א) ד׳ כללים.
כלל א׳: הנה א״א יש לו שערות רישא, שהם חוורתא והנימין הנמשכים מאחוריו, ויש לו שערות דיקנא הנמשכין מלפניו. ומקום סיום ב׳ בחי׳ אלו הם עד טבורא דלבא, כנזכר באדרא. וביאור טבורא דלבא הוא, שת"ת דא״א נקרא לב, ונקודת מחציתו נקרא טבורא דלבא, כי טבורא דגופא הוא בסוף ב׳ שלישים של ת״ת.
ומשם ולמטה מלביש ז״א את שארית א״א (ואו״א). ונמצאו ב׳ בחי׳ שערות אלו מגיעין עד רישא דז״א פנים ואחור ואינם נכנסין בו כי אינם ארוכים, ואין שיעורן אלא עד שם בשוה, ומהם נמשכין חיות ושפע אל שערות דרישא דז״א, שאע״פ שהם שערות והם דינין, עכ״ז להיותן שערות דא״א הם יותר רחמים גמורים מן הרחמים דז״א.
ומשם ולמטה ז״א אין לו שערות חופפין עליו, לא מפנים ולא מאחור כמו או״א. וז״ס ואנכי איש חלק, בלא שערות דא״א להלבישו.
אמנם השערות, מהם יונק ז״א עצמו, אך החוורתא מנהירו דילהון ירתין צדיקייא ת׳ עלמין דכיסופין דעלמא דאתי. וכבר נתבאר במ״א, שבבחי׳ אחת השערות מעולים מן החורתא, ובבחי׳ אחרת הוא להיפך.
ודע, שאין נמשך אל הז״א משום א׳ מן החוורתא, רק מחד ארחא דאזיל בפלגותא דשערי, ומשם נמשך אל ארחא אחרא דרישא דז״א בפלגותא דשערי ג״כ, ומד׳ חוורתא נשלם י״ג תקונים, כנודע, וט׳ חוורתא דפנים נעשה בז״א ט׳ תקונים, ככתוב אצלינו במ״א.
כלל ב׳: דע כי ברישא ח״א שם שורש הקליפות הנאחזין בשערות השחורות שלו, אך רישא דנוקבא שורש הדינין לבד, ואין נאחזין שם הקליפות, והם אדומים. והסברא נראה להיפך, והטעם, כי ראה המאציל שאם שורש הדינין היה ברישא דז"א, היו דינין קשים עד מאד, כי דינין דדכורא קשין ותקיפין ברישא, כי הם מוחין מבחי׳ נה״י דתבונה נוקבא, והיו הדינין קשים מתגברין ונאחזין שם מאד. וכן אם היה שורש הקלי׳ למטה ברישא דנוקבא, אשר כל הקלי' סובבים אותם בסוד כשושנה בין החוחים, היו נאחזין שם תמיד והיה העולם חרב. ולכן ראה המאציל העליון בחכמתו לשנות הסברא, והיו שורש הקלי' יונקים מרישא דדכורא, אשר האור בא עליהם מרחוק, ואין יכולין