טו) ונבאר עתה מציאות זה ההסתלקות של אור העליון, כי הנה, כאשר נעריך מציאות זה הכלי שכולל כל האור, הנה בהכרח הוא, כאשר מסתלק האור ממנו, יהיה בו חלקים הראוים להביט אל האור ההוא, ובהתרחקו מהם, יתרחק מהם הבטת פנים אל פנים, כפי שיעור התרחקו. והמשל בזה, כי כאשר האור מסתלק מהחלק היו"ד של הכלי הזה, אשר יקרא אח"כ בשם בחינת מלכות, כמ"ש, הנה אותו חלק היוד מן הכלי ההוא, אשר ממנו נסתלק האור ההוא, שעל ידי כן נעשה כלי, כנ"ל, ואז הכלי הפך פניו למטה, כי כיון שנעשה עתה בחינת כלי בהפרדו מן שורש האור שלו, אין בו יכולת להסתכל בו פב"פ, ואז, הופך פניו אחר שנעשה בחינת כלי, ואז, אינו מסתכל באור עליון שנתרחק ממנו, אלא דרך אחור.
טו) חלקים הראוים להביט אל האור. מקום ההשפעה, או מקום הקבלה של הכלי, מכונה בשם 'פנים'. וההשפעה או הקבלה עצמה, מכונה בשם 'הסתכלות' או 'הבטה'. וזה אמרו "כאשר מסתלק האור מהכלי, יהיה בו חלקים הראוים להביט אל האור ההוא". כי כל הסתלקות נעשה ע"י הזדככות העביות שבהמסך המתוקן בהכלי. ונודע, שיש ד' בחי' בהמסך, ולמשל אם נזדכך בחי"ד של הכלי, ונתרחק האור מהכלי מסבתו, הנה עוד נשאר בהכלי ג' בחינות של עביות, שהאור עדיין לא נתרחק מהם והם ראוים עוד להביט אל האור.
יתרחק מהם הבטת פנים אל פנים כפי שיעור התרחקו. אם נזדכך העביות מבחי"ד, הנה נתרחק האור מן הכלי כפי שיעור הבחי"ד, ולא מיתר ג' הבחינות. ואם נתרחק גם מבחי"ג, יתרחק האור גם משיעור העביות של בחי"ג מהכלי, ולא משאר הכלי שהוא מבחי"ב ולמעלה, וכו' עד"ז.
ואז הכלי הפך פניו למטה. וצריך לזכור כאן כל מ"ש הרב בהתפ"א דעקודים בחלק ד' בענין האו"ח היורד מהקומות היוצאות בשעת ההזדככות ומאיר אל הכלים הריקנים הנמצאים מתחת מקום הזווג, וענין הכאה שהארות אלו עושים עם הרשימות הנשארים באותם הכלים (וע"ש בחלק ד' פ"ג אות י' ובאו"פ סעיף נ' וסעיף פ', [פ"ד אות ג' או"פ ב']). ומשם תבין, כי אחר שנזדכך העביות למשל מבחי"ג אל בחי"ב, שנעשה הזווג בבחי"ב, ובחי"ג נשארה ריקנית בלי אור שלה, הנה אז יורד האו"ח מהארת הזווג דבחי"ב, לתוך הכלי של בחי"ג הריקנית, ונעשה הכאה ובטישא בין האו"ח היורד ובין הרשימו שיש בהכלי הריקנית. והאו"ח מתוך שבא עתה מהארת זווג, נמצא מתגבר על הרשימו דבחי"ג שנשאר בהכלי, משום שהרשימו הוא מהסתלקות הזווג, וע"כ הרשימו מוכרח לצאת משם ולעלות ממעל להכלי בסוד תגין, ונותנת מקום להאו"ח לירד לתוך הכלי שלה. ותדע, שאו"ח הזה שירד לתוך הכלי הריקנית פועל בהכלי שיהפך פניו למטה ואחור שלו למעלה, כדברי הרב כאן.
כי ידעת שמבחינת המשכת האור שבהכלי, נחלק ונבחן דופן הכלי לב' חצאים, המכונים פנים ואחור, או פנימיות וחיצוניות, כדברי הרב (בחלק ד' פרק ה' אות ג' ע"ש). ולפי"ז נמצא שאותו כלי הריקנית של בחינה ג' הנ"ל, נמצא נחלק לפנים ואחור. אשר חצידופן שלו העב יותר נקרא פנים, להיותו הממשיך את אור העליון אליו ע"י זווג. וחצי דופן שלו שאינו עב כל כך, נקרא בשם אחור, להיותו שקט בהכלי, ואין להאור שום נגיעה עמו, והבן היטב.
וכל האמור הוא רק בעת שהאור ישנו בהמדרגה. אמנם בשעת הסתלקות האור מהמדרגה דבחי"ג לבחי"ב, שנעשה הזווג בבחי"ב, שהארת הזווג הזה יורד לכלי דבחי"ג הריקנית כנ"ל, נמצאים ב' חצאי דופן הנ"ל, שמתהפכים. וחציו דפנים נעשה אחור, וחציו דאחור נעשה לפנים. כי האו"ח היורד מבחי"ב לתוך הכלי הריקנית, נמצא מתרחק מהעביות דבחי"ג אשר שם, להיותו אור מבחי"ב, והוא מתקרב לחצי דופן הכלי הקרוב ביותר לבחי' ב' ומאיר שם. הרי שהעב ביותר מאותו הכלי, אינו מקבל שום הארה מהאו"ח ההוא ונעשה עתה לבחינת אחור הכלי. והזך ביותר מאותו הכלי, נעשה עתה לפנים של הכלי, כי האור מאיר רק בחלקו הזך. וזה אמרו "ואז הכלי הפך פניו למטה". כי אינו יכול לקבל כלום מהארת הזווג הנעשה בבחינה העליונה, ונעשה הפנים לאחור, ונמצא הופך אחוריו למעלה, כי הוא עתה כל המקבל מהארת או"ח שירד אליה. ונעשה האחור לפנים, שזה מכונה התהפכות.
שנעשה עתה בחינת כלי וכו'. אבל אחר כך, שגם בחינה העליונה ממנה נעשית לבחינת כלי, דהיינו שנסתלק הזווג גם משם, ונמצא נפסק הארת האו"ח הנ"ל מלירד אליה, הנה אז מחזיר הכלי פניו למעלה כבתחלה. כי האחור שלו אבד עתה כל מעלתו, כי הרשימו מתחלת עתה להאיר להכלי, והארת הרשימו מגיע רק לבחי' הפנים דכלי, כמו האור בטרם הסתלקותו, ואינו מגיע לבחינת האחור שלו. ונמצא הכלי שב על היכנו כבתחלה.
מסתכל באור עליון וכו' דרך אחור. כלומר, כי אז נמצא שהארת הזווג היורד אליו מבחינה העליונה, מתקבל רק דרך האחור של הכלי, שהוא החלק היותר זך שבו. וזה מכונה אשר הפך אחוריו למעלה, כנ"ל.