ה) והנה ענין החקירה הזאת הוא אשר שואלים, למה בריאת העוה״ז היה בזמן שהיה ולא קודם או אח״כ, ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו, והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא א״ס, שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה, לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר, והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים, ולא היה בו זמן התחלה וראשית, כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד, ואין בו ראש וסוף כלל.
ה) והנה ענין החקירה הזאת וכו׳ למה בריאת העוה״ז היה בזמן שהיה וכוי: השמר לך לבל לטעות, שהכתה על גבול הזמן המדומה הגשמי חס מלהזכיר, כי כל שלמעלה מעוה״ז כבר הוא רוחניות גמורה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, ולא שפל מצורת אור השכל שלנו, שאין נוהג בו מגבולים הללו כלל ועיקר, שהרי אפי׳ האופנים שבעולם העשיה, כבר הם רוחניות גמורה. וכמו שהזהיר אותנו הרב בכמה מקומות, וז״ל בשער מאמרי רז״ל בבראשית רבה (דף מ״ח ט״ב), בפירושו על המאמר זמנין אתקריאת נשר, וז״ל: ואין כונת זמנין אל מציאות זמן ממש, כי אין למעלה שינויים חלילה כפי הזמנים, אמנם אומרו זמנין פירושו, בזמן שאנו מדברים בת״ת שבה, אז נקראת נשר וכו׳ עש״ה, וכן בכ״מ. אלא כמו שנתבאר בכ״מ, שאין בעוה״ז שום מהות והנהגה, ואפי׳ השגה קטנה, שלא תהיה נמשכת מעולם העליון ממנה, כמו ענף משורשו, וכן עולם העליון מעולם שעל העליון, שז״ס גבוה מעל גבוה שומר וכו', אלא שבעוה״ז נמצאת בחוקי השגת המוח המדמה הגשמי, ובעולמות העליונים בחוקים רוחניים, המושגים רק לבאים בסוד ה׳, בסו״ה וביד הנביאים אדמה, ומשום זה מצאו בהם חכמי האמת אמצעי טוב למסור השגותיהם הקדושים שבעולמות העליונים, מדור אל דור, על פיהם של הענפים הללו שבעוה״ז, להיות שביניהם ערך אחד, ועל דרך שפירש הרב בשמרז״ל הנ״ל, בענין ״זימנין״ שמביא התיקונים שה״ס ת״ת שבנוקבא.
והנה שורש הזמן בצביונו הרוחני מתחילתו, ה״ס גילוי מציאות של חסרון שנתהוה בעולמות, באופן שנצרך לתקנו, והבן זה היטב אשר בחי׳ החסרון ובחי׳ השלימות אי אפשר שיבאו בבת אחת בנושא אחד, זולת בזא״ז, וא״כ כיון שנתחדש נקודת הצמצום בעולמות, שה״ס מקום פנוי לכל העולמות העליונים והתחתונים, שפירושו שנעשה מקום לחסרון אור באופן שיהיה ראוי לתיקון ושלימות, וא״כ נעשתה הנקודה הזו, לשורש האמיתי של זמן ומקום עד לעוה״ז, שהרי החסרון והשלימות אי אפשר כבר שיבואו בבת אחת במקום אחד, ובהכרח הוא שיבואו או בב׳ מקומות או בב׳ זמנים.
