ג) ותחלת הכל נקדים לך הקדמה א׳ והוא, כי בכל בחי׳ שיש זכר ונקבה יש ד׳ בחי'. וזה סדרן לפי מעלתן ממש מלמטה למעלה: תחלה היא מדרגת אב״א, פירוש, שיהיו זו״ן אחוריהם דבוקים זה לזה, והפוכים אחור נגד אחור. [עי' 1]
ג-ו) בכל בחי׳ שיש זכר ונקבה יש ד׳ בחי׳ וכו׳ אב״א אב״פ פב״א פב״פ וכו': כי בקטנותם דזכר ונקבה נבחנים ששניהם דבוקים בכותל אחד, אשר אחוריהם שנק׳ כותל דבוקים זה בזה. וכבר ידעת ענין הפירוד הרוחני שהוא ענין של שינוי צורה, שבהיותינו מבחינים באיזה דבר שהשיג ב׳ תכונות שאין האחת דומה לחברתה, אז אנו אומרים שדבר ההוא נחצה לב׳ חצאים בפרודא זה מזה, משום שכל חצי יש לו תכונה אחרת שאינה דומה לחציו השני, ואם אחר זה חזר ונאבד שינוי הצורה לאחד מהם ושוב נמצאים שניהם בצורה שוה בלי הבדל מזה לזה, אז אנו אומרים שחזרו ונתדבקו זה בזה, כלומר, שחזרו ונתיחדו בצורה אחת, וכבר נתבאר זה בענה״ק.
וצריך אמנם לזכור שלא להמשך אחר פשטות הלשון ח״ו, כי אז יבא תיכף בלבול הדעת והבערות תבא במקום החכמה. וע״כ צריך להזהר בכל מקום להפשיט הצורה הגשמיית המדומה בפשטן של הדברים, ולהלבישם בצורתם הרוחנית למעלה ממקום ולמעלה מזמן. וכבר טרחתי הרבה להקל על המעיין בדבר הזה, אמנם עשיתי זאת במקומות הכוללים, אשר משם יוכל המעיין להבין מדעתו על כל הפרטים הנמשכים מהכולל ההוא להעמידם בתכונתם הרוחנית כי אין להאריך בדברים ללא צורך. והמעיין ישכיל ויבין כי בנפשו הוא לבל יכשל בפסל ומסכה ח״ו, כי גלוי וידוע שאין למעלה ח״ו לא עורף ולא עיפוי לא פנים ולא אחור ולא שינוי בזמן ולא שינוים במקומות, כמו שהאריך הרב בזה בכמה מקומות. וזה שהארכתי בפמ״ס ענף א׳ כי שם יסוד החכמה, ומשם ואילך ביארתי רק בענינים הכוללים, להוסיף ביאור רק על זה החלק שאינו מבואר כל צרכו מענף א׳ ומענה״ק, והמשכילים יבינו לזכור ולקבץ כל הביאורים בכל המשך הלימוד כפי צרכו של המקום.
והנה בענין זכר ונקבה כבר הארכנו די באר בענה״ק, וכן בענין אחור באחור, כמ״ש בפמ״ס ענף כ״ד עש״ה. ונתבאר שם ההבדל שבין אחור דזכר לאחור דנקבה, אשר באחור דזכר יש רשימו דחסרון ג״ר, כלומר מאור החכמה והעצמות, בהיותו שורשו מבחי׳ כלים דחג״ת, ובכלים דחג״ת נמצא צד האחור מבחי׳ חב״ד, כמ״ש שם ובפמ״ס בדף תכ״ט ד״ה ולפיכך, ובפמ״א דף רמ״ה ד״ה וזה עש״ה. ולפי שיש בזכר כלים דאחוריים מג״ר ע״כ ראוי להשיג ג״ר, אמנם פרצוף הנוקבא ששורשה רק מבחי׳ כלים דנה״י אשר בכלים דנה״י נמצאים רק אחוריים דחג״ת, דהיינו אור דחסדים ולא עצמות, ע״כ אינה ראויה מצד עצמה להשיג מוחין דג"ר, זולת ע״י הארתו של הזכר בה מתחילה מבחי׳ אור דכלים דאחוריים שלו, ואחר שמקבלת אור הזהשה"ס הרשימו דחסרון ג״ר, אז ראויה ג״כ למוחין דג״ר. ובחי׳ אחור דנקבה ה״ס המסך שעליו נעשה הזווג, שיש בזה ד׳ בחינות של הזדככות המסך עש״ה.
