ד) כיצד, דע, כי חסד שברישא עלאה הוא מתפשט ומאיר בגלגלתא, וגבורה במוחא. כי אלו הם סוד הב׳ רישין תתאין, כנ״ל. ובזה תבין איך הכתר רחמים גמורים, אך החכמה יש בה דינים, רק שהם נכפין במקום הזה, ואתכפיין תמן, וזהו מ״ש החייט בספר מנחת יהודה, כי חכמה הוא דין, והבן זה מאד. וזהו מאמר הזוהר קכ״ח, מוחא דשקיט ויתיב ושכיך כחמר טב על דורדייא, כי הוא סוד יין על שמריו, רק שהם נכפין כאן.
ד-ר) חסד וכו' בגלגלתא וגבורה במוחא וכו׳ והת״ת הוא מתלבש בהאי קרומא דאוירא וכו׳ ונ״ה יש בהם ב׳ בחי׳ הא׳ ה״ס היותן סתומים וכו׳ הבחי׳ הב׳ הם ב׳ עינים והיסוד מקומו במצח וכו׳ מלכות מקורה בחוטם וכו': הנה לעיל בענף הסמוך אומר, שמנה״י דעתיק נעשו המוחין דא״א, וכאן אומר שכל הז״ת דרדל״א מתלבשים בראש א״א. גם צריך להבין, שמתחילה אומר, שבגלגלתא מלובש חסד דרדל״א, וגבורה במו״ס. ואח״כ אומר שיסוד דרדל״א מתלבש במצחא, ומצחא ה״ס גלגלתא כנודע.
והענין תבין עם המתבאר בדיבור הקודם, אשר בתחילת אצילותו דא״א נמצא המסך המבדיל שבפה דרדל״א למעלה מגלגלתא לא״א, ונמצא א״א מקבל רק בחי׳ האו״ח ממעלה למטה מן המסך דרדל״א שממעל לגלגלתא שלו, שה״ס אור הנקבה שנק׳ אור הנה״י. ובסוד ירידת המסך מאח״פ דעליון לראש התחתון, המכונה התלבשות נה״י, אנו מבחינים אז אשר נו״ה דרדל״א מתלבשים בעינים דא״א, עש״ה כל ההמשך, וזכרהו להמשך שבכאן.
ונודע שהיסוד הוא בפרקין עלאין דנו״ה, ולפיכך נבחן שיסוד דרדל״א מלובש במצח דהיינו בגלגלתא, ונו״ה בעינים. והתלבשות היסוד במצחא ה״ס תיקון הא׳ דז׳ תיקונין ג״ט קר״ע פ״ח שנקרא תיקון גלגלתא. גם נתבאר שם בדיבור הקודם, אשר נה״י דרדל״א אלו המתלבשים במצחא ועינים ה״ס נה״י דפנים, כי נה״י דאחור נגנזו ברדל״א גופיה, דהיינו בראש הא׳ דמ״ה החדש המלביש על ג״ר דנקודים, ואינם יורדים משם לעולם, אמנם בעת שנעשה ברדל״א זווג דגדלות, אשר אז מוריד המסך לבחי׳ אחרונה דגלגלתא שה״ס קרומא דאוירא, כמ״ש הרב במרשב״י (דף ק״י) בסד״צ ד״ה אמר שמואל עש״ה, אשר אז נבחן שכל חלק הראש דא״א עד קרומא דאוירא, עולה ומתחבר עם רדל״א גופיה, דהיינו שנעשה לבחי׳ ראש הא׳ המלביש לג״ר דנקודים, שהרי המסך המבדיל שבפה דרדל״א ירד למקום קרומא דאוירא, ונמצא עתה שנעשה בקרומא דאוירא בחי׳ פה דרדל״א. ויחד עם זה נמצא ג״כ ירידה לבחינת נה״י דאחור שהיו גנוזים ברדל״א, שעתה ירדו לתוך רישא דא״א, דהיינו לאותו חלק הראש שנתהפך והיה לבחי׳ רדל״א, שמקום זה מכונה אזנים, כמ״ש באורך בדיבור הקודם, עש״ה.
וצריך לזכור מאד, שנה״י דאחור הללו היורדים לאודנין דא"א מכח זווג דגדלות שברדל״א, הם סוד בחי״ד שה״ס מלכות השרשית הנעלמת מא״א, כנודע בענה״ק. וז״ס מ״ש באד״ז (באות קנ״ז) וז"ל, בהאי נוקבא דאודנין תליין נוקבין אחרנין: נוקבא דעיינין, נוקבא דפומא, נוקבא דחוטמא וכו' הא כלא ביה תלייא ע״ש. והיינו כדאמרן, שה״ס נה״י דאחור ומלכות השרשית, היורדים לאודנין דא״א,רק בו בעת שמתחבר להיות כבחי׳ רדל״א בעצמו, וזכור זה. ומובן ג״כ שכל הנוקבין תליין בנוקבא דאודנין, כי בחי״ד ה״ס המלכות השרשית, אשר מכח הזדככותה מתגלים כל שאר הנוקבין: בחי״ג ובחי״ב וכו', כמ״ש בענה״ק ועי׳ במרשב״י תרומה דף קי״ז ד״ה ודע.
ונמצא בזה שהשיג א״א בחי׳ אור הזכר מהעליון, כי זווג דאו״י ואו״ח שנעשה בפה דרדל״א, נמצא עתה בקרומא דאוירא דמחפיא על מו״ס בגו רישא דא״א גופיה, אשר ע״ס היוצאות מקרומא דאוירא ולעילא ה״ס אור הזכר שה״ס אור הרוח שנק' חג״ת, וע״ס הנמשכות מקרומא דאוירא ולתתא ה״ס אור נה״י כנודע בענה"ק. והנך מוצא שנתלבשו עתה גם אור הזכר שה״ס אור הרוח דרדל׳׳א, בגו רישא דא"א.
וזה אמרו שחסד מתלבש בגלגלתא, וגבורה במו"ס, ות"ת בקרומא דאוירא. דהיינו כדאמרן. דאחר שנעשה זווג דגדלות בפה דרדל״א, שאז אותו המסך והפרסא שהיה ממעל לגלגלתא יורד עתה לקרומא דאוירא, שנעשה שם הזווג דאור הרוח דרדל״א, ומקום זה נק' חזה או טבור העומד בת״ת: שמחזה ולמעלה ה״ס אור הרוח והג״ר, ומחזה ולמטה ה״ס אור הנפש. ונמצא משום זה שקרומא דאוירא ה״ס ת"ת גופיה דרדל״א, והבן היטב.
