ט) הבחי׳ הב׳, אם נאמר כי משם ב״ן באו שניהם או״מ ואו״פ, וכן משם מ״ה באו שניהם או״מ ואו״פ, ונמצאו ב׳ מקיפים דמ״ה וב״ן, וב׳ פנימים דמ״ה וב״ן, והרי נתבארו הספיקות שיש בכתר דכתר דעתיק, ואיך אין הספיקות בו, רק באורות לבד.
ט) הבחי׳ הב׳ אם נאמר כי משם ב״ן באו שניהם או״מ ואו״פ וכו׳: עיקר ההבחן בין ב׳ הבחינות הללו הוא בהתפשטות ה״ר דכתר ב״ן למטה מטבור בסוד או״פ, כי לבחינה א׳ שאין המ״ה מתחבר עם ה״ר דכתר דב״ן, שה״ס ממצח דראש הא׳ דב״ן עד הטבור כנ״ל, נמצא שאין התפשטות לה״ר דכתר ב״ן למטה מטבור, כי אין הב״ן יכול להתפשט מעצמו בלתי שיזדווג עם המ״ה כנודע, ולפי זה נשאר ה״ר דכתר ב״ן רק בבחי׳ או״מ למעלה מטבור, ואינו מתפשט יותר.
ולבחינה הב׳ אשר גם המ״ה מתחיל ויוצא ממצח ולמטה, וגם מתחבר שם עם ה״ר דכתר דב״ן לפרצוף אחד כמו כל פרצופי אצילות, נמצא בזה שיש כח לה״ר דכתר ב״ן להתפשט עם מ״ה גם למטה מטבור דא״ק עד סיומא דגופא, בבחי׳ או״פ.
וזה אמרו, ונמצאו ב׳ מקיפים דמ״ה וב״ן וב׳ פנימים דמ״ה וב״ן, כי ראש הא׳ דמ״ה מתחיל ממצח דראש הב״ן ומסתיים על הטבור, ומכונה או״מ דמ״ה. וכל חלק הב״ן שמלביש ומתחבר עמו במקום הזה, דהיינו ג״כ ממצח עד הטבור, ה״ס או״מ דב״ן, דהיינו ה״ר דכתר ב״ן. ונקראים בשם או״מ, משום שהם בחינת ראש הא׳ כנ״ל. וכן התפשטות ראש דמ״ה מטבור דא״ק עד סיום דגופא דא״ק במקום כח״ב דנקודים, הוא מכונה או״פ דמ״ה, והתפשטות ה״ר דכתר ב״ן בחיבור המ״ה גם למטה מטבור עד סיומא דגופא, הוא מכונה או״פ דב״ן. והמה נקראים פנימיים, משום שכבר יצאו מבחי׳ ראש הא׳ המסתיים על הטבור, כמ״ש לעיל.