ולפיכך, מזמן הקטנות דזכר ונקבה עד גמר קומתם, דהיינו עד שתהיה קומתם של שניהם שוה בג״ר, צריכים שיעברו עליהם אותן ד׳ המדרגות שפורט אותם הרב כאן, כי מתחילה הם אב״א, שיורה אשר אחוריהם דבוקים זה בזה, כלומר, בלי שום הפרש בין בחי' אחור דזכר לאחור דנקבה, והוא מסבה שאחור דנקבה הוא מבחי' מסך דבחי"א, שאינו מעלה רק אור דחסדים לבד, ונמצא אשר אחור דזכר אינו משמש כלום ונק׳ בחי׳ ג׳ גו ג׳, כלומר אשר חג״ת שלו ששם אחור דחב״ד המה כלולים בנה״י שלו ואחור דזכר נעלמים שם בנה״י שלו, ונמצא שוה כקומת הנוק׳ והבן. ונבחן שאין לכל אחד מהם כותל שלם, שפירושו שיהיה ראוי להעמדת אורות דג״ר שנק׳ ראש ולהעמדת אורות דחסדים וגבורות שנק׳ גופא, אלא לכל אחד מהם נמצא חצי כותל, והיינו חצי התחתון לאור דחסדים, וחצי כותל העליון המעמיד אור ג״ר ועצמות חסר לשניהם, בין לזכר ובין לנוק׳ כאמור, וזו היא המדרגה הראשונה.
מדרגה ב׳ היא אב״פ: שיורה שיהפוך הזכר אחוריו נגד פני הנקבה, שהזכר משפיע בה מאור האחוריים שלו, דהיינו מבחי׳ אחור דזכר שהיא בחי׳ אחור דחב״ד, אשר בזה נעשת הנוק׳ מוכנה וראויה לקבל אח״כ מוחין דג״ר. ונבחן אשר אור דאחוריים זה נעשה בנוקבא בחי׳ פנים שלה. כלומר, בחי׳ ראש ששם אור הפנים. אמנם לא פנים ממש שיורה השגת המוחין, אלא רק השגת הכלים דפנים. כלומר שנעשית מוכשרת בזה לקבל אח״כ אור הפנים ממש מפני ז״א כמ״ש בע״ה.
ונקרא ג״כ התפשטות חג״ת מתוך נה״י שלו, כי מקודם זה בעת היותם אב״א נק׳ בחי׳ ג׳ גו ג׳, דהיינו חג״ת כלולים בנה״י שלו, כנ״ל ע״ש, אשר משום זה אין ניכרים בו כלים דאחורים דזכר אשר מקומם בחג״ת שלו, דעל כן אין לו אלא חצי כותל, דהיינו כבחי׳ הנוק׳ שהיא קומת נה״י שאין שם מאחורי חב״ד כלום, והוא נבחן שחג״ת כלולים בנה״י בלי הכר, וכן אחוריהם דזכר ונוק׳ דבוקים בלי שום הפרש והבדל, כנ״ל עי׳ שם. אמנם במדרגה השניה אב״פ, נעשה החידוש הזה ע״י האור העליון, אשר חג״ת מתפשטים מתוך נה״י שלו וממילא ניכרים בחג״ת אלו אחורים דחב"ד ששם מקומם. ומאחר שנתבררו אחוריים דזכר אז מהפך הזכר אחוריו אלו נגד פני הנקבה, כלומר, שמשפיע מאור דאחוריים הזה שנתגלה בו גם אל פני הנקבה, שתהיה גם היא ראויה להשגת מוחין דפנים וג״ר.
מדרגה ג׳ פנים באחור: יורה, אשר פני הזכר מביטים, כלומר משפיעים, באחורי הנקבהבסו״ה וחכם באחור ישבחנה, והיות הנוקבא איננה ראויה עדיין לקבל אור הפנים דחכמה לבחי׳ הכלים הזכים שלה, נמצא תיקון מדרגה ההיא, שתוכל לקבל על כל פנים אור דחכמה בכלים העבים שלה.
והנה שורש תיקון מדרגה זו, מתחלת מראש הג׳ דנקודים. שנק׳ ישסו״ת או התפשטות קוין דכח״ב למקום דעת וחג״ת עד החזה, שנתבאר שם באורך בפמ״א ענף כ״ד אות ט״ז בסוד כל פחות מג׳ טפחים כלבוד דמי עש״ה. אשר הבינה שהיא נוקבא דחכמה, שהיתה קומתם שוה בראש דנקודים בסוד או״א עילאין, שאור דראש דחכמה קיבלה לראש שלה ואור דזו״ן דחכמה קיבלה לזו״ן שלה, הנה אותה הבינה יצאה לבר מראש דנקודים, דהיינו מתחת הפה מראשייהו דאו״א עילאין למקום המלכים דעת וחג"ת. ומ״מ נחשבת לבחי׳ ראש מכח המסך דבחי״ב שלה, משורשה שבד׳ בחי׳ דאו״י, אשר שם הבינה היא מעצמות החכמה, ואע״פ שהיא מקבלת אור דחסדים לבד מסוד הכתר, שז״ס אשר כח״ב נחשבים לאחת, כמ״ש שם. ולפיכך, אע״פ שיצאה לבר מראש, עדיין תורת ג״ר ועצמות בה מהחכמה. אמנם נבחן, שאינה מקבלת מבחי׳ החכמה בכלים דג״ר שלה, להיות שכבר יצאה מכלל ג״ר דנקודים. ועוד, שהרי אינה מקבלת רק אור דחו״ג, שהוא בחי׳ ז״ת שנק' כלים העבים שלה. וז״ס הכתוב וחכם באחור ישבחנה, אשר החכמה משפיעה לה מאורה רק באחור שלה, כלומר בכלים העבים, דהיינו בז״ת שלה, משום שאינה יכולה לקבל בכלים הזכים שלה, דהיינו בכלים דג״ר שלה, כאמור.