וז"ש ונ׳׳ה יש בהם ב׳ בחי': א׳ הוא, סוד היותן סתומים שה״ס תרין ביעין דדכורא, והרמז להם הם ב׳ אזנים דעתיקא וכו', לכן לא נזכרו אזנים כלל בעתיקא וכו', (ובאות ט׳) ואמנם הבחי׳ ב׳ דנו״ה שה״ס הירכים שהם תחת היסוד, הם ב׳ עינים וכו' עכ״ל. והיינו כדאמרן, שמתחילת אצילותו דא״א נמצאים הנו״ה מלובשים בעינים, וה״ס נה״י דפנים, אלא בעת הזווג דגדלות דרדל״א דאחזי נהוריה בהאי קרומא דאוירא, שאז יורדים נה״י דאחור לאזנים דא"א, כנ״ל ע״ש, וכיון שאינם שם מתחילת אצילותו דא״א, אלא רק בעת הופעת הזווג דגדלות דרדל״א, ע״כ המה טמירים שם וסתומים מאד, משום שאינם כלל מבנינו של א״א כלל, אלא מתוך שמתעלה חלק העליון דא״א לבחי׳ רדל׳׳א, ע״כ באים לשם נה״י דאחור ג״כ כנ״ל. וע״כ לא נזכרו אודנין בא״א, לא באד״ר ולא באד״ז, משום שאינם יכולים להתגלות בבנין א״א גופיה, כלומר בשעה שאינו מחובר עם רדל״א לראש אחד כנ״ל והבן היטב כי עמוק הוא.
וזה אמרו, (באות ז׳) ולהיות שלעולם נו"ה ה"ס הדינין כולם וכו', ולכן מתפשטים מהם השערות שהם סוד הדינין וכו', לכן צריך לבער השערות מעל אודנין, והבן זה עכ״ל. וצריך שתזכור כאן כל המתבאר בענין השערות לעיל בפמ״א ענף ס״ג אות ד׳ ד״ה כי השערות עש״ה בכל ההמשך, כי אחר שנפסק זווג דגדלות דרדל״א, וא״א יורד למקומו עצמו בסוד ע״ב דמ״ה, נמצא ג״כ שאור העליון עדיין מכה על המסך הכלול בנו״ה דאודנין, ומעלהאו״ח ממטה למעלה, ומתוך שהמסך אינו מבנינו עצמו, ע״כ אינו סובל אותו האו״ח בפנימיות מוחו, ולכן מוציא אותם לחוץ ע״ג הגלגלתא, בסוד מותרי מוחא המכונים שערות, כמ״ש שם עש״ה. וכבר ידעת שנו"ה אלו האמורים באודנין, ה"ס נה״י דאחור, דהיינו בחי״ד שהיא מלכות השרשית ומקור כל הדינין, ולפיכך נבחנים ג״כ האו״ח העולה ובוקע ויוצא מהם על הגלגלתא, שהמה ג״כ בחי׳ דינין. ולכן צריך לבער שערי מע״ג אודנין, כדי שלא יתנו תוקף לשורשם הטמיר שם, כי כל שורש מתחזק ומתגלה מפאת קרבת הענפים שלו אליו, כנודע.
וזה אמרו, (באות כ׳) ואמנם המלכות מקורה בחוטם וז"ס ותהלתי אחטם לך, כי לעולם תהלה במלכות רק שהיא המלכות דרדל׳׳א עכ״ל. כי היסוד במצח והמלכות בחוטם, שהיסוד ומלכות ה״ס קו אמצעי וזה מתחת זה כמו היסוד והעטרה, והבן. אמנם היא מסוד נה״י דפנים, כמ״ש אצל מצח ועינים, אלא שנמשכים מרדל״א כנ״ל ע״ש.
והנה נתבארו היטב כל ז׳ תיקוני גלגלתא: תיקון א', ה״ס פרסא דמ״ה שנתקנה בבינה דכתר מ״ה, ובחכמה דכתר ב״ן, שה״ס פה דרדל״א: שממנה ולמעלה מכונה פרסא או רקיע המבדיל בין רדל״א לא״א, וממנה ולמטה מכונה גלגלתא דא״א עצמו. וכבר ידעת תיקון הגדול שנעשה בפרסא זו, אשר לא יארע שם עוד ענין הבקיעה שקרה בפרסא דב״ן, כמ"ש לעיל בפמ״א בענף ס״א עש״ה בכל ההמשך, ותיקון זה נק' גלגלתא.
תיקון ב': ה״ס טלא דבדולחא. וה״ס מו״ס, ונק' כן מפני שדומה לעין הבדלח, כי הבדלח כולו לבן ועכ״ז מבהיק בו גוון אדום, וכן נתתקן במו״ס הזה, אשר במקומו כולו לבן, ואין שם מבחי׳ דינין, כמ״ש לעיל אשר המלכות השרשית נגנזה ברדל״א ולא נתפשטה כלל כבנין א״א גופיה, ועכ״ז משום שהמו״ס מלבשת לגבורה דרדל״א, דהיינו מכח זווג דגדלות שברדל״א, אשר אז בעת הזאת עולה חלק ממו״ס ומתחבר לרדל"א עצמו, ונמצאת משום זה שכוללת ג״כ לבחי׳ נה״י דאחור הטמונים ברדל״א. והיא הנותנת אשר השפע היורד ממו"ס למטה דהיינו לפרצופי זו״נ, מתגלה בשפע הזה גוון אדום, שהוא נמשך ממלכות השרשית הזאת שברדל״א, כאמור. ונמצא מראהו כעין הבדלח, כלומר שאע"פ שבמהותה עצמה דמו״ס אין שום דין, מ״מ השפע היורד לז״א משתנה בו להיות אדום. וע״כ מכונה השפע הזה בשם טל, בסו״ה שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה, והבן.
