א) ודע, כי בחי' אלו הרפ״ח ניצוצין הנ״ל הם כולם בחי׳ גבורות ודינין גמורים, ואליהם רמזו בזוהר במקומות הרבה כנזכר פ׳ פקודי: ת״ח, רישא דמהימנותא בטש מחשבה בוצינא דקרדוניתא, וסליק גו מחשבה, ואפיק ניצוצין, זריק לש״ך עיבר, ובריר פסולת מגו מחשבה וכו'. ובפ׳ תזריע דמ״א ע״ב, תנא. מן בוצינא דקרדינותא נפקין שכ״ה ניצוצין וכו' מסטרא דגבורה דאתקריאן גבורה כו'. ובאדרא קל״ב, מסתכל הוינא וארו חמינא נהורא יקירא דבוצינא עילאין, נהיר וסליק לשכ״ה עיברין וכו'. ואע״פ ששם נראה שהם ש״ך ניצוצין, וכאן אנו קוראים אותו רפ"ח (נ"א שכ"ה) ניצוצין, הכל הוא ענין א', ויתבאר למטה בע"ה.
א) ודע כי בחי׳ אלו הרפ״ח ניצוצין הג״ל וכו׳ גבורות ודינין גמורים: דהיינו בהיותם עוד בלתי תיקון כלל וכלל אז מוגדרים בשם רפ״ח ניצוצין, וכמו״ש לפנינו אשר התיקון הראשון שלהם הוא שישיגו החשבון של ש״ך ותיקון הב׳ שישיגו החשבון של שכ״ה, וכל זה להשלמת המלכות שבהם. ועדיין אין בהם תיקון היסוד עד שמשלימים ג׳ העליונות שנק׳ מנצפ״ך שחשבונם פ״ר, כי אז נשלם סוד החשבון שבהם שה״ס המסך המעלה מ״ן ומקבל מ״ד שנקרא חשבון, כנ״ל בענף הקודם, שע״ז היתה כל הכונה וההכנה דשביה״כ, כמ״ש כ״ז בפנינו בע״ה. וזה אמרו, שאלו הרפ״ח ניצוצין הם גבורות ודינין גמורים, כלומר בלי שום התחלה של תיקון כאמור.
ש״ך ניצוצין וכאן אנו קוראים אותו רפ״ח ניצוצין הכל הוא ענין אחד ויתבאר למטה: אין לטעות שהם ענין אחד ממש, דע״כ מסיים ע״ז ויתבאר למטה דהיינו שההפרש בינהם רחוק מאד, אמנם מ״ש שהם ענין אחד, משמיענו בזה עמקות גדולה.
ולהבין זה צריכים לידע מקודם כל אלו החשבונות וגימטריאות המובאים בענף שלפנינו על בוריים, דהיינו: ש״ך, רפ״ח, שט״ו, שכ״ה, ופ״ר דמנצפ״ך, כי הגדרים היותר מובהקים בחכמה מתבטאים ובאים בסוד הגימטריאות, כמ״ש בענה״ק, שהחשבונות הם הגדרים שבצורת המסך הבא בזווג לצורך אצילות הפרצופין, אשר משום זה ניכר בו כל הבחי׳ שיש בפרצוף, כמ״ש בפמ״א דף תקל״ט ד״ה מדרגה עש״ה. וע״כ לתשומת לב יתירה אנו צריכין בכל מקום שמזכיר הרב איזה חשבון וגימטריא.
