כא) והענין הוא, כי תחלת מטי האור תוך הכלי, של הכתר, ואח"כ מסתלק ממנו. ואח"כ מטי האור, בכלי של חכמה וחזר אח"כ להסתלק. וכן עשה בכל יוד כלים. וזה נקרא מטי ולא מטי, הנזכר בזוהר תמיד. ולעולם יש בטבע האור ההוא לבא ולהאיר ואח"כ מסתלק, כמו שיש בטבע שלהבת נר שהוא מתנועעת. וכן, נשאר תמיד האור ההוא להיות מול"מ בכלים האלו הנקרא עקודים. כי לסבת היותן בכלי א', אין כח בכלי הזה, לסבול האור אם לא בהיותו מטי ולא מטי. והרי ביארנו בזה ד' בחינות שהם התפשטות הראשון והסתלקותו, והתפשטות הב' והסתלקותו. וגם ביארנו שזה התפשטות והסתלקות הב' נקרא מטי ולא מטי. ולכן נקרא הכלי ההוא עקודים, לפי שהוא כלי א' והוא מקשר ועוקד יוד אורות בתוכו.
כא) לסבת היותן בכלי אחד אין כח בכלי הזה לסבול האור. כי עד העולם הנקודים, לא יש בכל הע"ס יותר מן כלי אחד ואע"פ שאנו מכנים כאן בשם כלים בשאר הספירות, אין זה אלא בדרך שאלה כדי לשכך האזן, כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א עש"ה [באו"פ].
והיא הסבה של הזדככות והסתלקות האורות דהתפ"א דעקודים וכן המטי ולא מטי דהתפ"ב דעקודים, כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ג', "שבהיות יוד אורות פנימים ויוד אורות מקיפים, מקושרים ומחוברים בכלי א' וכו', הם מכים זה בזה, ומבטשים זה בזה, וכו'" ע"ש. שבסבה זו נזדכך העביות שבהמסך ונסתלקו האורות. ועד"ז כל אלו יוד יציאות ויוד הכנסות שהיו כאן בהתפ"ב, הם ג"כ מאותה הסבה, שהאו"מ ואו"פ המקושרים יחד בשורשם בהמלכות של ראש, מכים זה בזה בצאתם משם להגוף, משום שהמסך מונע את האו"מ להתפשט למקומו בהגוף, דהיינו מטבור ולמטה, וע"כ הוא מזכך להמסך, ואין המסך יכול לסבול ולהגביל את האו"פ בתוך הכלים, והאורות מסתלקים וחוזרים כמ"ש לפנינו. ועיין באו"פ ח"ד פרק א' סעיף ז'.