תיקון ג': נק' קרומא דאוירא. וכבר נתבאר שה״ס תיקון הפרסא דמ״ה בגו חללא דרישא דא״א גופיה, מכח זווג דגדלות דרדל״א שנתחברו ב׳ רישין דרדל״א ודא״א לראש אחד, להיותם כן משורשם מצד הכתר דב"ן, אשר רדל״א לקחגלגלתא ועינים, דהיינו מחציתו העליון דכתר ב״ן וא״א לקח אח״פ דהיינו מחציתו התחתון דכתר ב״ן אשר ע״כ נחלק א״א לב' רישין: הא׳ הוא גלגלתא, שה״ס אזן ובינה דכתר ב"ן. הב׳ הוא מו"ס, שה״ס חוטם פה דכתר ב"ן. והנה עתה בכח הזווג דגדלות שירד המסך המבדיל בין רדל״א לא״א למטה מהבינה דכתר ב"ן, כמו שהוא נמצא בכתר מ״ה דרדל״א, נבחן ע״כ אשר המסך ההוא ירד לבחי׳ אחרונה דבינה דכתר ב״ן, שה״ס קרומא דאוירא שנזדכך, כי נעשה עליו הזווג דרדל״א ונתחבר לבחי׳ רדל״א ממש, כמ״ש כ״ז בפמ״א לעיל בענף ס״ד. ותדע, דאחר שנעשה הזווג הנז׳ בקרומא דאוירא, כי הורד לשם המסך שממעל לגלגלתא כנ״ל, הנה מאז ואילך נשאר בו תיקון הזה, כלומר, אפי' אח״כ שפסק הזווג דגדלות וא״א חזר למקומו לבחי׳ ע״ב דאצילות, מ״מ נשאר קבוע מקום הזווג, בקרומא דאוירא באור גדול מאד, המכריע בין כתרא למו״ס, אלא שהוא במדרגת א״א גופיה. כלומר כמדרגת ע"ב דאצילות, ולא כמדרגת רדל״א, וזכור זה. והנה תיקון הגדול הזה, נק' קרומא דאוירא.
תיקון ד': עמר נקא. וה״ס השערות, שה״ס האו״ח העולה מנו״ה הנגלין ונו״ה הטמירין באודנין, ובוקעים הגלגלתא וחופפים עליה מבחוץ, וה״ס אורות מקיפין לפרצופי או״א וז״א. כי נתבאר לעיל בסוד תיקון ב׳ טלא דבדולחא, אשר נמשך ממו״ס בחי׳ גוון אדום שה״ס דינין לתוך רישא דז״א, שנמשך זה מגבורה דרדל״א הנכללת מנו״ה הסתומין שבאודנין דא״א, עש״ה. ונודע, שאין הדינין נמתקין אלא משורשם, וע״כ או״ח הזה היוצא מנו״ה דאודנין, נמשך ע״י הנימין והשערות דא״א החופפין על רישא דז״א, ומקבל מהם או״ח הזה שהוא אור גדול, ועי״כ נמתקים הדינים שבז״א, כמ״ש באורך במקומו. ותיקון הזה נקרא עמר נקא, שיורה שאע״פ שאו"ח הזה יוצא ונובע מבחי׳ נו״ה שה״ס בחי"ד ומקור הדינין. מ״מ אי אפשר להם להדינין שיתגלו כלל ועיקר בשערותיו דא״א, אלא כולם לבנים, בסו״ה ושער רישיה כעמר נקא, והוא משום דנו״ה אתטמרו תמן באודנוי, ואינם נגלים בו לעולם, כמ״ש לעיל בתיקון ב׳ במו״ס שהוא כולו לבן, אלא כעין הבדלח עש״ה. וע״כ נק׳ עמר נקי, כלומר נקי מכל גילוי דין ח״ו, אשר ע״כ כחם יפה להמתיק כל הדינין המתגלים בז"א, כאמור.
תיקון ה': רעוא דרעוין. שה״ס המצח, שבו שורש החסד דמתגליא אפומא דאמה, שהרי שם מתלבשים יסוד דעתיק דכורא ויסוד דעתיק נוקבא כנ״ל. גם אחר שנגלה זווג דגדלות דרדל״א, נמצא גםהחסד דעתיק מלובש שם, וע״כ כל בעלי הדין מתעורים ונכפים בסגולת האורות המרובים הללו המתגלים במצח דא״א, ונקרא משום זה רעוא דרעוין, כלומר, שכל הרצונות שבעולמות בטלים ונכנעים מפני הרצון והתשוקה שיתגלה אליהם מן האור הגדול ההוא, ולכן מכונה תיקון הזה רעוא דרעוין, דהיינו הרצון המתחזק על כל הרצונות.
תיקון הו': אשגחא פקיחא או פקיחו דעיינין. וה״ס התלבשות נו״ה דפנים דרדל״א, שה״ס שרש הרחמים שנתגלה בעולם התיקון, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, כי נה״י דאחור שה״ס מדת הדין נגנזו באודנין ובמקומם שולטים נה״י דפנים שה״ס הרחמים כמ״ש בענה״ק, ואע״פ שה״ס זוגות המורים על חסד ודין, אמנם גם הדין ההוא הוא רחמים גמורים, כי סודו הוא רק להרבות הרחמים, כמ״ש במקומו בע״ה. וזסו׳׳ה פקח עיניך וראה שוממותינו, כי כל הדינים שנתגלו מסיבת שביה״כ שנק' שממה וחורבן, נמתקין בפקיחו דעיינין דא״א המלאים רחמים, כאמור.
תיקון הז': הוא חוטמא. והוא ענין ארוך ועמוק וחסר לנו עדיין הרבה ידיעות כדי לפרשו כל צרכו. אמנם כבר נתבאר, אשר מצח וחוטם ה״ס יסוד ומלכות דרדל״א, ונק׳ חוטם, מלשון חותם, שה״ס מלכות המסיימת לאורות דרדל״א, אשר עד שם מתפשט ומתלבש עצמות האור הגדול דרדל״א ולא למטה משם, כי יש ב׳ בחי׳ במלכות: א׳ היא מלכות המתפשטת, כמו מלכות של ראש המתפשטת עוד לבחי׳ גוף. ויש בחי׳ מלכות המסיימת. כמ"ש בפמ״ס בענף י״ג ע״ש. אמנם נתקנו שם ב׳ בקיעות, שנקראים ב׳ נוקבי דפרדשקא: מחד נוקבא נשיב רוחא דחיי לז״א, בסוד חיי עולם הבא. ומנוקבא תנינא נשיב חיי דחיין, שפירושו חיי העוה״ז, שה״ס התגלות מו״ס, בסו״ה ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו׳ כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם. כמ״ש כ״ז באורך באד״ר דף ק״ל ע״ב (אות ס"ה) עש״ה. ויתבאר בע״ה ברחבה במקומו המותאס. ותיקון זה נק׳ חוטמא, כמו״ש שם באד״ר (אות ס״ה-ע״א) וז״ל: בחוטמא אשתמודע פרצופא, וכו'. וכל תיקוני דעתיק יומין אתחזון ולא אתחזון: אתחזון למארי מדין, ולא אתחזון לכולא, עש״ה.
וזה אמרו (באות מ׳) אמנם סוד הדעת דרדל״א הוא גנוז מאוד, ולכן הוא בסוד הפה דעתיקא קדישא. הנזכר בזוהר, דעת גנוז בפומא, אך ג״ר שלו הם בסוד או״מ, ואינם יכולים להתלבש. ולהלן אומר, (באות ק׳) וז"ל, אמנם הנשמה הוא מג״ר, ומרוב אורה אינה יכולה להתלבש בא״א, כי אם נשארה למעלה בסוד מקיף, לכן הוצרך להתלבש דעת שלו בא״א, בסוד הנשמה. וז״ס שרמזתי לך אוירא יתיב על האי קרומא דחפיא על מוחא, כי הוא סוד הדעת המתגלה שם, ועכ׳׳ז היה שם מכוסה מאד, והוצרך להתגלות יותר בפומא כנ״ל, ועכ״ז הוא סתום עדיין, דביהאבהתנא עתידין למלבש, עכ״ל.
