה, כי מדת עביותו הוא גדולה יותר, שהרי הוא בחי"ג והנקבה הוא בחי"ב. כנ"ל.
הארה לבדה אבל אינה נותנת לה עדיין את הז' אורות. כלומר, שנותן רק אור אחד של הזכר דכלי דבינה, כי שעתו הגיע עתה להזדכך, ונותן שארית שלו אל הבינה. אבל הנקבה עוד לא הגיע שעתה להזדכך, וע"כ אינה נותנת עדיין את הז' אורות המיוחסים לנקבה דבינה. כמו שנתבאר בדבור הסמוך.