ב) ודע כי גם הבינה עם התבונה לפעמים נכללת יחד, יש בזה ב׳ פנים: א׳ שתעלה התבונה ונכללת בבינה. ב׳ שיורדת הבינה ונכללת בתבונה. אמנם הזווג שהוא להוציא המוחין דז״א הנקרא עיבור ב׳ הוא שירדה בינה ונכללה בתבונה, ושם הוא הזווג למטה, אך עיבור הראשון היה כי נתלבשו חו״ב עילאין בחו״ב תתאין, (נ״ב דהיינו שעלו ישסו״ת והלבישו החו״ב עילאין) ונכללו בהם ובתוכם, ונכללו חג״ת נה״י דא״א אלו באלו וחג״ת נה״י דז״א אלו באלו, ונמצא כי ז״א בתבונה ולא בבינה.
ב) יש בזה ב׳ פנים: א׳ שתעלה התבונה ונכללת בבינה, ב׳ שיורדת הבינה וכו': ותשכיל זה מישסו״ת המקוריים בא״ק, שבעת תיקון דעליית מ״ן לצורך נקודים, כמ״ש לעיל בפמ"ס ענף ט״ו אות י״א אשר נה״י דס״ג דא״ק שנתפשטו מטבור ולמטה דא״ק ונשתתפו שם במדה״ד עלו למעלה מפרסא ונתקנו שם בסוד ישסו״ת, וראש ותוך דס״ג שלא ירדו בשיתוף הזה נתקנו בבחי׳ או״א עילאין כמ״ש הרב בענף ח׳ וכמ"ש בפמ"ס בענף ט'. וזהו המקור של התחלקות הס״ג לב׳ חצאים שחציו העליון דס״ג הכולל ראש ותוך נקרא או״א עילאין וסוד הויה דע״ב, וחציו התחתון שה״ס הסוף או נה״י נקרא בשם ישסו״ת וסוד הויה דס״ג. והמה מכונים ג״כ בשם בריאה משום שיצאו ״לבר״ מאו״א עילאין, שהוא משום שהמסך דאו״א נכלל מה״ת המסיימת אורות דאצילות במקום החזה הכולל, בשכבר שם בחי׳ הסת״ב כמ״ש בענה״ק.
והיה שם ב׳ תיקונים: א׳ ה״ס עלית האור למעלה לסוד מ״ן שהוא מספיק לתקון אצילות, כי נה״י דס״ג עלו למקום חג״ת דס״ג שהוא מחזה עד הטבור דא״ק, וחג״ת שהיו שם עלו למקום אח״פ דראש הס״ג שמחזה דא״ק ולמעלה, באופן שראש ותוך דס״ג נגמרו עתה במקום פה דס״ג שמלפנים העומד בחזה דא״ק, והישסו״ת שה״ס הסוף דס״ג שנשתתפו במדה״ד נמצאים עתה למטה מהסת״ב דאו״א עילאין, דהיינו למטה מחזה דא״ק, ומקבלים אור דנה״י מזווג או״א עילאין שעל החזה שהוא אור הנקבה. ונמצא שעדיין אין תיקון רק באצילות, כלומר לאו״א עילאין שהמסך דמ״ן עומד בחזה דא״ק ומשמש בהם מלמטה למעלה, משא״כ לישסו״ת שהמסך הזה כבר נמצא ממעל לראשם, הנה נמצאו חסרים מאור הזכר והאצילות, אלא נמצאים באור הנקבה ונה״י.
ותדע, שזהו השורש לפן הא׳ שאומר כאן, שתעלה התבונה ונכללת בבינה, כי המ״ן עולים למקום החזה דא״א ששם בחי הסת״ב דאו״א ונמצאים הישסו״ת חסרי אור הזכר, ונמצא ז״א דאצילות חסר מכל תיקון, כי כל תיקונו הוא מישסו״ת אלו והמה נמצאים עתה לבר מאו"א בבחי׳ נפרדת ובאור דנה״י שה״ס אור הנקבה שאינה משפעת יותר למטה ממנה, וע״כ אי אפשר שיגיע מזווג זה בחי׳ מוחין לז״א, מפני שהזווג נעשה למעלה באו״א במקום חזה דא״א.