והנה הרב הטמין כאן המפתחות דמוח הדעת שבכלהו פרצופין, וע״כ מוכרחים אנו לחדור כאן, לתוך תוכיות של דבריו. דהנה מצאנו בפרצופי אצילות ג׳ בחי׳ של דעת: א׳ הוא דעת הנעלם. ב׳, הוא דעת עליון, ג׳ הוא דעת תחתון. כמ״ש בשער הקדמות בדרוש הדעת עש״ה. ותדע, ששורש ג׳ בחי׳ דעות האלו הם בג׳ רישין שבכאן: רדל״א, וגלגלתא, ומו״ס, כמ״ש לפנינו בע״ה.
וכבר ידעת ענין התכללות מ״ה וב״ן בכלהו פרצופי אצילות, באופן, שאין לך ניצוץ קטן שלא יהיה מחובר ממ״ה וב״ן יחדיו, כנ״ל בפמ״ס דף קפ״ט ד״ה והעיקר. גם ידעת ההפרש שבין מ״ה וב״ן כי עצום הוא, כמ״ש בענפים הקודמים באופנים שונים, והסעיפים מהם הם לאין ערך. והצריך לעניננו הוא, אשר במ״ה הוכן מקום הזווג והמסך בבחי׳ אחרונה דבינה של ראש, וזו"נ של ראש יורדים ונעשים לבחי׳ גופא. ובב״ן הוכן מקום הזווג בחכמה של ראש, ובינה וזו״ן של ראש המכונים אח״פ יורדים לבחינת גופא, כנ״ל בעץ החיים ענף י״ד. ונמצא בראש דכל פרצוף בחי׳ כח״ב מצד מ״ה, ובחי׳ כתר חכמה מצד ב״ן שבו. וכ״ז הוא מתחילת אצילות דכל פרצוף, אמנם אח״כ יש בחי׳ זווג דגדלות דמ״ה וב״ן של ראש, וחכמה דמ״ה מוריד המסך, מן הבחינה אחרונה דחכמה דב״ן אל בחינה אחרונה דבינה דב״ן, כמו שנוהג בכח״ב דמ״ה, ואז נבחן אשר גם בינה דב״ן מתעלה מן הגוף וחוזרת לראש כמו בינה דמ״ה. ונמצא עתה מכח הזווג האמור, שיש גם כח״ב דב״ן בראש בשוה עם מ״ה.
ודע, שהחידוש והתוספת הזה שנתחדש בראש דעליון דהיינו ברדל״א, מכח שחכמה דמ״ה הוריד המסך מחכמה דב״ן לבינה דב״ן, שמשום זה נתעלתה הבינה לראש כנ״ל, הנה תוספת זו מכונה תמיד, בשם מוח הדעת.
והנה בטרם הזווג דגדלות לא היה שם אלא כו״ח דב״ן כנ״ל, ובהם רוח נפש: רוח בכתר, ונפש בחכמה. ועתה אחר שנתעלתה הבינה שיש שם ג׳ כלים, הרי שנתוסף שם בחי׳ נשמה, שאז מתלבש: הנשמה בכתר, ורוח בחכמה, והנפש בבינה שנתוספה עתה. ובזה תדע, שבינה זו ה״ס הדעת באור הנפש. והכתר ה״ס חכמה באור דנשמה, והחכמה ה״ס בינה באור דרוח. ובזה תבין מ״ש בשער הקדמות בדרוש הדעת, שנשמה ורוח ה״ס חו״ב, ונפש ה״ס הדעת, דהיינו כדאמרן. אמנם הכלים דחו״ב הם כתר וחכמה שיש בראש הזה מתחילת אצילותו, וכלי דמוח הדעת הוא הבינה שנתוספה עתה, וזכור את הכלל הזה.
וכבר ידעת שרדל״א, וא״א הכולל ב' רישין כתרא וח״ס, הם שניהם רק בחי׳ ע״ס דכתר ב״ן, אשר רדל״אלקח מחציתו העליון גו"ע, וא״א לקח מחציתו התחתון אח״פ, שאוזן ה״ס כתרא וחו״פ ה״ס ח״ס. ונמצא שבעת זווג דגדלות הנ״ל חזר הכתרא ועלה לרדל״א בסוד הדעת, וא״כ איך אנו מחשבין אח״ז את הכתרא לבחי׳ ראש דא״א, הרי כבר עלה ונתחבר להיות בחי׳ דעת בראש הא׳ דרדל״א גופיה, כדאמרן.
והענין, דכל שבא בפרצוף מתחילת אצילותו נבחן שהוא קבוע בו תמיד ולא יחסר ממנו לעולם, וע״כ אע״פ שאנו אומרים שבינה דכתר ב״ן עלתה מא״א וחזרה לרדל"א, והמסך שהיה בחכמה דרדל״א הורד ובא מתחת הבינה דכתר ב״ן, מ״מ לא נחסרה משום זה בחי׳ בינה דב״ן שכבר נקבעה להיות גלגלתא אצל א״א, אלא נבחן שהארתה עלתה ונתישבה למעלה ברדל״א, לבחי' דעת המכריע בין כו״ח דשם, משא״כ עצמותה דבינה זו נשארה בא״א כמלפנים, וזכור זה.
ועפ״ז תבין, אשר בחי׳ פרסא שבפה דרדל״א שהיתה סותמת את הגלגלתא שה״ס כתרא דא״א ולא יכלה לקבל משום זה בחי׳ אור האוזן, כמ״ש לעיל בפמ״א דף תת״א ד״ה ואין, נמצא בהכרח שנזדכך עתה, כי כל הסתימא דאור האזן הוא, משום המסך והמ״ן שעלה בנקבי עינים שה״ס חכמה דכתר ב״ן, אשר ע"כ יצאה הבינה לבר מראש, ובאה לפרצוף תחתון לא"א, כמ״ש שם, והנה עתה אשר החכמה דמ״ה שברדל׳׳א הוריד המסך ההוא מחכמה דכתר ב״ן, א״כ נפתח מוח הסתום שברדל״א. ונבחן שאותו דעת דרדל״א שנתוסף בו עצמו מכח בינה דכתר ב"ן שחזרה לראש, הרי היא עצמה מתפשטת ג״כ דרך המוח הסתום שנפתח בגלגלתא דא״א ונעשית בו ג״כ בחי׳ דעת תחתון, שמכריע בין כתרא וח״ס שבא״א, דוגמת אותו הדעת דרדל״א המכריע בין כו״ח דכתר ב״ן ברדל״א גופיה, כמ״ש לעיל והבן זה היטב.