וצריך שתזכור מה שנתבאר לעיל בפמ״א ענף כ״ג אות א׳ בענין ש״ך ניצוצין ורפ״ח ניצוצין כי שם נתבארו בשורשם. ותוכן הדברים, אשר זה המסך דכל פרצוף המתתקן לסוד הזווג דהעלאת המ״ן וירידת המ״ד יש לו ב׳ שורשים: כי שורש א׳ דמעיקרא, יש לו מסוד נקודה האמצעית שבה נעשה הצמצום הראשון, ומשם לא יש רק כלי אחד לכל עה״ס ורק קו אחד זה למטה מזה שהוא שורש למדה״ד הגמור. ושורש ב׳, יש לו מסוד צמצום השני שנעשה בנה״י דא״ק, ומכאן נכללה נקודת המלכות בכל עה״ס שנעשה כלי לכל ספירה וספירה, גם סוד תיקון ג׳ הקוין יש״א, שכל זה ה״ס שיתוף מדת הרחמים בדין. ואח״כ ע״י הזווג הנעשה אחר צמצום ב׳ הנז', משם יצאו שמונה המלכים: דעת, חג״ת, נהי״מ, שנשברו, אשר כל מלך יש לו ד׳ בחי׳ דאו״י חו״ב תו״מ, ומכח או״ח הרויחה כל בחי׳ מד׳ בחי׳ הנ״ל קומה שלימה של ע״ס, וד״פ יוד הרי מ׳, ונמצאים שמונה מלכים שבכל אחד מ׳ בחי׳, הרי ש״ך בחי׳. ונודע, שמאורות דהיינו מאו״י לא נפל כלום, אלאשנסתלקו מתוך הכלים, ורק מאור חוזר לבדו הוא שנפל לבי״ע. ונודע שאו״ח נגדר בשם ניצוצין, ע״כ נקראים ש״ך הבחי׳ הללו בשם ש״ך ניצוצין, וזכור.
והנה נתבארו ב׳ השורשים דב׳ הצמצומים שקדמו ליציאת הנקודים, גם נתבאר איך יש עשר קומות של ע״ס בכל מלך, וח״פ עשר הם שמונים קומות, ובכל קומה נמצאות ד׳ בחי׳ דאו״י חו״ב תו״מ השורשיים, וד״פ שמונים הם ש״ך, עשר פעמים ל״ב. ונתבאר שם אשר בחי׳ המלכיות, דהיינו מבחי״ד דאור ישר שבכל קומה וקומה שהם ל״ב מלכיות לא אתבריר, אלא שנשאר בבי״ע בסוד ל״ב האבן, ורק ט״ר נתבררו, שהם ט״פ ל״ב שהם בחשבון רפ״ח.
ותבין אותם הדברים ע״פ שורשם, אשר כל אלו הבחי׳ שנשתתפו במדה״ר בשורש הב׳, הם כל בחי׳ הכלים שנעשה בט״ר, שהרי צמצום הראשון לא היה רק במלכות לבדה ולכן עלו ונתבררו, ונק׳ טוב משום המיתוק במדה״ר, אמנם כל הבחי׳ שעליהם היה גם הצמצום הראשון, דהיינו בחי׳ המלכיות שבד׳ הבחי׳ חו״ב תו״מ השרשיים שבכל קומה וקומה מן ל״ב הקומות שנמצאים בשמונת המלכים אשר עליהם היה צמצום א׳, המה נשארו בבי״ע בבחי׳ ל״ב האבן מחוסר מיתוק דמדה״ר, וע״כ נק׳ רע, כי היו לשורש הקליפה והדינין, כמ״ש כ״ז בשער מאמרי רשב״י בסופו באורך עש״ה.
והנה נתבאר שרפ״ח כולו טוב, ול״ב האבן ה״ס רע. וע״ז תבין ששניהם יחד דהיינו כללות הש״ך שהם: רפ״ח, ול״ב, מורים שהם בעירוב טוב ורע יחדיו, כלומר בטרם שנבררו זה מזה.
