ג) באופן שכל רגלי הפרצופים דאצילות בין דעתיק בין דא"א, בין דאו״א בין דזו״ן, כולן שוין בסיומא, והם מסתיימים יחד מעט למעלה מסיום רגלי א״ק, ושם הוא סיום האצילות כולו, ועי״כ נעשה נשמה זה לזה וזה מלביש לזה, וגם כי עי״ז יוכלו הנבראים לקבל אורות העליונים שהם עתה מכוסים ומתלבשים זה תוך זה. וגם כי הכלים שלהם הגדילו ע"י שנתפשטו עד למטה, ובזה יש בהם כח לקבל האורות שלהם בהיותן כלים גדולים.
ג) באופן שכל רגלי הפרצופין דאצילות בין דעתיק בין דא״א וכו' כולם שוים בסיומא: כבר נתבאר אשר כל ה״פ אלו דאצילות הן בחי׳ מ״ה החדש והן מבחי׳ הב״ן המה רק ה״פ דע״ב היוצאים מיוד דהויה פנימאה דב״ן הכולל, דהיינו ממסך דבחי״ג, אלא מסיבת התחלקות כל מדרגה לג׳ חלקים רת״ס, דהיינו עד לבחי׳ דרגה ג׳ דמלכות המסיימת לכל פרצוף, הנה מסבה זו נמשכה כל מדרגה עד לסיום גבול אצילות, כנ"ל, ומאחר שכל המדרגות הם ממסך דבחי"ג, א״כ בהכרח שמסתיימים בשווה דהיינו על הטבור דב״ן הכולל, שה״ס עקביים דא״ק וקרקע אצילות, כנ״ל בענה״ק.
אמנם ענין השתוות זו שאומר הרב כאן, היינו רק ביחס כללות ה״פ אצילות כלפי ב״ן הכולל, להיות כולם בחי׳ פרצוף ע״ב שלו, שסיומו הוא מסך דבחי"ג כאמור. אמנם ביחס ה״פ אצילות אלו כלפי עצמם אינם מסתיימים בשווה ממש, אלא עתיק דאצילות ארוך מכולם בב"ש תתאין דנו"ה שלו, וא"א שבפרטיותו נחשב ע״ב דמ"ה דאצילות עצמו, מוכרח להסתיים למעלה מב"ש תתאין דעתיק, דוגמת ע״ב דא"ק המסתיים למעלה מב״ש תתאין דנו״ה דא״ק הפנימי, כמ״ש בפמ״ס דף תרנ״ח ד"ה ובמתבאר ע״ש. וכן או״א המסתיימים למעלה מטבור דא״א להיותם בחי׳ ע״ב דב״ן דאצילות עצמו, המה מוכרחים להסתיים למעלה מטבור דס״ג דב״ן דאצילות עצמו, כמ"ש כ"ז במקומו בע"ה.