ה) וכבר הודעתיך לעיל כי אלו ב׳ רישין תתאין שבג׳ רישין הנ׳׳ל, הנה הם (סוד) כתר חכמה דא״א, שהם ב׳ ספי׳ הראשונות מן הט״ס המקוריות והשרשיות כנ״ל, ואלו התרין ראשין שהם כתר חכמה דא״א, הנה הם בחי' גולגלתא ומוחא סתימאה דא״א, הנזכר באדר״ז הנ״ל.
ה) כתר חכמה דא״א שהם ב׳ ספי׳ הראשונות מן הט׳ ספירות המקוריות והשרשיות וכו': וכן אומר בענף נ״ח אות פ׳ בט״ס דא״א, וז״ל: כי הט״ס המקוריות עם רדל״א, הם י״ס המקוריות והשרשיות לכל האצילות ע״ש. וצריך להבין היטב הפירוש דספירות המקוריות הללו, כי הוא היתד שכל מפתחות האצילות תלויים עליו.
וכבר ידעת מהמתבאר לעיל בפמ״א נ״ז, איך שיש ג׳ שורשים הפועלים יחדיו בה״פ אצילות: שורש א״ק, ושורש ב״ן, ושורש מ״ה, אשר הפרגוד שבין אצילות לבריאה, נבחן למלכות דע״ס דראש הנק׳ פה, ע״פ היחס של שורש הא״ק. ונבחן לטבור או ליסוד, ע״פ היחס של שורש הב״ן. ונבחן לסיום רגלין ע״פ היחס של שורש המ״ה, עש"ה. וע״ד שנתבאר שם בהבחן סיום האצילות, כן יש ג״כ להבחין בבחי׳ ראש האצילות, שנק׳ כתר, שה״ס הסתכלות א׳ שעושה בחי׳ שורשים לכלים, שנק׳ בשם קוצו של יוד, שממנו נמשכים ע״ס בסוד הסתכלות ב׳ לגמר כלים. כי מצד שורש א״ק, הרי כל ה״פ אצילות כולם המה ע"ס דראש, שנק': גלגלתא, ועינים, ואוזן, וחו״פ, כמ"ש בפמ״ס בשער עתיק. ומצד הב״ן, כבר מחולקים המה לראש וגוף, שגלגלתא ועינים ה״ס ראש והסת״א, ואח״פ המה כבר בחי׳ ע״ס דגופא, וזהו רק בחשבון הב״ן כלפי א״ק, אמנם הב"ן ביחסו עצמו, יש לו ודאי ע״ס שלימות: גו״ע ואח״פ בראשו, אלא ביחס הא״ק כל ע"ס של ראש הב״ן נבחנים רק לב' ספירות גלגלתא ועינים בלבד. ועד״ז יש לו בגופא ע״ס שלימות בחג״ת שלו, וכן ע״ס דסיומא בנה״י שלו, אלא ביחס א״ק, נבחנים כל אלה, רק לג' ספירות: אזן, חוטם, פה, בלבד כנ״ל והבן היטב.
ולא עוד, אלא שע״ס של ראש אלו הנכללים בגו״ע בלבד, המה מתחלקים ביחסו של הב״ן עצמו ג״כ לב׳ ראשים: לגו״ע ולאח״פ. אשר ראש הא׳ אינו כלל בחשבון הפרצוף, ורק ראש הב', דהיינו אח״פ דראש הב״ן, המה שנקראו ראש וכתר, משא״כ ראש הא', נבחן שהוא עוד למעלה מהראש, ובבחי׳ או״מ לראש, והבן זה היטב. וכ״ז מצד הב"ן.