ותבין ג״כ אשר מה שמגדיר לנו הרב בשער מרשב״י, שרפ״ח ניצוצין נתבררו ול״ב נשארו לבחי׳ קליפות ודינין, תדע, שלא היה זה מעצמו, אלא שזה היה ע״י זווגים העליונים, אשר מתחילה עלו כללות הש״ך למ״ן אשר גם מבחי׳ ל״ב האבן היה מעורב בהם, משום דלית לך נקודה שלא תהא כלולה בחברתה, כמ״ש הרב בשער מרשב״י בראשית ובמבו״ש, והזך שבו עלה ונתתקן ברדל״א ובגבורה דעתיק, והוא נק׳ תמיד בוצד״ק בזוהר ובדברי הרב. וז״ס שאין בא״א רק ט״ס וחסר מלכות, כי המלכות שלו נתתקנה למעלה ברדל״א, והארתה נתתקנה בגבורה דעתיק הטמיר ונעלם במו״ס דא״א, כמ״ש במקומו בע״ה אשר כ״ז הוא בחי׳ הזך שעלה מל״ב בחי׳ האחרונות הנ״ל והבן.
וזה אמרו כאן, (באות ב') והנה היותם מספר ש״ך ניצוצין וכו', כי ז״פ אדם הוא גי' שט״ו וכו'. באופן, שהשט״ו ניצוצין הם ישנות של המלכים, וה' ניצוצין אחרים הם חדשות, וסך כולם הס ש״ך בז״א עכ״ל.
ונקדים דברי הרב לעיל בסוף ענף ל״ד, וז״ל: לכן אין עולים בחשבון רק הניצוצין של ד' שמותעסמ״ב שהם רפ״ח כנ״ל, אלא שהג' בחינות ראשונות דע״ב הם בחי' הפנים, והע״ב הד׳ הוא בחינת אחורים. ובין כולם הם רפ״ח ניצוצין, אשר אנו מזכירים בכל מקום בחיבורנו זה, עכ״ל. ולכאורה הדברים סותרים למה שנתבאר בסוף שמרשב״י הנ״ל, שאומר שם שה״ס ט׳ מלכים, שבכל אחד ל״ב בחי׳ שבגי׳ רפ״ח, כנ״ל ע״ש.
והענין, כי כל ענין שביה״כ כבר נתבאר, שה״ס שהופרשו מאור החכמה שנק׳ אצילות ובאו לבחי׳ בינה וזו״ן שנק׳ בי״ע, כמ״ש בפמ״א ענף כ״ב וכ״ד ע״ש. דע״כ מכונה בשם מיתה, כי אור החכמה ה״ס אור העצמות דכל פרצוף, דע״כ נק׳ אור הזה בשם חיה, כנודע, אשר הכלי של הספירה הוא נק׳ חכמה והאור שבה נק׳ חיה, דכחבזו״ן המה כינויים דכלים, והאורות שבהם נבחנים בשם נרנח״י, כנודע. ומאחר שז״ת דנקודים הופרשו מאור החיה כנר שיצא מתוך האבוקה, ע״כ נבחנים בשם מתים, כלומר שחסר להם אור החיה עש״ה. ועם זה תבין, שכל ענין תיקונם של המלכיםהוא להחזיר להם האורות ההם דהיינו אור החיה, כאמור.
וזה שמגדיר לנו הרב כונת הרפ״ח ניצוצין, בשם ד׳ בחי׳ ע״ב שבד׳ הפרצופין ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן, שאומר שהמה העיקריים וכל השאר נכללים בהם, דהיינו על הכונה הנ״ל, כי רק הע״ב שבכל פרצוף, דהיינו קומת חכמה שבה אור החיה שנק׳ ע״ב דכל פרצוף, הוא בעיקר שצריך להחזיר לפרצופין שמתו, וע״כ מכנה אותם בשם ד׳ פעמים ע״ב.
ובזה תבין ג״כ הגדר דשט״ו ניצוצין שאומר כאן הרב, והוא בסו״ה שט״ו העם ולקטו כמו שאיתא בזוהר שמות (בשלח אות ת׳) וז״ל, שטו העם ולקטו, בשטותא דגרמייהו. והיינו ג״כ בחי׳ חסרון חכמה שבשביה״כ, כי שטותא מורה על חסרון חכמה, וזהו המוגדר בגדר שט״ו ניצוצין, דהיינו בגדר החסרון שבכלים. וגדר החסרון שבאורות, מוגדר בד״פ ע״ב שהם רפ״ח, שז״ס דברי הרב בסו״ה מרחפת, שאומר שרומז: מת רפ״ח, דהיינו החסרון שבאורות שנק׳ חיה כאמור.