והנך רואה מקור התחלקות של מוח הדעת: לדעת עליון ולדעת תחתון. שנמשך מהתחלקות הבינה דכתר ב"ן בעת זווג דגדלות דרדל״א, אשר בינה זו בהכרח שמתעלה לרדל״א גופיה ונעשית שמה לדעת המכריע בין כו״ח דב״ן שברדל"א, ובהכרח הוא שאינה חסרה משום זה בא״א גופיה, וא"כ נמצא שמשמשת ברדל״א ובא״א כאחד. ומובן שעכ״ז ההפרש ביניהם רב מאד, כי הבינה שעלתה ומשמשת ברדל׳׳א נעשתה שם לבחינת רדל״א שה״ס ראש הא', ולפיכך מכונה דעת עליון. ובמה שמשמשת בא״א, הרי היא שם אך בבחי׳ ע"ב דאצילות וראש הב' שהוא מדרגה תחתונה לרדל״א, ולפיכך נקרא דעת תחתון. ונמצא, דאע"פ ששניהם יוצאים ע״י זווג אחד של החכמות דמ״ה וב״ן שברדל״א כאמור, מ״מ מתחלקים בהכרח לדעת עליון ודעת תחתון, והבן היטב. גם תדעשד״ת הזה נבחן לראש בפני עצמו, ואע״פ שבאמת הוא עצמו רק בחינת גלגלתא דא״א, שה״ס בינה דכתר ב״ן שנזדככה משום יציאת המסך מחכמה דכתר ב״ן, כמ״ש לעיל. אמנם כבר נקבעה בינה זו להיות בחינת כתרא וראש העליון דא״א גופיה מתחילת אצילותו וע״כ איננה מקבלת שינוי משום הורדת המסך, אלא שדעת התחתון נתקן בפ״ע, בסוד מוחא דאוירא. ויתבאר זה לקמן באורך.
וזה אמרו (באות נ׳) בינה דעתיק לא נתלבשה כלל, אמנם נמשכת הארה ממנה מבחוץ, עד מצח דא״א, גם וכו' ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר מבחוץ, ומכים זה בזה, וזה שמבפנים יוצא לחוץ, וזה שמבחוץ נכנס בפנים וכו' עכ״ל. ולכאורה תמוה, כיון דכבר אמר דג״ר דרדל״א אינם מתלבשין בב׳ רישין תתאין דא״א, א״כ מהיכי תיתי לומר דבינה דרדל״א איננה בכלל ג״ר דעתיק. ובאמור תבין היטב, כי לכאורה מאחר דהמסך ירד מחכמה דכתר ב״ן ובאה לבחי׳ אחרונה דבינה דכתר ב״ן שה״ס הגלגלתא דא״א, כנ"ל, א״כ היה צריך הגלגלתא דא״א לעלות ולהלביש לרדל״א עצמו, דהיינו במקום בינה דרדל״א, אשר אז היתה מתהפכת הגלגלתא לחלק של רדל״א עצמו. ולפיכך משמיענו שאינו כן, אלא עכ״ז נמצאת הגלגלתא במדרגת א״א, ואינה עולה להלביש לבינה דמ״ה דרדל״א, דהיינו מטעם הנ״ל.
וזה אמרו, אמנם נמשכת הארה ממנה מבחוץ וכו', ומפרש, שמתחילה יוצא הארת היסוד דרדל״א ובוקע ויוצא לחוץ. פירוש, שבחי׳ המסך שבפה דרדל״א שה״ס הרקיע והיסוד המבדיל בין רדל״א לא״א, שעומד במקום חכמה דכתר ב״ן שברדל״א, הוא יוצא מבחינת החכמה הזוובוקע הגלגלתא, כלומר שמבטל בחי׳ הפרסא והגבול דחכמה שהיה סותם נקבי הגלגלתא, כמ״ש לעיל, וכנ״ל בפמ״א דף תשצ״ו ד״ה אמנם עש״ה. ויוצא לחוץ מרדל״א אל בחי׳ אחרונה דגלגלתא דא״א, שבחי׳ זו נק׳ קרומא דאוירא, כנ״ל בפמ״א דף תת׳׳א ד״ה ובגדלות ע״ש, ומכים זה בזה, כלומר, שאותו זוג דהכאה דאור העליון שנעשה על המסך דיסוד דרדל״א העומד בחכמה דכתר ב״ן ממעל לגלגלתא דא׳׳א, נעשה עתה למטה בקרומא דאוירא, שה״ס המסך דבינה דכתר ב״ן שהוא ממעל למו״ס, וה״ס הרקיע המבדיל בין גלגלתא למו״ס.
וזה אמרו, וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שבחוץ נכנס לפנים. פירוש, כיון שהורד המסך מהיסוד דרדל״א שה״ס מקום החכמה שמבפנים דרדל״א למקום בחי׳ אחרונה הבינה דכתר ב״ן, שיצא לחוץ מרדל״א אל בחי׳ א״א, נמצא מאליו, אשר הבינה דכתר ב״ן הזאת, שהיתה עד עתה מבחוץ לרדל״א, שבה ונכנסה לפנים דרדל״א, כמ״ש באורך לעיל, שה״ס ד״ע המשמש ברדל״א. ונמצא שהמסך שברדל״א שמבפנים יצא לא״א לחוץ. והבינה שבא״א שמבחוץ נכנסה ברדל״א מבפנים.
וזה אמרו, ואז הארה ההיא נמשכת עד למטה. פירוש, שאע״פ שגלגלתא בעצמה לא עלתה לרדל״א, מ״מ עכ״פ נבקעת הפרסא הסותמתה, שאז נמשכה הארת הדעת דרדל״א למטה בין כתרא למו״ס, שהארה זו ה״ס דעת תחתון, ונקרא מוחא דאוירא. ועד״ז נמשכים ג״כ המוחין לפרצופין התחתונים. וזה אמרו עד מצחא דאו"א וכו' עד מצחא דז"א וכו', כמ״ש במקומם בע״ה.
וזה אמרו, (באות מ׳) אמנם סוד הדעת דרדל״א גנוז מאד וכו'. והנה להלן אומר (באות ר׳) אשר דעת דרדל״א מתגלה באוירא שבין כתרא למו״ס. וצריך ע״כ להבין היטב ענין הגניזו והגילוי האמורים בדעת דרדל״א, שהם שרשי החכמה.
