ד) החקירה ב׳ היא קרובה אל השאלה מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, במס׳ חגיגה פרק אין דורשין, והנה להיות השאלה זו עמוקה מאד אשר כמעט מסתכן האדם בהעמיק הסתכלותו בחקירה זו וענינו, כאשר הזכירו חז״ל במשנה הנ״ל כל המסתכל בד׳ דברים אלו ראוי לו שלא בא לעולם (מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם) וע״כ לא נוכל להרחיב ולהעמיק בחקירתם, אמנם נבאר בע״ה ראשי פרקים, כמציץ מן החרכים בלתי הסתכלות בדברים העמוקים, והמשכיל על דברינו אלה ימצא טוב טעם ודעת אם יבינהו.
ד) החקירה הב׳ היא קרובה אל השאלה מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור וכו', וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם: וצריך להבין דבריהם ז״ל מה כוונו בזה באמרם שלא חס על כבוד קונו, מדוע לא אמרו סתם אסור להסתכל כמ״ש בשאר דברים. ועוד, בשלמא בגבולי הזמן דהיינו: מה לפנים מה לאחור, יש חשש שלא יבא לטעות ח״ו בנצחיות השי״ת, משום שדמיון האנושי לא יתפוש שום דבר רק בגבולי הזמן, אמנם בשאלת גבולי המקום במה למעלה מה למטה איזה פגם יש בזה, והכל יודעים שענין גודל המקום אין לו שום ערך ברוחניות, שהרי אפי׳ בגשמיות אנו רואים שהדברים היקרים תופסים מקום יותר קטן מהדברים הפחותים, ומה ענין לא חס על כבוד קונו יש כאן.
אמנם, אין דברי המשנה כפשוטם של הדברים בשאלת מקום וזמן גשמי, כי שאלה כזו היא טפשות בעיני חז״ל, וכל בעל עיון יודע זאת שגבולי המקום וגבולי הזמן המה נבראים ברגע אחד יחד עם האדם המשיג אותם, ובטרם שנברא המשיג הזה ודאי שעדיין לא היה לגבולים הללו שום מציאות בעולמות, כלומר, באותם הצורות כמות שהם נתפשים במוח המדמה האנושי, עד״מ, באם שלא היה נברא חוש הראיה בבריות, אז ודאי שלא היה שום מציאות של עניני הגוונים: שחור לבן ירוק אדום, בעוה״ז, כי הרוחניים שבעולמות שלמעלה ממנו, ודאי אשר גם היום עדיין אינם יודעים ואינם מבחינים בגוונים והצבעים כמות שהם אצלינו, להיות שאין להם חוש הראיה ועינים במותינו, וא״כ כלפי מי אפשר לומר שיש מציאות גוונים וצבעים בעולם. אלא שהמושגים והמשיגים אותם באים כאחד בהויתם במציאות, וגם הבורא ית׳ חידש אותם יחד. ועכ״ז צריכים להבין הכתוב אין כל חדש תחת השמש, והוא, כי ודאי אע״פ שהיה חסר עד״מ בבריות חוש הראיה, מ״מ היה עיקר מציאות הגוונים בהכרח בעוה״ז, אמנם במושגים אחרים, דהיינו מושגים רוחניים, שהיא ממש באותה הצורה שהרוחניים מבינים היום את שינוי הצבעים הנמצא בעוה״ז, כי המלאכים שהמה המשיגים הרוחניים שבעולם היצירה, בלי ספק כלל שהמה רואים ומסתכלים בכל הנמצא בעולם השפל הזה, בהיות שהמה השרשים לכל המציאות וההנהגות שבעוה״ז, כאמרם ז״ל, שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה וכו', וא״כ ודאי בלי ספק, שהמה משיגים השינויים שיש בין הצבעים ג״כ, אמנם בחוש רוחני של מלאך, שבטח אין לו שום דמיון לזה שמצייר ומבחין חוש הראיה שלנו.
ועל פי האמור מובן הכתוב אין כל חדש תחת השמש, כי המושג הוא מציאות גם בטרם שבא המשיג המותאם לו. אמנם נבחן על כל פנים, שעדיין אינו במציאות בזה העולםשל המשיג המותאם, עד״מ הנ״ל בענין הצבעים שאמרנו, שאע״פ שלא היה נברא חוש הראיה בבריות, עכ״ז היה להם לצבעים בחי׳ מציאות בחוש הראיה הרוחני של המלאכים בעלי עולם היצירה, ולפיכך, היה נבחן כאן, אשר ענין הצבעים עם כל בחינותיהם נמצאים רק למעלה בעולם היצירה, ועדיין לא נשתלשלו לעוה״ז, שנמצאים בעולם המלאכים, היותם, המשיגים אותם, והוא, משום שאין להם משיגים בעולם העשיה, היות, שאין כאן חוש הראיה. והבן היטב המשל והנמשל הזה שהוא ישר ומקובל לכל בעל הגיון.