אמנם צריך להבין מאד ענין שט״ו הנ״ל. גם החשבון, שיורה אשר חסר ה׳ מחשבון ש״ך. אשר ה׳ זו החסרה, היא חסרה מבחי׳ ל״ב האבן, ולא עלה אלא בחי׳ ז״ך. וה״ס דברי הרב בע״ח בתחילת שער התיקון, גזר והעלה מ״ן. שהכונה על ה׳ הנ״ל שנגזרה בסו״ה רגליה יורדות מות, וה״ס ארץ גזרה, ונשארה ע״כ חרוב בלי אור כלל, כדי להעלים מדה״ד מן החיצונים שלא יתאחזו ויערבו רע בטוב, כמ״ש במקומו.
ובזה תבין, דאע״פ שעולה למ״ן מכללות הש״ך ניצוצין, מ״מ המה נבחנים רק לשט״ו ניצוצין כאמור. שזה יורה על העלם הדין שבהם, שה״ס ה׳ שחסרה מחשבון ל״בבחי׳ אחרונות. ונתבאר לעיל אשר גם בחי׳ ז״ך דל״ב בחינות אחרונות שעלו נעלמו ברדל״א, והארתם נתפשטה בגבורה דעתיק שמכונה זה בשם בוצד״ק, עש״ה. אמנם משם נתפשטה אותה הארה ונעלמה גו בינה, כמ״ש הרב לקמן בשם הזוהר, דהאי בוצינא דקרדינותא גניז גו מעוי דאמא.
והנה כבר ידעת אשר כל פרצוף עליון מברר לו חלקו מאותם שט״ו ניצוצין, דהיינו חלק הטוב שנק׳ רפ״ח ניצוצין, והנשאר מה שאינו שייך לו דוחה אותם לפרצוף התחתון הימנו. ותדע, אשר זה הנשאר מהעליון מכונה תמיד בשם ש״ך ניצוצין, והיינו משום דבוצד״ק דפרצוף העליון שדחה אותם הניצוצין לתחתון גם הוא מצטרף עמהם בחשבון, כלומר, שהארתו דשורש הדין דבוצד״ק מתלוה עמהם.
וזה אמרו, שהשט״ו ניצוצין הם ישנים. פירוש, הם מכללות השט״ו ניצוצין שעלו לפרצוף העליון למ״ן והעליון בירר לעצמו בחי׳ רפ״ח של חלקו, ושאר הניצוצין כמו שהם מעורבים טוב ורע שנק׳ ג״כ שט״ו ניצוצין, כלומר, אשר עדיין לא נברר מהם הטוב שהוא רפ״ח שדוחה אותם לתחתון, נבחנים שהם ניצוצין ישנים, כלומר, שעלו מכבר מן בי״ע לעליון. ואותה הארה מבחי' הגבורה ובוצד״ק דעליון המתלוה עמהם, המה נק׳ ה׳ ניצוצין חדשים.
וזה אמרו, (באות א׳) אע״פ ששם נראה שהם ש״ך ניצוצין וכאן קורא אותם רפ״ח הכל הוא ענין אחד עכ״ל. דהיינו כדאמרן, שמה שהעליון מברר לעצמו מהש״ך ניצוצין, ה״ס רפ״ח, והשיריים שאינם ראויים לחלקו ודוחה אותם לתחתון ה״ס ש״ך, בשביל שמעורבים טוב ורע כאמור. וכן זה הפרצוף מברר מהם רפ״ח הראויים לו והשיריים שלא בירר דוחה לפרצוף היותר תחתון. וע״כ נק' השיריים ההם ג״כ בשם ש״ך וכו' עד״ז.