ג) והז"ת דעתיק לבדם מתלבשין תוך א״א באופן זה, כי כח״ב דא״א מלבישין לחג״ת דע״י, וז״ת דא״א מלבישין לנה״י דעתיק באופן זה, כי הנה ג׳ פרקין יש בנצח דעתיק: וב"פ קדמאין מתלבשין תוך חסד ונצח דא״א, וכן ב"פ קדמאין דהוד דעתיק מתלבשין תוך גבורה והוד דא׳׳א, ונשארו פרק תחתון דנצח דעתיק ופ״ת דהוד דעתיק, מגולין בלתי התלבשות, ואלו נשארו למטה בבריאה תחת האצילות, כדי להאיר שם לעולם הבריאה.
ג) כח"ב דא״א מלבישין לחג״ת דע״י וז"ת דא״א מלבישין לנה"י דעתיק וכו': כי זה הכלל, אשר המלכות דהסת"ב דעליון שנק׳ טבור, נעשה בחי' מלכות ההסתכלות א׳ אצל התחתון שנק׳ פה דראש, ונמצאו עה״ס דראש התחתון מלבישים תמיד בחי׳ חג״ת דעליון, דהיינו מפה דראשו עד הטבור שלו, ומטבור דעליון ולמטה שהם ע״ס דנה״י וסיומא דעליון, הרי מתפשטים שם בחי׳ הסת״ב, שהוא הגוף דתחתון בתוך סוף שלו: שהתוך מכונה חג״ת, והסוף מכונה נה״י, כמ"ש לעיל בפנים מסבירות ענף ט׳ עש״ה.
וזה אמרו, אשר כח״ב דא״א מלבישין לחג״ת דע״י. דהיינו כדאמרן, שע״ס דראש דא״א שנק' כח"ב, מתחילין מפה דראש דעתיק, ומסתיימים על הטבור, דהיינו במקום הסת״ב שלו שנעשה בא״א להסת״א ופה דראש, ונמצא שראש דא״א תופס כל מקום חג״ת דעתיק.
וזה אמרו, וז״ת דא"א מלבישין לנה׳׳י דעתיק. דהיינו כדאמרן, שמטבור דעתיק ולמטה, כלומר במקום ע״ס דנה״י שלו, נמצא שמה כל בחי׳ הגוף דא״א, שהרי פה דא״א במקום טבור דעתיק, ונמצאו ז״ת דא"א דהיינו תוך וסוף שלו, תופסים בחי׳ ע״ס דנה״י דעתיק. אמנם רגלי א״א מסתיימים למעלה מב״ש תתאין של נה״י דעתיק משום שא״א הוא בחי׳ חכמה דהיינו ע״ב דמ״ה, כדברי הרב בתחילת הענף. ונודע שהע״ב פרצוף קצר הוא, שמסתיים למעלה מב"ש תתאין דנה״י דפרצוף הפנימי שנק׳ עתיק, וב״ש נו״ה דעתיק האלו העודפין על רגלי א״א, יוצאים לבר מאצילות, ונק' דדי בהמה, כמ״ש בסמוך בע״ה.
ג-ד) ואלונשארו למטה בבריאה וכו׳ אשר כל אלו הבחי' וכו׳ התחילו לעלות וינקו תחילה מב׳ בחי' דדי בהמה וכו': הנה לכאורה הדברים תמוהים, אשר מקום לידתם דכולהו פרצופי אצילות יהיה בעולם הבריאה, גם ענין ב׳ שלישים תתאין דנו״ה דעתיק, שנתקנו לבחי׳ דדי בהמה, וביותר תמוה, איך מדמה ב״ש תתאין דרגלי עתיק לדדי בהמה שתלויים עכ״פ בגופא אלא למטה מטבור, אמנם היכן מצינו ששלישים תתאין דנו״ה שהם סיומא דרגלין יהיו לדדים ליניקה, שזהו איננו במציאות כלל. וצריך אמנם להבין היטב דברים אלו להיותם מיסודות החכמה, וע״כ ארחיב בביאורם.
