א) כאשר היו הי׳ נקודים קודם התיקון, הנה הג״ר יכולין היו לקבל אור העליון אך הז״ת לא היו יכולין לקבל אור העליון, כי אותו האור היורד מלמעלה היה בו פרצוף שלם וע״כ הוצרך התיקון, כי אחר שיתוקן ויעשו פרצוף יוכלו לקבלו. ואחר שנתקנו ג״ר: א״א ואו״א, אז א״א אסף אליו נה״י שלו, והעלם למעלה בג' אמצעית שבו, ושם נתלבשו בתוכם של חג״ת שלו. והטעם, כי מתחלה כל הקלקול שהיה בז״ת היה מפני שנה״י הם דינין כנודע, והיו רוצין הם להתגבר על הרחמים שהם חג״ת, והיו רוצין לעלות עד מקום האמצעים כדי להלבישם ולכללם בתוכם, ובזה יתבטלו הרחמים, בהיותן נתונין תוך הדינין ולכן יתבטלו.
א) אותו האור היורד מלמעלה היה בו פרצוף שלם וכו': כלומר האור היורד מראש דנקודים המתוקן בתיקון קוין, וע״כ היה בו פרצוף שלם. ומאחר שז״ת עדיין לא היו מתוקנים בג׳ קוין ע״כ נשברו, כנ״ל בענף כ״ב ע״ש.
מפני שנה״י הם דינין וכו': ואין להקשות הרי חג״ת נשברו קודם יציאת נה״י, כנ״ל בענף כ״ב. כי כוונתו דאחר שנתפשט ראש דישסו״ת בסוד התפשטות ג׳ קוי כח״ב למקום חג״ת, אז נתקנו חג״ת בתיקון קוים, אמנם נה״י לא נתקנו כלום, כמ״ש הרב בסוף ענף כ״ה ע״ש. וע״כ נשארו נה״י פרודות ודינין.