ז) והנה כאשר התחיל ע״י להתתקן תחלת כולם, כי הוא הראש העליון שבג׳ רישין הנזכר בריש אדר״ז, אשר שלשתן אלו כלולין בנקודה א׳ של אלו יוד נקודות כנ״ל, ונודע כי כשנתקן נעשה פרצוף גמור בי״ס. והנה כשהתחיל להתתקן עתיק יומין ונעשה לו בחי׳ הראש שבו, הנה הג״ר שבו נתקנו תחלה ביחד, כח״ב שבו, שהן כללות רישא דעתיק, אשר לבחי׳ זו הראש, קראוהו באדר״ז רישא עלאה דלא אתיידע. פי׳, כי הנה בחי׳ פרצוף עתיק הג״ר דיליה אינן מתלבשים ומתעלמים כלל תוך א״א, ונשארו בגלוי כי איננו יכול להשיגו ולהלבישו, ולכן זה הראש נקרא רדל״א. אמנם ז״ת שבו שהם סוד ז' ימים אלו, הם מתלבשים תוך א״א כנודע, כי יש לו בהם קצת השגה, ולבחי׳ אלו הז״ת שלו, הם הנקראים עתיק יומין, ר״ל עתיק של בחי' ז״ת הנקרא ז' ימי קדם, כנודע, ובהם יש קצת השגה וידיעה.
ז) והנה כאשר התחיל עתיק יומין להתתקן וכו׳ נעשה פרצוף גמור בי״ס וכו': כבר נתבאר בענה״ק, שכל עיקר הקלקול שהיה בב״ן הוא מפני התחלקות כל מדרגה לשתים. וע״כ נמצא ראש א׳ דב״ן שהוא מתחיל מאח״פ דעליון, וע״כ אינו מאיר רק בראש ותוך וחסר נה״י, עש״ה. וכבר ידעת הכלל הזה, שכל שחסר בחי׳ נה״י בכלים נמצא שחסר לו בחי׳ ג״ר דאורות, כי אור דחג״ת מתישבים בראש בחב״ד ואור דנה״י בתוך, והסוף ריקן בלי אור, ונמצא הראש בבחי׳ אור דחג״ת וחסר לו אור דחב״ד, כמ״ש באורך בענה״ק. והיא הסיבה שלא הגיע תיקון קוים לז״ת וע״כ נשברו כנודע.
ונתבאר שם, דכל התיקון של מ״ה החדש, הוא משום שעלו המ״ן אל הכתר שה״ס הגלגלתא והמצח, וע״כ יצא האור דרך המצח דעליון. ונמצא שאין כאן חילוק מדרגות כמו בב״ן המתחלק על מעינים ולמעלה ואח״פ. ולפיכך, יוצאים כאן הראש תוך סוף בשלימות ומרויחים הכלים דנה״י את האור שלהם, והכלים דראש את אור החב״ד וג״ר השייך להם כי זה תלוי בזה כנ״ל.
וזה אמרו, ונודע כי כשנתקן נעשה פרצוף גמור של יוד ספירות, עכ״ל. דהיינו לאפוקי מראש הא׳ דב״ן שהיה חסר נה״י דכלים וג״ר דאורות, משום שיצא אור הזווג דרך נקבי עינים, אמנם עתה כשעלו המ״ן עד הגלגלתא והמצח נמצא ברת״ס בשלימות, שהם: ג״ר וחב״ד בראש וחג״ת נה״י בתוך סוף.
רישא עילאה דלא אתידע פי׳ וכו׳ אינם מתלבשים ומתעלמים כלל תוך א״א וכו': אין להקשות הרי כל הראשים דכלהו פרצופים נשארים בגלוי ואינם מתלבשים בתחתון כנודע, וא״כ במה נשתנה ראש דעתיק מכלהו פרצופין שיהיה נק׳ משום זה רישא עילאה דלא אתידע. והתשובה היא, כי כונתו בכאן שהרי באמת אין עתיק וא״א נבחנים לב׳ פרצופין עליון ותחתון, כי שניהם הם בחי׳ נקודה א׳ דכתר מג״ר דנקודים, אמנם נקודה הא׳ נחצית לשנים, דהיינו מכח שורש הב״ן שכל מדרגה נחלקת לשתים מעינים ולמעלה ואח״פ. ונוסף עוד כאן אשר מצד מ״ה החדש עלה המ״נ מבי״ע אל חצי הנקודה הראשונה ויצא שם כתר דמ״ה בפרצוף שלם של ע״ס ברת״ס, כי מחצי הנקודה העליונה נעשתה מדרגה שלימה ראש וגוף שנק׳ רדל״א. ואח״כ יצא ע״ב דמ״ה מפה דראש הזה ג״כ במדרגה שלימה רת״ס והוא הנק׳ א״א, ונמצא מלביש מפה דרדל״א ולמטה על ז״ת חג״ת נה״י שלו.
וזה אמרו ונק׳ באד״ז רדל״א פי' כי הנה פרצוף עתיק הג״ר דיליה אינם מתלבשים ומתעלמים כלל תוך א״אונשארו בגלוי, כי איננו יכול להשיגו ולהלבישו עכ״ל. פירוש, דאע״פ שהם מדרגה אחת ואין כאן בחי׳ עליון ותחתון לומר בו שהתחתון לא יוכל להלביש ג״ר דעליון, שהרי שניהם בחי׳ נקודה א׳ דג״ר דנקודים, ועכ״ז נעשה בחצי נקודה העליונה בחי׳ רדל״א שה״ס ג״ר דעתיק אשר א״א אינו יכול להלבישו. והנה בזה ודאי שיש חידוש גדול כלפי שאר בחי׳ עליון ותחתון ומשום זה יצא בשם רדל״א, והבן.