ואלה הם דברי הרב לעיל דף רל״ה וז״ל: ואמנם ודאי שע"י הסתלקות האור למעלה מטבור היה מספיק שיהיה יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה שיוכל גם הוא לקבל אורו וכו' וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו עכ"ל. פי׳, כי ע״י זווג ב׳ דגדלות הורד המסך העומד בחזה דא״ק אל תחת רגלי ישסו״ת דהיינו עד פי הטבור דא״ק, וממילא חזרו ונכללו ישסו״ת עםאו״א לפרצוף אחד בבחי׳ אצילות, שהרי עתה גם הישסו״ת נמצא ממעל למסך דמ״ן כמו או״א עילאין ואז יש בהם אור הזכר, וע״כ יכולים ג״כ להשפיע מוחין לז״א. והנה תיקון זה ה״ס הפרסא שבאלכסונא המתחלת בחזה ומסתיימת בפי הטבור, שלפעמים נעשה הזווג למעלה בחזה, וזהו מספיק לאו״א גופייהו שנק׳ אצילות ולא לישסו״ת הנמצאים למטה מחזה כנ״ל. ולפעמים הורד המסך למטה בסיום הפרסא הנמצאת מכנגד פי הטבור ואז יש תיקון גם לישסו״ת שנק׳ בריאה, שהרי בסוד ירידת המסך מתחת רגליהם נמצאים חוזרים לבחי׳ אצילות כמבואר.
וזה אמרו, אך עיבור הראשון היה כי נתלבשו חו"ב עילאין בחו"ב תתאין ונכללו בהם ובתוכם ונכללו חג"ת נה"י דא"א אלו באלו וכו׳ נמצא כי ז״א בתבונה ולא בבינה עכ״ל. דהיינו כדאמרן במקורם בצמצום נה״י דא״ק, וכן באצילות נעשה הזווג הזה דעיבור א׳ ע״ד שנתבאר בא״ק, כי נה״י דא״א עולים למעלה מטבור ונכללים בחג״ת דאו״א שמחזהו ולמטה עד טבורו, ועי״ז עולים נה״י דס״ג למ״ן לפה דאו״א שבחזה דא״א, ונעשה הזווג בבחי׳ המסך שממעל לראשם דישסו״ת, שמקורם מחזה דא״א ולמטה, וע״כ אין הזווג הזה מספיק למוחין בשביל ז״א, כי הז״א מקבל רק מאותם הישסו״ת הנמצאים מחזה ולמטה. וזה אמרו, ונמצא שהז״א בתבונה ולא בבינה, שע״כ אינו יכול לקבל מזווג העליון שבחזה, כנ"ל.
וזה אמרו, אמנם הזווג שהוא להוציא מוחין דז"א הנק׳ עיבור ב׳, הוא שירדה בינה ונכללה בתבונה, ושם הוא הזווג למטה עכ״ל. דהיינו כדאמרן בסוד תיקון הפרסא לצורך בריאה, אשר ע״י זווג דגדלות הורד המסך ממקום העליון שבפרסא ממול החזה אל אותו המקום שבפרסא מלמטה כנגד פי הטבור, אשר אז נמצא המסך למקום הזווג למטה מרגליהם דישסו״ת, ונכללו הישסו״ת עם או״א בפרצוף אחד, כי הורד המסך המפסיק שהיה ממעל לראשם כנ"ל, וע״כ יש בהם עתה אור האצילות ויכולים להשפיע מוחין לז״א, להיות עתה מעלת התבונה כמו הבינה, כמבואר. וזה אמרו, שירדה הבינה ונכללה בתבונה. כלומר, שירד אותו המסך שהיה מפסיק בין הבינה לתבונה, ונתפשטה הבינה עצמה עד הטבור, ואין שום הפרש עתה בין בינה לתבונה. וזה אמרו, ושם הוא הזווג למטה, דהיינו בשיפולי הפרסה מכנגד הטבור, ששם מקום התבונה שמלפנים, והבן.