ולהבין זה צריך מתחילה להבין היטב, ענין הגבול שבין אצילות לבריאה, וכבר נתבאר לעיל בפמ"ס דף ע״א אות ז' ח', ששם מקום טבור דנקודים, ושם נסתיימו ע״ס דנקודים מתחילת אצילותם. כי אפילו מצד שורש הא׳ הקדום למ״ן, שמשם יצאו ז״ת דנקודים כנודע, מ״מ לא יכלו לצאת בחי׳ המטבור ולמטה של הז״ת, משום החסרון דבחי״ד דא״ק, שלא יצאה שם בנקודים מתחילת אצילותם. וע״כ לא יצא אלא בחי' התוך דגוף הכולל עד הטבור, ומטבור ולמטה חסר, עש״ה, כי אי אפשר להכפיל האריכות כאן. גם צריך לזכור כאן ענין ב׳ הכוללים, המתבארים שם בפמ״ס דף קצ״ג ד"ה ודע, אשר כולל א׳ ה״ס ה״פ א״ק, וכולל ב׳ ה״ס ה״פ דב״ן דא״ק המלבישים מטבור ולמטה דא״ק, אשר פרצוף הפנימי דב"ן שנק' פרצוף עתיק דב"ן יצא בנקודים, כנ״ל בעה״ח דף קס״ז ע״ש, כי כל ע"ס דנקודים המה רק ג"ר וז״ת דעתיק דב״ן. ופרצוף ע"ב דב"ן יצא בעולם אצילות בכללו, כנ״ל בעה״ח דף תרכ״ה ובפמ״א דף תרכ״ו ד״ה ועם זה, עש"ה. ופרצוף ס״ג דב"ן יצא בבריאה, ופרצוף מ"ה וב״ן ביצירה ועשיה, עש״ה. אמנם תדע, שאלו ג' הפרצופין ס"ג מ״ה וב״ן דפרצוף ב"ן הכולל, שאמרנו שנתקנו בג׳ עולמות בי"ע, המה נתקנו אח"כ, אחר שנתקן עולם האצילות שה"ס ע"ב דב״ן הכולל, כנ״ל, כמ״ש בע״ה.
וכבר נתבאר, שאע״פ שמתחילת אצילות דע״ס דנקודים לא יצאו שם אלא ג"ר וז״ת דעתיק לבד, אמנם אח״כ ע״י הארת יסוד א״ק יצאו שם ה"פ שלימים, גלגלתא ועסמ״ב, אשר הגלגלתא שה״ס עתיק דנקודים, נבחן שמתחיל מחזה דא״ק, והע״ב מתחיל מטבור דא״ק ולמטה, ומלביש על פה דראש עתיק שה״ס טבור דא״ק, ומסתיים על הטבור דס״ג דנקודים, דהיינו למעלה מב״ש תתאין דסיום רגלי עתיק דנקודים, כמ״ש בפמ״ס אצל פרצופי א״ק דף קנ״ד ד״ה והנה, אשר פרצוף ע״ב מסתיים תמיד למעלה מטבור דפרצוף ס״ג, וטבור דס״ג מלביש תמיד על ב׳ שלישים תתאין דנו״ה דפרצוף הפנימי שנק׳ גלגלתא או עתיק. וזהו נוהג בכל העולמות בשוה, באופן שגם הע״בדעולם הנקודים, וכמו כן הע״ב דעולם אצילות, מסתיימים למעלה מטבור דס״ג שבעולם ההוא, שהוא למעלה מב״ש תתאין דנו״ה דעתיק שבעולם ההוא, וזכור זה.
עוד צריך לזכור כאן, מ״ש בפמ״ס בשער עתיק בתחילתו, אשר יש ב׳ הבחנות בענין פנימי וחיצוני דה״פ אצילות, דהיינו מצד הב״ן שבהם ומצד המ״ה שבהם, אשר ה״פ החיצונים דב״ן יצאו בבי״ע, אמנם ה״פ החיצונים דאצילות יצאו באצילות גופיה. וע״ש באות ג' וכו' איך כל פרצוף פרטי מה״פ אצילות הנבחן על ראש תוך סוף, מ״מ אינו משורשו, אלא רק ע״ס של ראש, המכונה גלגלתא עינים ומצח ואח״פ, עש״ה.