וכשתבחין במ״ה ע״פ היחס דב״ן, נמצא ע"ס דראש שלו נכללים בחו״פ לבד. באופן, שראש דב״ן כלול עכ״פ מאח״פ. ואין לו אלא מדרגה א׳ לאו״מ, דהיינו גו״ע כנ״ל. משא״כ המ״ה, יש לו ב׳ ראשים למעלה מבחי׳ חו״פ אלו שהם בראשו, הנחשב לשורש הגוף דמ״ה: ראש הא', הוא גלגלתא ועינים, אשר אפי׳ בהב״ן נחשב לאו״מ כנ"ל, ונק׳ אצל המ״ה, או״מ גדול. ראש הב׳ הוא אזן בלבד, וגם הוא נחשב לאו״מ אצל המ״ה, נק' בו או״מ קטן. ראש הג', הוא חו״פ, והוא הראש האמיתי דמ״ה, כלומר, שהוא שורש הכלים דגופא דמ״ה, והוא הנק׳ כתר מצד המ״ה, כמ״ש כל זה באורך לעיל בפמ״א ענף מ"ג אות ב׳ ד"האבל בענין החיוב של ג׳ הראשים הללו אצל המ״ה, בטעמם ונימוקם, עש״ה ויתבאר לקמן ואכמ״ל.
אמנם זה אמור בפרצופי מ״ה ע"פ יחסו של הב"ן, הנפעל ע״פ שורש הא"ק. שאמרנו שע״ס דראש הב״ן נחלקים לב׳ בחי': גו״ע, ואח״פ, שבערך זה אין לו למ״ה בראשו, רק ב׳ הספירות חוטם פה לבד, משום שמוקדמים לו ב׳ ראשים: הראש הא׳, גו״ע שנק׳ או״מ גדול. וראש הב׳, אוזן, שנק׳ או״מ קטן. ולבחי׳ הראש האמיתי, דהיינו באו״פ, שנק׳ ראש הפרצוף או כתר, הרי שלא נשאר לו זולת חוטם פה לבד. אמנם כשנשפוט בערכו ויחסו של המ״ה כלפי עצמו, ודאי שיש לו בראש הג׳ הזה, ע״ס שלימות שנק׳ ג״כ, גו״ע ואח״פ, וזכור זה.
עתה תדע, מה שהכריח לו להרב לציין ע״ס של א״א בשם ע״ס מקוריות ושורשיות, שהוא משום שרצה להשמיענו אשר הבחן התחלקות ע״ס ההם שמחלק לפנינו, המה רק ע״פ היחס של שורש הא״ק הנפעל בע״ס דא״א, כי שורש הא"ק הוא הפועל המקורי באצילות, והוא תחילת ההתבוננות, ע״כ מכנה אותם בשם עשר ספירות מקוריות ושרשיות.
וזה אמרו, אשר כתר חכמה דא״א שהם ב' ספי' הראשונות מן הט״ס המקוריות והשרשיות כנ׳׳ל, ואלו התרין ראשין שהם כתר חכמה דא׳׳א וכו'. כלומר, דכל המדובר הזה אשר לא נמצא בראש דא״א זולת ב' הספירות כתר חכמה, וג' ספירות בינה וזו"ן שה״ס אח״פ נחשבים לגופא, הרי המה, רק על פי הבחן דע״ס המקוריות והשרשיות, דהיינו ביחס הב"ן הנפעל ע״פ שורש הא״ק כנ״ל. אמנם כלפי עצמו ודאי שיש לו ע״ס שלימות כח״ב זו״ן בראש. וכן ע״ס בחג״ת וכן ע״ס בנה״י, אלא שצריכים אנו כאן להבחין ביחוד מה שיש בראש א״א ע״פ יחס הב״ן הנפעל משורש הא״ק. ועפי״ז אין בראשו יותר רק מכתר חכמה לבד, שה׳׳ס גו״ע. כלומר, שכולהו ע״ס דראשו נכללים בב׳ הספירות האלו, כנ״ל. והבן כל זה היטב, וזכרהו להלן בכל ההמשך, כי אי אפשר להכפיל בכל מלה ומלה.