ועם זה תבין ג״כ ענין אריכות הזמן וקצרות הזמן, בצביונו הרוחני, כי אותו הדבר שנמשך הימנו הרבה בחינות של חסרונות, א״כ צריכים לנגדם הרבה בחי׳ של אורות לתיקונם, א״כ הענף הגשמי הנמשך מדבר ההוא, צריך אריכות זמן לתיקונו, מסבה שצריך לעתות מרובות בזה אחר זה, עד שיקבל כל בחי׳ האורות שצריך לתיקונו, כנודע, שאור של בחי׳ אחת לא יוכל לתקן ב׳ בחי׳ של חסרונות, כי כל בחי׳ של חסרון, צריך לבחי׳ של אור המתייחס לבחינת החסרון ההוא. ועוד, שב׳ בחי׳ של אור לא יבואו בבת אחת, כי עניןהריבוי שברוחניים, אינו אלא מסבה שהמה הפכים זה לזה, כמ״ש בפמ״ס בענף א׳, וכיון שאתה אומר שצריכים לב׳ בחינות של אור, א״כ המה הפכים, ואיך יבואו בדבר אחד בבת אחת. והנך מוצא שכל בחי׳ של תיקון צריך זמן לפי עצמו, וא״כ צריך לאריכות זמן. ובזה תשפוט, אשר השורש הרוחני של הענף הזה, נבחן לגורם לאריכות הזמן להגשמי, וע״כ נבחן לעצמו, ע״פ חוקים הרוחניים בבחי׳ ימים וחדשים ושנים, לפי ערך בחי׳ החסרונות, שנמשכים הימנו בזה אחר זה, לגוף הגשמי, או ע״פ אורות התיקון שנמשכים הימנו בזה אחר זה, כמבואר.
ועד״ז תבין, סוד ריבוי המקום ברוחניות, כי נמשך משורש אחד עם הזמן, כנ״ל, דהיינו משורש חידוש החסרון בעולמות כנ"ל, כי כמו שהחסרון והשלימות אפשר שיבואו במקום אחד בזה אחר זה, כן אפשר שיבואו בבת א׳ בב׳ מקומות נפרדים, וא״כ אותו דבר הרוחני, שנמשך הימנו בחי׳ מרובות של אורות התיקון, נבחן ג"כ לחילוק מקומות מרובים, כנ״ל אצל הזמן. וז״ס שאנו מבחינים ענין עולם שנה נפש בכל דבר רוחני, שה״ס פו״ח הנוהג באור וגם בכלי כמ״ש במקומו, לכן אין לך דבר שלא יהיה בו רבוי זמנים ורבוי מקומות. ולפיכך, כמו שנבחן כללות מציאות הזמן בגדר של שתא אלפי שני, כן נבחן כללות מציאות הנשמות לששים רבוא נשמות, וכן ששים רבוא פרסאות, כמ״ש במאמר שיעור קומה. וכל הריבוי הזה שבמספר שתא אלפי שבעולם שנה נפש הנ״ל, נמשך מסוד ז״א שיש לו ו׳ קצוות חג״ת נה״י, שפירושם שש בחי׳ של אור המתקנים שש בחי׳ של חסרונות נבדלות זו מזו. ויש ארבע בחינות של ז״א, דהיינו: ז״א דנוקבא, ז״א דז״א, ז״א דנשמה, ז״א דחיה. וספירותיו של ז״א דנוק׳ ה״ס יחידות, וע״כ הם שורש לששה ימי שבתא. וספירותיו של ז״א דז״א, נפרטות בסוד עשרות, וע״כ ה״ס ששים גבורים. וספירות דז״א דנשמה נפרטות בסוד מאות, וע״כ ה״ס שש מאות. וספירותיו דז״א דחיה, נפרטות לאלפים, וע״כ הם סוד שתא אלפי שני, וששים רבוא נשמות, ושתא אלפי פרסאות.