וטעם הדברים הוא, כי כל הכחות שבעליון בהכרח שהמה פועלים בהתחתון, באופן, שיש להבחין בה״פ אצילות כל ג׳ השורשים: שהוא שורש א״ק, ושורש ב״ן, ושורש מ״ה החדש, משום ששלשתם פועלים באצילות. ולפיכך כשתשכיל על גבול האצילות, דהיינו הפרגוד שבין אצילות לבריאה, תמצאהו, אשר מצד שורש הא״ק הקדום למ״ן, הרי שם בחי׳ פה של ראש דכל פרצוף פרטי מה״פ אצילות, כלומר מלכות של ראש, שמשם ולמטה נמשך הגוף של ראש ההוא. ומצד שורש הב״ן, דהיינו אור העינים, שמכוחו נתחלקו הע״ס דראש על ב׳ מדרגות, גו״ע ואח״פ, שהם ראש ותוך, שה״ס כח״ב וחג״ת, נבחן שהפה דראש מצד א״ק ירד אצל הב״ן וקיבל בחי׳ טבור, דהיינו מלכות דהסת״ב וסיומא דחג״ת.
וכבר ידעת ענין התארכות פי הטבור אצל הב״ן עד סיומא דת״ת ממש, דהיינו פי היסוד, שהוא הסיום דת״ת נוקבא, כמ״ש בפמ״ס דף תרע״ב אות כ״ב עש״ה בטעמו ונימוקו, באופן, שמצד שורש הב״ן ירד פה דראש שמצד א״ק וקיבל לבחינת פי היסוד, ומצד שורש מ״ה החדש דהיינו אור המצח, הנה מכוחו נתחלקו אותם ע״ס דראש לג׳ מדרגות רת״ס. כמ"ש בפמ״א דף תרכ״ט ובפמ״ס דף תרע״ט ד״ה וצריך, ונמצא אשר אותו הפה של ראש שמצד א״ק, ירד אצל המ״ה וקיבל לבחי׳ סיומא דרגלין. וזכור ג׳ שורשים אלו היטב, כי תצטרך להם בכל המשך החכמה. והנך מוצא, שאותו הגבול שבין אצילות לבריאה, שה״ס קרקע אצילות וגג הבריאה, הריהו מצד א״ק ב׳ השפות של פה דראש ממש. ומצד ב״ן, ה״ס פי היסוד. ומצד מ״ה, ה״ס סיום רגלין לגמרי, דהיינו מסך גמור, שמשם ולמטה מתחיל עולם חדש בה״פ, דהיינו עולם הבריאה. משא״כ מצד ב״ן, עדיין שייכים לפרצופי אצילות, אלא בבחי׳ רגלין דפרצופי אצילות שמפי הטבור או מפי היסוד ולמטה. ומכ״ש מצד א״ק, הרי הם בחי' גוף דאצילות ממש, דהיינו חג״ת נה׳׳י דאצילות, וזכור זה. ואותם ג׳ הבחנות שאמרנו להשכיל בגבול האצילות, המה שולטים ג״כ במקום היציאה והלידה לכל עליון ותחתון שלו. כיכבר ידעת, אשר בה״פ א״ק יצא כל תחתון דרך פה דעליון, כמ״ש בפמ״ס בענף ט׳ אות ב׳ ע״ש. והנה חוק הזה נשאר מחויב לכל התחתונים ממנו, אמנם ע״פ המתבאר, שאותו פה דא״ק קיבל לבחי׳ פי יסוד אצל הב״ן, וסיום רגלין אצל המ״ה, נמצא מקום לידה דפרצופי אצילות יש בו ג׳ התכונות הללו: פה, ופי היסוד, וסיום רגלין. שאנו מבחינים תמיד את שלשתם, דהיינו בכל אחד ואחד על פי היחס שלו, כמ״ש בע״ה לפנינו במרחבי החכמה. ועתה תבין דברי הרב באמרו, אשר כל אלו הבחי׳ של א״א ואו"א וזו״נ כשנתקנו בעת שנאצלו, היו למטה שם בבריאה, עכ״ל. דהיינו כדאמרן, שאותו מקום של יציאת כל פרצוף תחתון דרך פה דראש דעליון שהיה בפרצופי א״ק, הוא חוק מחויב לכל הפרצופין שבכולהו עלמין דאבי"ע, אמנם אצל פרצופי ב"ן ירד לבחי׳ פי היסוד, ואצל פרצופי מ״ה ירד וקיבל לבחי׳ סיום רגלין, ומקום הזה נקרא פרגוד שבין אצילות לבריאה כנ״ל. ואע״פ שבחי׳ רגלין שמטבור ולמטה דב״ן, עדיין נמשכין למטה מפרגוד כנ״ל, אמנם כל בחי׳ הארת אצילות