וזה אמרו, (באות ה׳) ובזה יש מעלה יתירה שמקבלת הנקבה אור הפנים ממש, אלא שלהיותו אור גדול, אינה מקבלת אלא דרך אחור שלה ואז שם מתעבה האור, וכאשר יתעבה האור יוכל האור לילך דרך אחור ולהגיע עד הפנים שלה ואז תוכל לקבלו וכו' עכ״ל. והענין, כי זה דומה לכל זווג דחו״ב שנתבאר בענה״ק, אשר חו״ב דע״ס דאור ישר נמצאים שם אב״א, בסוד יוד ונון שבצדי שמצבם בהפיכת פנים זה מזה, שנתבאר שה״ס התגברות הבינה לינק אור דחסדים מן הכתר. כי חכמה לא חסר לה להיותה ממש עצמות חכמה, כמ״ש הרב לעיל בענף ד׳, אשר אור החכמה המכונה שם בחי״א נתפשט, ובהיותו מתפשט כן נתעבה ע״ש בפמ״א. אשר ענין התעבות הזו, ה״ס ההתגברות לינק בחי׳ אור דחסדים מהכתר, וע״כ זה החלק מאור החכמה שבא בהתפשטות זו נבחן בשם בינה, המכונה בשם בחי״ב שנבחן שנתעבה מחמת זה, כי אור דחסדים שפל באין ערך מאור החכמה, עש״ה. ונתבאר שם, אשר בסוף ההתפשטות שהגיע הזווג על המסך ועלה או״ח בשפע גדול, אז פוסקת הבינה לינק אור דחסדים מהכתר, מפני שאורדחסדים כבר נובע בפרצוף מאליו מלמטה למעלה מכח הזווג שעל המסך, ולפיכך חוזרת פניה לחכמה ומתיחדת עם החכמה פב״פ עש״ה.
ועד״ז גם כאן בע״ס דישסו״ת הנ״ל, שנעשה שם הזווג על המסך שבמקום החזה דנקודים ועלה או״ח ממטה למעלה, אז חוזרת פניה של הבינה לחכמה ומתיחדת עמה ומקבלת ממנה אור העצמות, אמנם אינה מקבלת בכלים הזכים שלה, אלא בכלים העבים שלה, דהיינו בז״ת, כי נבחנת מחוץ לבחי׳ ראש, לסבת יציאתה מראש דנקודים כנ״ל. אמנם אח״כ כשאור החכמה מגיע אליה בז״ת, בהכרח שמספיק גם לבחי׳ ראש שבה, משום שאור החכמה ה״ס אור העצמות, גם בחינתה עצמה משורש הקדום למ״ן הוא ג״כ עצמות של החכמה. וזה אמרו, שמקבלת דרך אחור שלה ואז שם מתעבה האור, וכאשר יתעבה יוכל האור לילך דרך אחור ולהגיע עד הפנים שלה, בסו״ה וחכם באחור ישבחנה עכ״ל. דהיינו כאמור, דאע״פ שמקבלת דרך אחור דהיינו בז״ת שלה, ששם בהכרח שמתעבה אור החכמה לבחי׳ גוף, מ״מ מתוך שכללותה הוא מעצמות החכמה, ע״כ אומר שסוף סוף מגיע זה עד הפנים שלה, דהיינו לבחי׳ ג״ר במקצת, ונבחן שחכם משבח את הפנים שלה דרך כלים דאחור, בסו״ה וחכם באחור ישבחנה, והבן היטב.
מדרגה ד׳ למעלה מכולם הוא פב״פ: אשר הזכר והנקבה פונים פניהם זה לזה, כלומר, שהנקבה מקבלת אור דג״ר מהזכר בכלים דג״ר שלה, שנבחן אז שקומתם של שניהם שוה, ומדרגה זו היא תכלית השלימות.