ומתחילה צריך שתבין היטב, ענין התחלקות הדעת לב׳ חצאים: לדעת עליון ולדעת תחתון, שנתבאר לעיל דף תת״כ ד״ה והענין, שהוא מסיבת גלגלתא דא״א, שהיתה צריכה לעלות בעצמותה לרדל״א ולא יכלה לעלות, משום דכבר נקבעה להיות לכתרא לא״א מתחילת אצילות, כמו שכייל לן הרב דכל הבא בפרצוף מתחילת אצילותו אינו בטל הימנו לעולם עש״ה.
אמנם, עכ״ז צריכים להבין טעם הדבר, כיון שאמרנו, שחכמה דמ״ה שברדל״א מוציא ומוריד המסך מחכמה דב״ן אל בחינה אחרונה דבינה דב״ן, דהיינו לקרומא דאוירא, א״כ בהכרח הוא שגלגלתא דא״א נעשתה עצם אחד עם בינה דמ״ה שברדל״א, כי כל ההתחלקות הזו שבינה דכתר ב״ן יצאה וירדה לחוץ והיתה לכתרא דא״א שה״ס ראש הב׳ דאצילות, הוא מחמת המקרה דעליית המסך לחכמה לצורך אצילות הנקודים, כמ״ש שם, שבשביל זה נפרדההבינה, למדרגה תחתונה ולראש הב׳, כי המסך עלה ממעל לה, כמ״ש שם, וא״כ עתה אשר החכמה דמ״ה חזרה והורידה המסך הזה המבדיל בין חכמה לבינה, א״כ אגלאי מלתא למפרע, אשר הבינה עצם חכמה היא, וא״כ הרי צריכה לחזור לראש הא׳ כמו שהיתה מטרם המקרה דנקודים, ואיך אומר שגלגלתא דא״א שה״ס בינה דכתר ב״ן, נשארת במקומה אפי׳ אחר הורדת המסך מחכמה דכתר ב״ן, והנה זהו ודאי שצריך ביאור מספיק.
והענין תבין עם המתבאר בענה״ק, ההפרש מבין או״א דנקודים שהם ראש הב׳, אל ישסו״ת דנקודים שהם ראש הג׳, אשר בזווג דהסתכלות עיינין דאו״א שמשו נה״י דאחור, ומשם מלך הדעת דנקודים. ובזווג ההסתכלות עיינין דישסו״ת שמשו נה״י דפנים עש״ה. גם נתבאר אשר אותם נה״י דאחור ששמשו בהסתכלות עיינין דאו״א נגנזו במקומם בג״ר דנקודים, שה״ס ביטול הזווג דאו״א הפנימיים, כי המסך דנה״י דאחור הראוי לזווגם כנ״ל נגנז, עש״ה.
וטעם הגניזו הוא, משום דכל הזווגים שבאבי״ע דעולם התיקון, הוא ע״י מ״ה החדש היוצא מהמצח, שה״ס התפשטות ב׳ דנקודים, כנ״ל בפמ״ס דף קנ״ט ד״ה והנה אחר. וערכו כלפי נקודים, כמו פרצוף ע״ב כלפי פרצוף הפנימי דעתיק, כמ״ש שם. ונודע שהע״ב פרצוף קצר, ואינו מלביש לב"ש תתאין דנו״ה דפרצוף הפנימי, משום שאין לו אותו מסך דבחי״ד שמשמש בפרצוף הפנימי, שז״ס שהתלבש א"ס בחכמה דא״ק ובמלכות דא״ק והאציל עולם האצילות, כי ע״ב יש לו רק קומת חכמה, כמ״ש שם. וע״כ אין מ״ה החדש ראוי להזדווג על נה״י דאחור כמו שהיה בכתר דנקודים שה״ס מסך דבחי״ד, אלא על נה״י דפנים לבד שה״ס מסך דבחי״ב או בחי״ג, ונמצא על כן שנה״י דאחור דבחי״ד אין להם שום שירות לזווג באבי״ע דעולם התקון. וזהו מכונה בשם גניזו, כדמיון כלי שאינו עומד עוד לשימוש, כי אם לזמן מרובה דהיינו לגמ״הת כנודע, וזהו סוד ביטול הזווג דאו״א הפנימים, וזכור זה, שנחוץ הוא לרוב המקומות.
ובאמור תבין, אשר כלים דב״ן שנשתיירו מהנקודים הרי המה כלולים מב' בחי׳ נה״י, שהם נה״י דאחור ונה״י דפנים כנ״ל, אמנם המ״ה אינו מזדווג ומתקן רק על נה״י דפנים לבד, וע״כ אותם נה״י דאחור שנשתיירו בכלים דב״ן, נקראים רק נצח הוד בסוד ווין שהוא שורש הזוגות, שהרי היסוד חסר מהםמשום שאין בהם זווג והבן.
וכבר נתבאר שבראש א׳ דאצילות שהוא רדל״א, נמצא בו כח״ב מצד המ״ה וכתר חכמה מצד הב״ן. באופן שפה של ראש זה שה״ס המסך שעליו נעשה הזווג, עומד בבחי׳ אחרונה דבינה דמ״ה ובבחי׳ אחרונה דחכמה דב״ן, ונמצא המסך הזה כלול ג״כ מכלים דב״ן שה״ס נה״י דאחור הגנוזים בב״ן. גם ידעת שאותו חלק של המסך הזה שמלמעלה למטה ה״ס גלגלתא דא״א המבדלת אותו לפרצוף נבדל ותחתון המכונה ראש הב׳ דאצילות. ואין הכונה שמהותה של הגלגלתא ה״ס המסך, שהרי כבר נתבאר שהגלגלתא ה״ס ספירת בינה דכתר ב״ן הכולל לעתיק וא״א יחדיו, גם כלפי א״א עצמו ה״ס ספירת כתר דא"א, אלא הכונה שכחו החזק של המסך המבדיל כלול בעצמות הגלגלתא בבחינת התפשטותו מפה דרדל״א ולמטה, דע״כ מבדיל את הבינה דב״ן מן החכמה דב״ן, והוא סותם את הבינה מאור האוזן. כנ״ל בפמ״א דף תשצ״ו ד״ה אמנם, שיצאה משום זה מתורת ג״ר, כמ״ש שם. וצריך ע״כ להבין בכח הסותם הזה, אשר כלול ממ״ה וב״ן כנ״ל, וא״כ כלול מב׳ הבחי׳ של נה"י, הן דפנים, והן דאחור, וזכור זה.
