ז) ואח״כ יצא החסד, ונשבר הכלי וירד בבינה דבריאה והאור ירד במקום כלי היסוד דאצילות, כי כבר אור הדעת הקדים לקחת מקום של המלכות. ואח"כ יצאה גבורה, ונשברה וירד הכלי בחכמה דבריאה והאור ירד בכלי דנצח הוד דאצילות שהם ב׳ פלגי דגופא. ואח״כ יצאה הת״ת, ונשבר והכלי ירד בכתר דבריאה והאור נשאר במקומו שהוא בת"ת דאצילות. והנה עתה לא יש הרחק בין שום אור מן האורות הנ״ל אל הכלים שלו יותר מג' מדרגות, כי יותר מג׳ מדרגות הוא הרחק גמור ואינו יכול להאיר בו.
ז) ואח״כ יצא החסד וכו׳ שהוא בת״ת דאצילות: כבר נתבאר בפמ״א בענף הקודם באורך ענין יציאתם דכאו״א למלוכתם, עש״ה. דאחר שנשבר מלך הדעת שבו גדלות העביות דבחי״ד, אז התחיל סוד הזדככות המסך, ובבחי״ג מלך החסד שקומת הע״ס שבו בקומת חכמה. ובבחי״ב מלך הגבורה שקומת הע״ס שלו עד חכמה דבינה. ובבחי״א מלך שליש ת״ת העליון עד החזה שקומת ע״ס שלו עד ז״א, עש"ה. אמנם מה שצריך לבאר כאן, הוא להבין טעם למקומות ירידתם, אשר זהו לפי סדר הזדככותם הנ״ל כמ״ש בע"ה.
וזה אמרו, אשר בדעת דבריאה נפל כלי הדעת והאור עד למלכות דאצילות. והנה זה נתבאר לעיל, אשר עיקר בחי״ד רק בכלי הדעת היא נמצאת בעינה, וע״כ כשנתרוקנה מאור, ירדה בשפל המדרגה בתחתית כולם וע״כ נמצאים הכלים העליונים למטה והתחתונים למעלה, שהדעת בדעת דבריאה, והחסד בבינה דבריאה, והגבורה בחכמה דבריאה, והת״ת בכתר דבריאה, דהיינו ממש שכל העב מחברו נמצא למטה מחבירו, כי כלי הת״ת ה״ס מסך המזוכך לבחי״א, וכלי הגבורה מזוכך בבחי״ב, וכלי החסד מזוכך בבחי״ג, וכלי הדעת הוא בבחי"ד כנ"ל.
והנה עתה לא יש הרחק וכו׳ יותר מג׳ מדרגות: וכמ״ש לקמן הטעם, דכל פחות מג׳ טפחים כלבוד דמי, והנה כלל הזה דכייל לנו פה, הוא שורש גדול המתפשט בכל מרחבי החכמה, ולפיכך נבאר אותו כפי האפשרות במקום הזה, וכבר נתבאר ענין המרחק הגדול שנבחן בין ג״ר לזו״נ מסבת שורשם בע״ס דאור ישר, כי הג״ר הם אור העצמות הנמשך ישר מהמאציל, כי אפילו בחי״ב שהיא בינה שחוקה להמשיך חסדים, מ״מ נחשבת לבחי׳ חכמה, משום שכל עצמותה הוא רק התפשטות ספירת החכמה, ולפיכך כייל לן הרב בכ״מ, שהג״ר נחשבים כאחד ממש, משא״כ זו״נ דאור ישר אין בהם מבחי׳ עצמות, להיותם רק התפשטות אור דחסדים מהבינה ולחוץ, כמ״ש בפתיחה אות ב׳ עש״ה, ובהקדמת אח״פ.
גם נתבאר שענין כח״ב זו״ן דאו״י, נוהגים בשוה בכל העולמות ובכל המדרגות, מראשית הקו עד סוף העשיה. וכל ההבחן בין מדרגה אחת לחברתה הוא רק בסבת האו״ח היוצא מהזווג שעל המסך, שהבחן השורשי הוא, ה׳ המדרגות זו למטה מזו, המתהוות מסבת הזדככות המסך, שבסיבתו מתמעט שיעור הקומה דהלבשת האו״ח מכתר עד לנוק׳, כמ״ש בכ״מ, שיצאו ה׳ קומות זלמ״ז בגלגלתא דא״ק, וכן בגופא דע״ב, וכן בגופא דס״ג כנודע.