דפרצופי ב״ן, אינם אלא ע״י מ״ה, כנודע, ומאחר דרגלי פרצופי מ״ה נפסקים ומסתיימים על הפרגוד כאמור, א״כ נשארים רגלין דב״ן שלמטה מפרגוד בלי הארת אצילות כלל. והנך מוצא, אשר א״א דאצילות הנאצל ונולד מפה דראש דעתיק, הנה בהכרח שפה זה הוא הפרגוד דאצילות, דהיינו ע״פ היחס דפה דראש שמצד א״ק אשר בבחי׳ עתיק דמ״הכבר הוא סיום רגלין שלו. ונמצא שא"א דאצילות בעת לידתו יוצא לבר מפרגוד דאצילות למקום עולם הבריאה. וכבר ידעת שמקום הלבשתו של התחתון לעליון מתחיל ממקום יציאתו, וא"כ בהכרח שפרצוף א״א דאצילות יתחיל מלמטה מפרגוד דאצילות, באופן שכולו עומד בעולם הבריאה, ואצ״ל שאר פרצופי אצילות שלמטה מא"א. וזה אמרו, שכל אלו הבחי׳ של א״א ואו"א וזו"נ, כשנתקנו בעת שנאצלו, היו למטה שם בבריאה, דהיינו כדאמרן שקומתם מתחילה מלמטה דפרגוד האצילות כי שם מקום יציאתם ולידתם.
וזה אמרו, וינקו תחילה מב' בחינות דדי בהמה וכו'. וצריך אמנם להבין מקודם היטב ענין היניקה הזו הנוהגת בכל הפרצופין. והענין, דכל פרצוף בעת שנולד הוא בבחי' אב"א. כלומר, שאין בו אלא אור הנפש לבד שהוא אור הנקבה שהוא בחי׳ קבלה בלי השפעה, והוא משום חסרון דבחי' מסך, שאין בו אז אפילו מסך דבחי״א, כמ״ש בפמ׳׳א ובפמ״ס בענה״ק עש"ה. וכשגדל ומשיג בחי' מסך דבחי״א אז יש בו בחי' אור דרוח, וכשגדל ומשיג בחינת מסך דבחי״ב אז משיג אור דנשמה.
והנך רואה דעיקר הקטנות דכל פרצוף הוא משום חסרון העביות שבמסך שלו, כמ״ש בפמ"ס דף תק״פ. וע״כ בזמן עיבורו שאז המסך שלו זך מאוד דהיינו מבחי' כתר, אז אינו ראוי לשום זווג מאור העליון, וכל השפע לקיומו מוכרח משום זה שיקבל ממעלה למטה מפרצוף העליון שלו, שה״ס או״א שלו. וז"ס שאמרו ז"ל אוכל מה שאמו אוכלת, כי אכילה ה״ס זווג אור העליון על המסך, עד"ה אכלה ומחתה פיה וכו'. וכיון שהעובר עצמו אין בו בחי' מסך שיזדווג עליו אור העליון שישפיע בו אורות הקיום, ע"כ נעשה הזווג הזה בפה דאמו. והשפע מגיע אל העובר ממעלה למטה מאליו בלי זווג, וע״כ מכונה אור הזה אור נקבה, שיורה שבו עצמו לא נעשה שום זווג, והבן זה. וכשנולד ויוצא לאויר העולם, הנה אז זמן השלמה דאור הנפש לבד, ועדיין אין בו זווג כנ״ל. ואז מתחיל זמן יניקה מדדי אמו, שסגולתה להשפיע ולהשלים בתינוק בחי׳ המסך, שיהיה ראוי בעצמו להשיג הזווג מאור העליון, באופן שלא יהיה צריך לאמו, כי אחר שנשלם זה ומשיג בחי״א דמסך, אז יש בו עצמו הזווג מאור העליון שמשפיע בו בחי' אור דרוח. ועד״ז יניקה ב׳ לצורך נשמה כנודע וכמ״ש במקומו בע״ה. ונתבאר שכל סגולת היניקה הוא ביחוד להמשכת מסך שיהיה ראוי לזווג וזכור זה.
ויתרחב לך הענין הזה עם כלל האמור בפמ"ס דף רס״ז בפרצופי א"ק, אשר כל הסת״ב דעליון נעשה להסתכלות א' אצל התחתון. דהיינו, כל טבור דעליון נעשה פה דראש אצל התחתון, באופן שהפה דכל תחתון נמצא שמלביש על טבור דעליון. ונמצאות ע״ס דראש התחתון נמשכותמפה דעליון עד הטבור דעליון עש״ה.