וענין ההתפרטות הזו, ההולכת ומתרבה בכל מדרגה, בסוד: יחידות, עשיריות, מאות, אלפים, כבר נתבאר באורך בפמ"ס בסוף ענף ל״ז, בסו״ה אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבון קדמוהי יקומון עש״ה. ובקיצור, כי בכל מאור שנוהג בו זווג אור עליון במסך שלו, נמצא שמתפרט עי״ז לעשר, וע״כ בז״א דנוק׳, שאין בו זווג, כי הנוק׳ לית לה מגרמה ולא מידי אלא מה שמקבלת ממדרגה העליונה ממנה, וע״כ ספירותיה בסוד יחידות, כלומר, בלי ריבוי כלל מכחה עצמה, משום שאין זווג נוהג במדרגת אור הנפש שנק׳ נוק׳, אמנם בעליתו לסוד האור דרוח, שנק׳ ז״א דז״א, אז יש בו בחי׳ זווג על המסך, בסודמכתר לחכמה ומחכמה לכתר, כמ"ש בפמ"ס בענף ג׳, וע״כ ספירותיו מתפרטות מסבת הזווג, בנוסף על מה שמקבל ממדרגה העליונה, בסוד העשר, וע״כ ה״ס עשיריות. ויתר עליו ז״א דנשמה, כי נוהג בו ב׳ זווגים, דהיינו מנשמה לרוח, ומרוח לנפש, וע״כ העשר דבחי׳ רוח, מתכפלין אז עוד לעשר, שעולה מאה. ויתר עליו הז״א דחיה, כי נוהג בו זווג רביעי, דהיינו מחיה לנשמה, וע״כ מאה ספירות דנשמה, מתכפלים אז עוד לעשר, והרי שיש בו אלפים ספירות, כמ״ש בפמ״ס ענף ל״ז, ומשם תבין את זה היטב.
וזהו שמשמיענו חז״ל בסוד שתא אלפי שני הוי עלמא, להורות, שכל כמה שהעוה״ז אינו כדאי לקבל האורות הגדולים מז״א דחיה, שהו״ק שלו חג״ת נה״י מתפרטים ובאים בסוד ששה אלפים, כנ״ל, עודנו נמצא בחסרון, והוא מטעם, שתחילת גילוי מציאות שורש להקלקולים שבעוה״ז, נמשך מסוד שביה״כ שבעולם הנקודים, ונודע ששביה״כ בעיקר לא היתה אלא בז״א דחיה שנק׳ מלך הדעת, כלומר שמשם נמשכת השבירה ליתר המדרגות, כמ״ש בפמ״ס בדף ת"ר ד״ה וכבר ידעת עש״ה. וא״כ מובן מעצמו, שעוה״ז מחוייב להמצא בשפלותו, ובסוד מקום הקלקולים והתיקון, עד שתא אלפי שני, כלומר, עד שישיג בכללות לכל באי העולם מוחין דחיה, כנ״ל, שהסו״ה ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, שיורה על תיקון השלם דעוה״ז הנמשך מז״א דחיה, שה״ס הדעת השלם, כנ״ל, והבן היטב.
ועד כאן מגיע התיקון לחיצוניות דעתיק שה״ס הנפש ונה״י דעתיק המלובשים בנה״י דאו״א עי׳, אמנם רוח נשמה דעתיק עדיין לא נתקן, שצריך לזה עוד ב׳ זווגים: מרוח דעתיק לנפש שלו, שה״ס לז״א דחיה הנ״ל שכבר נשלם בבחי׳ העולם. ואח״כ, זווג ב׳ מנשמה לרוח דעתיק. שז״ס, ששים רבוא נשמות, כי הנשמות ה״ס הפנימיות, ועולם שנה נפש ה״ס החיצוניות, וע״כ מתכפל עוד לעשר שה״ס רוח המלובש בא״א דעתיק, שספירותיו בסוד עשרת אלפים, ונמצא אז הז״א בסוד ו׳ רבוא. ואח״כ לזווג ב׳ בסוד נשמה דעתיק, שמתכפל עוד לעשר, ונמצאים ספירותיו בסוד מאה אלפים, שנמצא הז״א שלו בסוד שש מאות אלף, ואז מתוקן ג״כ הפנימית שה״ס נשמות, שז״ס ששים ריבוא נשמות ישראל. באופן, שבחי׳ החיצוניות דעתיק, שה״ס עולם שנה נפש שלו, מגיע גמר תיקונו בסוד שתא אלפי שני, דהיינו בז״א דחיה. ששם מלובש בחי׳ נפש דעתיק שנק׳ נה״י דעתיק, ובחי׳ פנימיות שלו שנק׳ נשמה דעתיק וג״ר שלו, אינם נשלמים זולת בהתפרטות יותר גדולה, דהיינו בסוד שש ספירות שכל אחד מתפרט למאה אלף בחי', בסוד ששים רבוא,והבן היטב כל ההמשך הנ״ל, כי א״א להאריך כאן יותר.