ומובן מעצמו, שבעת הזווג דחכמות דמ״ה וב״ן שברדל״א, אשר חכמה דמ"ה הוציאה והורידה את המסך מחכמה דכתר ב״ן לבחינה אחרונה דבינה דכתר ב״ן שנקרא קרומא דאוירא, הרי נתבטל אותו כח הסותם מן הגלגלתא, שהרי המסך שעליה נתבטל וירד מתחתיה, למקום הקרומא דאוירא דמחפיא על מוחא, שזהו מכונה בשם בקיעה, כמ"ש לעיל. אמנם זה יתכן רק בבחי׳ כח הסותם הנמשך מנה״י דפנים שבמסך, אשר חכמה דמ״ה נזדווגה עמה והורידה לקרומא דאוירא, כאמור. משא״כ כח הסותם הנמשך מנה״י דאחור הגנוז במסך ההוא, הרי שנשארה עוד במקומה בבחי׳ אחרונה דחכמה דב״ן, כי חכמה דמ״ה לא הזדווגה עמה, משום שאינו ראוי להזדווג רק עם נה״י דפנים לבד, כנ״ל ע״ש. ולכן מובן מאליו שלא הורידם כלל לקרומא דאוירא, אלא שנשארו גנוזים במקומם, כמות שהיו מטרם הזווג דגדלות הזה, וממילא שנשאר ג״כ כח הסותם הנמשך מהם לגלגלתא דא״א.
ובזה תבין הטעם שגלגלתא שה״ס בינה דב״ן לא יכלה לעלות ולהכלל ברדל״א אפילו אחר הורדת המסך שעליה, כי עדיין כח המסך דנה״י דאחור שנשארה במקומה בחכמה שולטת עליה בחוזק, ומונע אותה משום זה לעלות לבחי' ראש הא'. ולפיכך נתחלקו ההארות לד״ע וד״ת, כמ״ש לעיל עש״ה.
גם תבין בזה ענין המוחא דאוירא שה"ס הארת הבינה שחזרה לראש שהוא ד"ת כנ״ל, כי למה נעשתה לבחי' ראש מיוחד בפ"ע, גם בהויה מיוחדת לפ״ע, דהיינו במילוי ס"ג ולא במילוי ע״ב כמו הגלגלתא, כנ״ל דף תת״ג. ואע״פשכל ההארה הגדולה ההיא הנמשכת מרדל״א מיוחסת רק לגלגלתא גופה, כי ה"ס בינה דב״ן אשר בחי' הפנים ממנה חזר ועלה למקום רדל״א ונעשה ברדל״א לדעת עליון, וא״כ למה ירדה הארה זו שה"ס ד"ת באוירא שבין כתרא למו״ס, ולא נתפשטה בגלגלתא עצמה.
ובאמור תבין זה היטב, כיון שלא נתפתחו כל הסתימות שבה, אלא רק אותם הסתימות שהם מצד נה״י דפנים לבד. גם נתבאר ההפרש מבין או״א דנקודים, שהם ראש הב' והויה דע״ב, לבין ישסו״ת דנקודים שה״ס ראש הג' והויה דס"ג, שתלוי רק בבחי' המסך שבהם, אשר באו״א שמשו נה"י דאחור ובישסו״ת שמשו נה״י דפנים ע"ש. וידעת שגלגלתא דא״א ה״ס ראש הב' דאצילות והויה דע״ב, וא״כ איך יוכל להשיג בחי׳ נשמה הנמשך מזווג דרדל״א, שהוא רק מבחינת נה״י דפנים, שזהו בחי׳ הויה דס״ג וישסו״ת וראש הג' דנקודים, וע״כ כל הארת בינה דרדל״א זאת מיוחסת רק להויה דס״ג, וע״כ בהכרח שנבדלת לראש מיוחד בפ״ע בבחי' נשמה דס״ג. ומובן היטב, שמקומה תחת הע״ב שהוא הגלגלתא, וזה אמרו שמוחא דאוירא נעשה לראש מיוחד בהויה דס״ג בין כתרא למו״ס, והבן היטב.
ונמצינו למדים מכל האמור, אשר יש בראש דא״א ג׳ חלוקות: גלגלתא, אוירא, ומוחא סתימאה. א׳ הוא חלק הגלגלתא והוא עיקר בחי׳ הראש דא״א כנודע, שהעיקר והמהות דכל פרצוף הוא בכתר שבו. וכבר נתבאר תכונתה שה׳׳ס הויה במילוי ע״ב כמו או״א דנקודים, אשר בבחינתה הגבוהה הזו, נמצאת חסרה מבחי' נשמה דרדל״א, משום שחכמה דמ״ה שברדל״א נזדווג רק בנה״י דפנים שבחכמה דב״ן שברדל״א. ונמצא משום זה בחי׳ הדעת עליון השייך לנה״י דאחור, הוא עדיין גנוז ונעלם, כלומר שלא נזדווגו החכמות דמ״ה וב״ן שברדל״א בבחי׳ נה״י דאחור המעלה את הבינה דע״ב לרדל״א בשיעור קומה דאו״א דנקודים, אלא בבחי' נה״י דפנים המעלה רק הבינה דס״ג לרדל״א, שה״ס שיעור קומה דישסו״ת דנקודים, כמ״ש לעיל. ונבחן שהדעת שצריך לזווג חו״ב דע״ב הרי הוא נעלם, כי אותה הבינה לא נתעלתה כאמור. ומכאן תדע שורש דעת הנעלם, אשר הרב עוסק בו הרבה במוחין דפרצופי אבי״ע, אשר שרשם הוא כאן, דהיינו הדעת דאו״א הפנימים הנ״ל. כמבואר, וזכור זה לכל המקומות.
וזה אמרו, (באות ס׳) והנה ברדת כל אלו האורות מבינה דעתיק, בהכרח הוא שאור החכמה דעתיק תרד נעלמת בתוך הארת הבינה וכו' עכ״ל. ויורנו בזה, אשר אע"פ שלא נעשה הזווג בחו״ב דע״ב שברדל״א מסוד נה״י דאחור, מ״מ נמשכת הארת נשמה מצד הע״ב ג״כ, אלא בלי זווג מצד עצמו, שזהו נמנע, אלא רק מצד התלבשותו בחו״ב דס״ג, כלומר כיון שהבינה דכתר ב״ן מצד נה״י דפניםנתעלתה ושבה לרדל״א, א״כ נמצאים שמה עתה ג׳ כלים כח״ב דכתר ב״ן דרדל״א, ונמצאים ראויים לגילוי נשמה עכ״פ מצד נה״י דפנים שנשלמו, שהנשמה מתלבשת בכתר ורוח בחכמה ונפש בבינה, כנ״ל דף תתי״ט ד״ה והנה. וע״כ נבחן משום זה, שבחי׳ נשמה מצד ע״ב מתגלה ג״כ בכו״ח דב״ן, שהרי הם כלים דע״ב, אלא הם חסרים מכלי דנפש, כי הנפש המתלבשת בבינה היא בחי׳ כלי דס״ג, כי בינה דע״ב לא נתעלתה כנ״ל.