וכבר ידעת שהמסך דהסתכלות ב' שנק' מלכות דמלכות, נק' טבור אל פרצוף ס"ג, ונקרא חזה אצל פרצוף ע"ב, כי ע״ב קצר הוא וסיום רגליו למעלה מטבור דס"ג, כמ״ש בפמ"ס דף תרנ׳׳ח ד״ה ובמתבאר. גם נתבאר בעה"ח לעיל דף רל״ג אשר בעת צמצום ב' דא״ק נתעלה כל בחינת המטבור ולמטה דס״ג דא"ק אל מקום למעלה מטבור דא"ק, ונמצאים בחי' נה"י דס״ג שנשתוו ממש לנה״י דע"ב, ונעשה זה לקביעות כי שוב לא ירד משם, כמ"ש שם הרב. וא״כ בהכרח שגם בחי' המסך דהסת״ב דס״ג, נשתווה למקום מסך דהסת״ב דע"ב, דהיינו במקום החזה. באופן שבחי' הסת״ב של עתה, הן בע"ב והן בס״ג, נקבע במקום החזה, וזכור זה.
ובזה תבין מקום השדים שנקבעו במקום החזה בדיוק, והוא מטעם האמור, כי התחתון מתחיל קומתו מפה דעליון, וע״ס דראשו נגמרים בדיוק במקום החזה, שה״ס הסת״ב דעליון, ונמצא פה דראשו של התחתון מלביש לחזה דעליון, ויונק דרך שם כל שפעו שנקרא יניקה, שסגולתו להשגת מסך בפה דראשו עצמו, שיהיה ראוי לזוג מאור א״ס ב״ה. באופן, אשר הסת״ב דעליון שנק׳ חזה, משלים את בחי׳ המסך בפה דראש התחתון, וכשאור העליון שאינו פוסק מגיע על המסך שבפה שלו, יוצאות לו ע״ס דאו״י וע״ס דאו״ח מהזווג הזה ע״פ הקומה שבתכונת המסך, והיינו הסתכלות א׳ לע״ס דראש דתחתון. והנך מוצא, שהסת״ב דעליון פועל בחי׳ הסת״א אצל התחתון ע״י היניקה, ומשום שמלובשים זה בזה, והבן היטב. והנה נתבאר לך היטב סוד היניקה וסוד דדי אדם הנמצאים בחזה.
וכבר ידעת ענין יציאת כל פרצוף בסוד פנימי וחיצוני, המובא לעיל ובפמ״ס בשער עתיק בתחילתו ובהקדמת עולם התיקון, עש״ה. שמתוך שמלכות דעליון נתעלה בב״ן ממקום הפה אל מקום העינים, נמצא שנתעלה משום זה גם קומתו של התחתון, שקומתו דבוקה ומתחילה במלכות דעליון, והוא שנבחן לפנימי ומכונה מ״ה. אמנם החיצון נשאר מתחת הפה דעליון כמו בשורש א״ק, ועיקר השליטה הוא לחיצון, וכבר הרחבנו בענין זה די באר. אמנם תדע, שאין ענין הפנימי וחיצוני הנז', נבחנים תיכף בעת לידת הפרצוף, אלא אח״כ בעת שמשיג המסך בכח היניקה, כי רק אז נבחן שנקשר במלכות דעליון, דהיינו ע״י הזווג דאור העליון על המסך שיוצאות בו ע״ס ממטה למעלה, ונמצא שקומתו משיגה בחי׳ מלכות שבפה דראש דעליון, ובו בעת מתחלקים לפנימי וחיצוני, שהפנימי מתעלה על אח״פ דראש דעליון עד המלכות דעינים, והחיצוני אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמלכות שבפה דראש, מכח שורש א״ק הפועל עליו, כמ״ש שם. משא׳׳כ מקודם גמר היניקה, שעוד לא השיג אפי׳ בחי׳המלכות דעליון, שע״י מתחלקים הפנימי והחיצוני, כאמור.
