א) דע, כי א״ס הוא מתפשט בכל אצילות עד בחי׳ המלכות. אמנם פשוט הוא, כי הבחי׳ של אור המתפשט בא״א היא גדולה מן האור המתפשט באו״א, וכן עד״ז כיוצא בזה בשאר הבחי׳. והנה כמו שיש חיות ואור נמשך בפנימיות אצילות, כך צריך שיהיה חיות אחר אור המקיף כולו מסביבותיו, ופשוט הוא כי או״מ גדול מאו״פ, לפי שאין לו שיעור ומדה מוגבלת לרוב קדושתו, ואינו יכול להתצמצם, אבל הפנימי מתפשט בכולם. ואמנם הסדר כך הוא: כי הנה הא״ס ממשיך אורו בא״א בבחי׳ פנימית ובבחי׳ מקיף עליו, ואו׳׳פ של א״א נעשה ממנו או״מ לאו״א, כי פשוט הוא שאו״פ דא״א הוא גדול מעלתו מן או״מ דאו״א, לכן או״פ דא״א נעשה או״מ לאו״א, ואור פנימי דאו״א נעשה מקיף לז״א. ואו״פ דז״א נעשה מקיף לנוקבא דז״א, שהיא נקראת מלכות בכל מקום.
א) או״מ גדול מאו״פ לפי שאין לו שיעור ומדה מוגבלת לרוב קדושתו וכו׳: כי אור פנימי, ה״ס האור שהכלי יכול לקבל אותו, ואין המסך שבו מעכב עליו. ודע, שכל מהותו של כלי הוא לפי המסך שבו, ושורש המסך הוא מנקודת הצמצום הראשון. וכמו שידעת שנוהג בנקודה זו ה׳ מדרגות של הזדככות וע׳׳כ יש ה׳ בחי׳ כלים, שנק׳ כח״ב זו״נ. ותדע, שכח הצמצום שבכל בחי׳ מסך נק׳ בוצינא דקרדינותא, שה״ס הדין שבה המעכב על אור העליון מלהשפיע דרך בחינתה ולמטה ונותן על כן מדה וקצבה על האור, בסו״ה עד פה תבא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך, שעי״כ מתעכב האור מלירד ואינו נמשך כפי כוחו למטה, כמ״ש הרב בשער הקדמות דף רפ״ח בדרוש בענין השיר עש״ה. וזה אמרו ופשוט הוא שאו״מ גדול מאו״פ לפי שאין לו שיעור ומדה מוגבלת לרוב קדושתו ואינו יכול להצטמצם. כלומר, שה״ס אותו האור שנקודת הצמצום מעכבתו מלהאיר דרך בחינתה. ונבחן ע״כ שהאור אינו יכול להתלבש שם משום העביות וכח הצמצום והדין שבכלי, וא״כ פשוט הוא שאור זה גדול לאין ערך מאותו האור הפנימי שעביות הכלי אינה מעכבתו, שהרי יכול להתפשט ולהצטמצם בכלי, ונמצא שיש לו עכ״פ יחס אליה, והבן.
ואמנם הסדר כך הוא וכו׳: יתבאר לקמן בע״ה.