ותדע ע״כ שנשמה זו נבחנת לס״ג דע״ב ולא ע״ב ממש, והוא משום השתתפות דבינה דס״ג כמבואר. וזהו שמדייק הרב, שאור החכמה דעתיק נעלמת ויורדת בתוך הארת בינה. כלומר, שמתלבשת בכלי דבינה דס״ג שמצטרפת ג״כ לכתר וחכמה דע׳׳ב כי אין לה הבינה דע״ב השייך לה, ומשום זה נבחן שנעלמת בכלי דס״ג. וצריך שתזכור כאן אשר חו״ב דע״ב נבחנים לחכמה, וחו״ב דס״ג נבחנים לבינה, כמ״ש בענה״ק ואין להאריך.
ונמצא לפי״ז, אשר יש בחי' נשמה גם בגלגלתא דא׳׳א, ואע״פ שה״ס הויה דע"ב שהבינה שלה נשארה סתומה כי לא עלתה ואין שם אלא ב' כלים וחסר מהם כלי ג׳ לנשמה, מ״מ הנשמה ורוח דע״ב מסתייעין ע״י כלי דנפש דס״ג, כנ״ל בדברי הרב, המכונה שהארת חכמה מתלבשת בהארת בינה. וזהו שחושב הרב לעיל בענף ס״ג, ג' הויות בגלגלתא במילוי יודין, ע״ש. והיינו ע״ד הנ״ל, וזכור זה.
וזהו שאומר הרב, (באות ר׳) אשר דעת דרדל״א מתגלה באוירא שבין כתרא למו"ס, ועכ״ז היה שם מכוסה מאד. והוצרך להתגלות יותר בפומא ועכ״ז הוא סתום עדיין, דביה אבהתנא עתידין למלבש עכ״ל. והנך רואה, אשר הרב מדייק ואומר, אשר דעת דרדל״א הוצרך להתגלות בפומא, ועכ״ז הוא סתום, משמע שלא נתגלה אע״פ שצריך להתגלות, משא״כ באוירא שבין כתרא למו״ס, אומר, שנתגלה שם דעת דרדל׳׳א ונעשה לנשמה לא״א, עש״ה. וצריכים לבינה יתירה להבין בהבחן המקומות האלו. ולמה אינו מספיק המוחא דאוירא שיתגלה שם דעת דרדל״א, רק למקום פה דא״א הוא צריך ביחוד.
אמנם ענין הג׳ רישין שאנו מבחינים בא״א, כבר נתבאר בענה״ק שהוא רק בחינת התחלקות פרטיות כלפי א״א עצמו, אמנם כלפי ה״פ אצילות, נבחנים כל אלו ג׳ רישין רק לראש אחד מפרצוף ע״ב דאצילות ביחס ה״פ מ״ה החדש או פרצוף הכתר ביחס ה״פ ב"ן, וע״ס שלו מכונים גלגלתא עינים אזן חוטם פה, כי כח״ב זו׳׳ן דכל ראש מכונים כן כנודע. וכבר ידעת אשר בינה דע״ב לא יכלה להתעלות לרדל״א משום דהזווג דחכמות דמ׳׳ה וב״ן דרדל״א היה רק על מסך דנה״י דפנים, שע״סהיוצאות על זווג זה הוא בקומת ס״ג וישסו״ת דנקודים. וע״כ אותו הדעת דרדל״א ה״ס דעת דס״ג ולא דעת דע״ב, וע״כ האיר רק עד הבינה דא״א מצד ס״ג דע״ב שה״ס אזנים שלו, שדעת הזה מכונה בשם מוחא דאוירא. ונמצא ע״כ שבחי׳ הדעת מע״ב דע״ב ממש חסרה לו, כי נשאר סתום באזנים, כלומר אותו חלק הבינה המיוחס לע״ב הכלול באזנים דא״א נשאר סתום, כי לא הגיע אליה שום הארה מזווג דרדל״א.
וזהו שאומר הרב, שדעת דרדל״א המתגלה באוירא עכ״ז היה שם מכוסה מאד. דהיינו כדאמרן, שדעת דרדל״א הזה הוא דעת דס״ג לבד, אשר מספיק באמת לגמרי לבחינת נשמה רק לפרצוף ס״ג דאצילות, משא״כ א״א שהוא פרצוף ע״ב, אין נשמה דס״ג מספקת לו. וע״כ אומר הרב, ועכ״ז היה מכוסה שם מאד והוצרך להתגלות יותר בפומא שה״ס מלכות דראש א״א, אשר שם גנוז המסך דנה״י דאחור ששימש בכתר דע״ב דנקודים, שמזווג אור העליון על המסך הזה יוצאת קומת הדעת דנקודים, שה״ס נשמה דא״א האמיתית, כאמור.
וענין גניזו דנה״י דאחור בפומא דא״א, אין הכונה שנה״י דאחור בעצמותם נמצאים שם, שהרי כבר נתבאר שנגנזו במקומם בג״ר דנקודים ואינם יורדים משם לעולם, אלא הכונה על הזווג דרדל״א דגדלות, אשר אם מוריד המסך עד בחינה אחרונה דראש א׳׳א המכונה פה, אז נעשו שניהם באמת לראש אחד דכתר ב״ן, כי אז היה בטל לגמרי אותו ההפסק והפרסא הנעשה בנקבי עינים דב׳׳ן, שמשום זה נחלק הכתר הזה לב׳ פרצופין: גו״ע לרדל״א ואח״פ לא״א, כנ"ל דף תת"כ ד"ה וכבר. וז״ס שדעת דרדל״א גנוז בפומא דא״א, כלומר שהמסך שבפה דרדל״א צריך להמצא בפה דא״א.
וזה אמרו, (באות ר׳) והוצרך להתגלות יותר בפומא דא״א, ועכ״ז הוא סתום עדיין וכו'. והנך רואה איך שמדייק ומשמיענו שצריך להיות כך, אמנם סתום הוא, כלומר שהורדת המסך עד שם היה פותח כל הסתימות דכלהו ע״ס דראש דא״א, כי היו חוזרים למקומם לראש הא׳ כמו שהיו בזמן הנקודים, אמנם זה יהיה בגמר התיקון. וזהו שמסיים דביה אבהתנא עתידין למלבש, דהיינו בגמר התיקון, בסו״ה והשיב לב אבות על בנים וכו', והבן מאד. וביאור י״ג תיקוני גלגלתא שמסדר כאן הרב, יתבארו בענף הסמוך בע״ה.