ולפיכך בשעת לידתו דפרצוף א״א, שמקום יציאתו הוא ממקום הפרגוד דאצילות, ונשאר ע״כ בעולם הבריאה, כמ״ש לעיל, נמצא בהכרח שינק מבחי׳ מלמטה מטבור דב״ן דא״ק שהמה היוצאים ונמשכים לעולם הבריאה. ואע״פ שא״א הזה נבחן לפנימי וחיצוני: שהפנימי עולה לאצילות ומלביש על ז״ת דעתיק, משום שגם מלכות דעתיק עלתה למקום בינה דעתיק. והחיצוני נשאר בבי״ע מכח השורש דא״ק הפועל עליו כנ״ל. אמנם כ״ז אמור, אחר שמשיג ונשלם בו המסך ע״י היניקה שמשיג המלכות דעליון, משא״כ בטרם זה, אין הבחן פו״ח ניכר בו כנ״ל, וא״כ אפי׳ בחי׳ א״א הפנימי, מוכרח ג״כ לינק מקודם מדדי בהמה אשר בבריאה. ובזה תבין מקומם של דדי בהמה, שנקבעו בדיוק למטה מטבור. כי כל ההבחן מאדם לבהמה, הוא בסוד התיקונים הנמשכים ממ״ה החדש, כי רק האדם נמשך מעולם התיקון, וראוי שיתפשטו בו כל התיקונים דמ״ה וב״ן. משא״כ הבהמה היא כולה רק מבחי׳ ב״ן לבדה, ואיננה ראויה להארת מ״ה ולא כלום. וז״ס שאדם בגי׳ מ״ה, ובהמה בגי׳ ב״ן. באופן שבחי׳ בהמה נמשכים ויוצאים רק מבחי׳ פרצופין החיצונים דה״פ אצילות, שאין להם יניקה אחרת אלא מבחינת למטה מטבור דפרצופי הב״ן, שיוצאים לבר מפרגוד דאצילות כנ״ל, וע״כ נקבעו ג״כ דדי בהמה במקום למטה מטבור.
אמנם פרצופי אצילות עצמם, אשר בקטנותם אין ענין ב׳ פרצופין פנימי וחיצוני ניכרים בהם, ונמצא פו״ח דא״א הנולד מעתיק שנכללים זה בזה, וע״כ מתחילתם שניהם יחד יונקים מדדי בהמה שלמטה מטבור דב״ן, דהיינו מפי היסוד, אשר ע״י יניקה זו משיגים על כל פנים הקומה של ראש ממקום פי היסוד דב״ן ולמעלה עד הטבור דב"ן ממש, שהוא סוד הפרגוד, ומלכות דעתיק שמצד שורש א״ק כנ״ל. וכיון שמשיגים בחינת מלכות דעליון, אז מתחלקים לב׳ פרצופין, אשר א״א הפנימי נמשך ועולה כחוקו עד בחי׳ המלכות שעלתה לבינה דעתיק, וע״כ מלביש על ז״ת שלו ויונק שם מסוד דדי אדם שבמקום חזה דעתיק. והוא הנק׳ א״א דאצילות. וא״א החיצוני, אשר כח שורש הא״ק פועל עליו, ואינו יכול להגביה קומתו למעלה מפה דראש שמצד א״ק, הוא נמצא בהכרח למטה מפרגוד, ונק׳ א״א דבריאה.
ועד״ז ממש, תבין באו״א הנולדים מא״א, וכן בזו״נ הנולדים מאו״א, שבעת לידתם מוכרחים לבא למטה מפרגוד דאצילות, ופה דראשם מלבישים לפי היסוד דפרצוף ב״ן המיוחס לבחינתם הנמצא שם, ושם סוד דדי בהמה. וע״י יניקה זו,מגדילים קומתם עד שמשיגים עכ״פ בחי׳ הפרגוד דאצילות, וכיון שקומתם נוגע בפרגוד, נמצאים תיכף שמתחלקים לפנימי וחיצוני, שהחיצוני נשאר במקומו, והפנימי עולה ומלביש על ז״ת דעליון. וצריך שתזכור היטב בכל ענין הזה כל המתבאר בפמ״ס בשער עתיק, בענין פו״ח דפרצופי מ״ה וב"ן, ואין להאריך יותר. ומ״ש הרב שב״ש תתאין דנו״ה דעתיק נתקנו לדדי בהמה, הרי המה שיעור אחד עם למטה מטבור דס״ג דב״ן, ומלבישים זה את זה, כמ״ש זה במקומו, ואין עוד להאריך כאן.