ה) והנה המלכות דא״א לא היתה ניכרת, כמבואר אצלנו בהקדמת ביאור אדר״ז, כי לא היה בא״א רק ט״ס מכתר עד יסוד, כי רדל״א הוא בחי׳ עתיק, ונשאר א״א בבחי' ט"ס לבד. אבל מן האור של התפשטות נה״י דע״י המתלבשין בא״א, משם נעשה בחינת המלכות דא״א, ונשלמו בו י״ס. ובזה תבין איך לעולם בחי׳ המלכות גדולה מהזכר העליון ממנה, ולכן נקראת עטרת בעלה.
ה) והנה המלכות דא״א לא היתה ניכרת וכו' האור של התפשטות נה״י דעתיק יומין המתלבשים בא״א משם נעשה בחי׳ המלכות וכו׳: הטעם, כי בחי״ד ה״ס המלכות והיא אינה נגלית זולת בפרצוף הא׳ דכל פרצוף כללי הכולל לה״פ. ע״ד שנתבאר בפמ״ס בענף ט׳ בפרצופי א״ק, אשר רק פרצוף גלגלתא דא״ק יש לה בחי״ד, משא״כ ע״ב דא״ק כבר נזדככה המלכות לבחי״ג, ובס״ג דא״ק לבחי״ב וכו' עש״ה.
ועד״ז בה״פ אצילות, לא נגלה הבחי״ד רק בפרצוף הא' דאצילות, שנק' עתיק יומין, משא״כ בפרצוף הב', שהוא ע״ב דמ״ה הנקרא א״א דאצילות, כבר נזדככה המלכות על בחי״ג. וז״ס שא״א פרצוף קצר הוא כמו ע״ב דא״ק, ומסתיים למעלה משלישים תחתונים דנה״י דע"י, כי שלישים אלו ה״ס המלכות המסיימת לע"י שהיא החסרה מבנינו וע״כ נפסק ונסתיים למעלה הימנה, ובזה מובן שאין לא״א אלא ט״ס מקוריות, אבל מלכות המקורית חסרה בו, כאמור.
וזה אמרו, אבל מן האור של התפשטות נה״י דעתיק יומין המתלבשים בא״א, משם נעשה בחי, המלכות של א״א, ונשלמו בו י״ס. עכ״ל. ותדע שענין זה נעשה ע״י העלאת השלישים התחתונים דנו״ה דעתיק יומין העומדים לבר מאצילות, שה״ס המלכות המקורית כנ״ל, שבסוד מ"ן מעלה אותם עתיק יומין לשלישים האמצעים דנו״ה שלו, המלובשים בטבור ולמטה דא״א, ואז נמצא שא״א מלביש גם את המלכות המקורית הנמצאת בב״ש תתאין דנו״ה, ואז יוצאת המלכות גם בא״א וזכור זה.
וזה אמרו, ובזה תבין, איך לעולם בחינת המלכות גדולה מהזכר וכו' עכ׳׳ל, שהרי נמשכת מפרצוף העליון, ונודע שמלכות דעליון נעשית כתר לתחתון, וזהו שמסיים ולכן נק' עמדת בעלה, דהיינו כאמור, כי כתר ה״ס עטרה, והבן. ועיין במבו"ש ש׳׳ג ח״א פ״א.