ולפי האמור תבין, ששאלת החושים במדתם המוגבלת שבעוה״ז אין בזה עסק לחז״ל, שכל דבריהם בנויים על הנבואה ורוח הקדש, שהיא רוחניות גמורה, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, וכל מחשבתם היה בעולמות העליונים, ולמעלה הרבה מעולם המלאכים, אלא שמדברים בעניני עוה״ז, בענפים, ועל פיהם מגלים אור החכמה בעולמות העליונים. ואפי׳ בעניני ההלכות, אמרו בזוהר אשר תנאין ואמוראין, כל דיניהון על רזין דאורייתא סדרוהו. ומכ״ש בעניני אגדה, שאינם כלל וכלל לפי פשוטם הגלוי לעינים, כמו שהארכתי בזה בתחילת ההקדמה עש״ה. אלא דרכם כדרך כל חכמי האמת, לתפוש בענפים שבמציאות העולם שלנו, ועליהם מגלים אור יקרות שבשרשים שלהם בעולמות העליונים, ולפיכך לא יושגו דבריהם ז״ל זולת למי שיש לו ידיעה וקבלה אמיתית, ביחס של ענפי העוה״ז כלפי שרשיהם העליונים שבכל עולם ועולם, וע״כ יהיו דבריהם ז״ל שבמדרשות ואגדות לטורח ולמשא לחסרי הדעת, ועמלם לריק. כי אחר כל טרחתם לא ימצאו בהם אלא סברות עצמם, מה שהיה ידוע להם בלעדי דבריהם ז״ל. ובעוה״ר, ס״א מלכותא בלא תגא, ולכן נתחדש בדורינו מין מחברי ספרי דרוש המפרשים האגדות ע״פ סברות בדויות ע״פ דברי הימים של בעלי המדרש, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך שיר וכו', כי הן המחברים והן המעיינים לא יתעוררו לדרושים כאלו, רק לתענוג גופם וחילול נשמתם, להפך דברי אלקים חיים על מקרים נמוכים מהבלי הזמן אשר בדו מלבם, ותולים א״ע למראית עין ברמזים דקים מקורות ימיהם של חז״ל שמוצאים, אשר גם המה אינם כפשוטם, וע״כ החי ישים אל לבו, ומה ישיב כי ישאלנו אל.
והנה השאלה הזאת: מה למעלה מה למטה, שפירושה גבול המקום בראש וסוף. ומה לפנים ומה לאחור, שפירושה גבול הזמן, כבר הרחבנו אותה בצביונה הרוחני בפנים מסבירות ענף א׳ בביאור דברי הרב שם, כי שם מקומה. וכלל השאלה הזאת, מעסיקה מאד לבעלי הגיון, כי ירצו להבין איך עולם המוגבל הזה שלפנינו עם כל גנותו, יהיה נמשךמבלתי גבול. אשר באמת, ע״פ שכל העיוני האנושי, אין לזה שום תירוץ מספיק. כי חוק ומושכל ראשון הוא, שטוב נמשך מטוב, וכן ח״ו להיפך. וע״כ פקרו רבים בדורות הראשונים, להחליט ח״ו ב׳ רשויות: פועל טוב ופועל רע, כנודע. וע״כ הזהירו חז״ל, כל שלא חס על כבוד קונו וכו' כלומר שאדם השפל צריך להאמין בכל יכלתו ית׳ שיש תורה וחכמה, שהוא למעלה מגדר שכל האנושי, בסו״ה ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, דהיינו סגולת התירה והנבואה המגלה לנו סוד האחדות, שזוהי ההפלאה שלנו מכל העם וכו', כי ה״ס השגחתו ית׳ בפרטיות, וגילוי שמותיו ית׳, עד״ש חז״ל כל התורה כולה היא שמותיו של הקב״ה, כולה דייקא. וכמ״ש לא בשמים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וישראל שעמדו אבותיהם על הר סיני פסקה זוהמתם, ואינם חסרים בלתי קדושה וטהרה ותשובה שלימה, באופן שלא ישובו לכסלם עוד, ואז ראוי כל אחד מישראל שיתגלו לו סודות התורה ושמותיו הקדושים, עד לסוד השגחה פרטית שבעוה״ז, שה״ס האחדות.