ועתה תבין לשון הזהב של הרב ז״ל, וז״ל, והנה ענין החקירה הזאת הוא אשר שואלים למה בריאת עוה״ז היה בזמן שהיה, ולא קודם או אח״כ עכ״ל. פי׳, כי ענין החקירה דמה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור, שהם בעוה״ז ב׳ חקירות: כי בגבול המקום נוהג מה למעלה מה למטה דהיינו ראש וסוף. ובגבול הזמן נוהג מה לפנים מה לאחור. לכן אומר עליהם, שהם שניהם חקירה אחת ברוחניות, והוא משום שגבול זמן ומקום נמשכים שניהם משורש אחד מאד נעלה, שה"ס נקודת הצמצום כנ"ל. וזה אמרו שהיא השאלה למה לא נברא עוה״ז וכו', דהיינו רק בגבול הזמן, והוא להיותם בחי׳ אחת. וכבר ידעת שענין זמן בצביונו העליון, הוא מציאות גילוי חסרון המקבל, וענין קדימה ואיחור בצביון הרוחני, הוא ענין קודם במעלה ואיחור במעלה, וא״כ יש בכלל החקירה הזאת ב׳ שאלות: האחת למה נברא עוה״ז בצורה פחותה המלאה חלאה וזוהמא גדולה כמות שהיא ערוכה לפנינו, והלא מפי העליון לא תצא הרעות והטוב, כנ״ל שמפועל הטוב נמשך טוב, וזה אמרו, למה בריאת עוה״ז היה בזמן שהיה, כלומר במציאות הקלקולים שלפנינו, שה״ס הזמן דשתא אלפי שני הערוך לעינינו.
ושאלה הב׳ היא, ע״ד שאיתא בשיר היחוד מכל חפצך לא שכחת ודבר אחד לא חסרת לא החסרת ולא העדפת ע״ש. וע״כ יש לחקור ג״כ על מדתו של השפלות, למה לא העדיף ולמה לא החסיר, וזה אמרו, ולא קודם ולא אח״כ, דהיינו קודם במעלה או שפל במעלה, וזהו דקא מסיים, ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו, רצונו לומר, אשר בדבר הזה יצא לחדש עם חיבורו זה, אשר לא תמצא בחיבורים של המקובלים הראשונים שקדמו לו, להיותו הראשון שגילה החכמה העליונה, על דרך קודם ונמשך בחיוב המוחלט מראשית עד אחרית, באופן שב׳ השאלות החמורות הנ״ל מתבארים על ידו בכל צרכם, דהיינו מצב עוה״ז כמות שהוא: איך יצא בחיוב על דרך קודם ונמשך עילה ועלול, עד לאותה צורה שבעוה״ז. גם באופן המדוקדק, שלא העדיף ולא החסיר, וזהו שמתגדר בהקדמתו ז״ל, להשמיענו ההפלאה המצוינה שיש לנו לדרוש ולהבין מחיבורו זה, וזהו אמרו ולכן צריך שתדע וכו'.
שאין בו שום תפיסא וכו׳ ולא היה בו זמן התחלה וראשית וכו׳ ואין בו ראש וסוף כלל: כלומר, שהבחן עולם שנה נפש אין נוהג בא״ס ב״ה. אין בו שום תפיסא, ה״ס נפש. ולא היה בו התחלה וראשית, ה״ס שנה, דהיינו גבול הזמן. ואין בו ראש וסוף כלל, ה״ס עולם דהיינו גבול המקום. וטעם דברים מבואר כל צרכו בפמ״ס בענף הראשון בכל ההמשך, ומשם תבין דברים אלו היטב.