וזה שיעור דחז״ל, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, דהיינו מי שמעיז פניו ורוצה להבין בהשגחתו ית׳ בטרם שזכה לאור תורה, אלא בשכלו העיוני, המשותף לכל בני העולם במדה אחת, שאין בו לבני ישראל שום הפלאה ויתרון על שאר האומות, א״כ לא חס על כבוד קונו, כי מגלה לבו שאינו מאמין בהפלאה היתירה שבתורתינו הקדושה, אשר רק אותנו בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים בנר מצוה ואור תורה, כי באלה קנה אותנו, כמ״ש בפרשה של קבלת התורה, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים וכו', שז״ס שמו ית׳ וקונה הכל, וע״כ דייקו לומר שלא חס על כבוד ״קונו״. ולפיכך אמרו על השואל הזה, אשר ראוי לו שלא בא לעולם, שהרי לא נברא העולם אלא בשביל ישראל מקיימי התורה וכו' כנודע, שזוהי מטרת הבריאה, כמ״ש בפמ״ס ענף א׳ ובהקדמה ע״ש. ומאחר שפוקר בזה, א״כ נכרת הוא ח״ו מכלל ישראל, ואיננו ראוי כלל למטרת ביאתו לעולם, כי מתוך שאינו מאמין בהפלאת ישראל על יתר האומות, נמצא מאליו אשר ישאר כל ימי חייו בבערותו כמו שאר האומות, ויהיה מחוייב להתגלגל פעם שנית לבא לעולם, וא״כ הריהו במציאותו עתה בעוה״ז לבלי תועלת, וזה אמרם ז״ל ראוי לו שלא בא לעולם, כי לא יקויים בו הכתוב והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלקים וכו׳ אין עוד. ונמצא כאמור, שיהיה נצרך לבא פעם שנית לעולם.
וכמו כן אמרו ז״ל בזוהר חדש הנ״ל (באות תפ״ג)אלא במלות אחרות וז״ל, וחד לאסתכלא בהאי עלמא ולמנדע עלמא דאיהו ביה וכו'. פירוש, אע״פ שכבר זכה בג׳ ידיעות הקודמות על שלימותם, עד"ש שם, חכמתא דאצטריך ליה לבר נש: חד למנדע ולאסתכלא ברזא דמאריה, וחד למנדע ליה לגופי׳ ולאשתמודע וכו', וחד למנדע ולאסתכלא ברזא דנשמתיה וכו'. ואחר שזכה בכל אלה על בוריין, אז מתחיל זמנו לעסוק בידיעת עוה״ז, דהיינו ידיעה הד׳, ולמנדע עלמא דאיהו ביה, שזהו סוד האחדות והשגחתו הפרטית בעוה״ז, באופן, שאין כאן כלל מציאות של רע, ובסו״ה לבלתי ידח ממנו נדח, ובסו״ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו׳ ובחרת בחיים וכו׳ דהיינו כמו שפירש״י ז״ל שם, וז״ל, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה וכו׳. כי אז יקויים בו הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלקים וכו׳ אין עוד. כלומר, שם הויה מורה על הרחמים ושם אלקים יורה על הדין, אשר מקיימי התורה מובטחים להשיג יחוד הזה, איך הדין עצמו שב ומתהפך לרחמים גמורים בלי שישאר אפילו רשימו של דין ח״ו, כמו שמסיים הכתוב ״אין עוד״. וזה שיעור הכתוב והשבות אל לבבך, כלומר, ששיעור הידיעה צריך להיות בבירור גמור אשר הלב מתיישב בו. וזהו שמסיים שם הזוהר חדש, שאם חסרה לו איזו ידיעה מארבע הידיעות האמורים, מחוייב להתגלגל פעם שנית, בסו״ה אם לא תדעי לך היפה בנשים, אם אנת אתיא בלא ידיעה, ולא אסתכלת בחכמתא עד דלא תיעול הכא, ולא ידעת ברזין דעלמא עילאה, צאי לך, לית אנת כדאי למיעל הכא בלא ידיעה וכו', עש״ה. להיות, שזוהי כל הסגולה של עם ישראל על אוה״ע. וא״כ, כל מי שיש לו עוד ח״ו איזה פקפוק בזה ראוי לו שלא בא לעולם, משום שאינו משתדל באותה המטרה שבשבילה נברא, דהיינו בד׳ ידיעות הנ״ל, ואיך שהוא, הרי הוא מחויב בהחלט לבא פעם שנית לעולם. והיינו כדברי חז״ל במשנה הנ״ל והבן.