ותדע, אשר בחי׳ ההזדככות הגורמת ליציאת זו״נ בכלהו פרצופין, מ״מ עדיין אינם נחשבים בגרעון כזו״נ דאו״י ממש, רק בהזדככות דפרצוף הס״ג לבדו, משא"כ זו״נ דגולגלתא וע״ב, המה לגמרי בחי׳ עצמות,כי זו״נ דפרצוף חכמה ממש הוא, אלא מיעוט קומה יש כאן, משא״כ זו״נ דס״ג, דמאחר שכל עיקרו של פרצוף זה הוא מבחי׳ בינה, שהוא משתוה לבחי״ב דאור ישר, אשר באמת כל חוקה הוא להמשיך חסדים, אלא משום שעצמותה מבחי׳ חכמה, נחשבת משום זה לג״ר כנ״ל. ולפיכך יתכן זה, רק מטרם שנזדככה לקומת זו״נ שעדיין יש בה מבינה דבינה המיוחס לבחי״ב דאור ישר, אבל בשעה שמתמעטת גם מבינה שבה ובאה לזו״ן, הרי אין בה מבחי׳ ג״ר ולא כלום, וע״כ זו״ן דס״ג נחשבים כבר שאינם בבחי׳ העצמות, אלא אור דחסדים כמו זו״נ דאו״י, והבן זה היטב.
ובזה תבין ההבדל הגדול בין דעת וחג״ת דנקודים לנהי״מ דנקודים. כי נתבאר שדעת וחג״ת עד החזה, המה בחי׳ גוף של או״א עילאין שה״ס ע״ב, וא״כ אפי׳ כשהגיעה ההזדככות לקומת זו״ן שה״ס שליש עליון דת״ת, עדיין לא יצא מבחי׳ עצמות הג״ר כלום, להיותו עדיין התפשטות ע״ב המיוחס כולו לחכמה דאו״י שה״ס עצמות מראש עד סוף. מה שאין כן בתנהי״מ דנקודים, שהמה בחי׳ הגוף דישסו״ת שהוא ס״ג המיוחס כולו לבינה דאור ישר, וכבר ידעת שאין כולה עצמות, להיותה הממשכת אור דחסדים, ולפיכך הג״ר שבה נחשבים עוד לעצמות, משא״כ כשהגיעה להזדככות דג״ר, כבר יצאה מבחי׳ עצמות, ונעשית לבחי׳ זו״ן כנ״ל.
וז״ס כל פחות מג׳ טפחים כלבוד דמי, שזה סובב על או״א המשפיעים מוחין לז״א הנק׳ שמים. ובסו״ה וימינו טפחה שמים. מלשון טפוח וגדול בנים, כי המה מודדין לו המוחין בג׳ טפחים: שה״ס ג״ר וכח״ב. לפעמים מבחי״ב שנק׳ בינה ולפעמים מבחי״ג שנק׳ חכמה ולפעמים מבחי״ד שנק׳ כתר. וכל בחי׳ מג׳ הנ״ל, די לבחי׳ ראש שלם וג״ר לז״א. כי ראש בינה הוא נשמה, וחכמה נק׳ חיה, וכתר נק׳ יחידה.
ויש אמנם בחי׳ ראש שאינו שלם, כלומר שאינו מבחי׳ העצמות הנ״ל, בסוד ג׳ טפחים כח״ב, אמנם אינם מרוחקים ממנו לגמרי. והיינו כי יש בו מבחי׳ זו״ן דבינה הנ״ל, שכבר המה בחי׳ זו״ן ואור דחסדים, עכ״ז כלפי ז״א נחשבים עוד מבחי׳ ג״ר מעט. באופן, שבאם ז״א מלביש לבחי׳ זו״ן דבינה, אין בינו למאציל הבדל של ג׳ מדרגות שלימות כח״ב, שהרי הוא דבוק עוד עכ״פ בזו״ן דבינה, וז״ס המוזכר תמיד בדברי הרב, כל פחות מג׳ טפחים כלבוד דמי.
וזה אמרו, (באות ז') והנה עתה לא יש הרחק בין שום אור מהאורות הנ״ל אל הכלים יותר מג' מדרגות, כי יותר מג' מדרגות הוא הרחק גמור, ואינו יכול להאיר בו, עכ״ל. פירוש, כי הכלים ירדו לכחב״ד דבריאה, כמ״ש לעיל, והאורות ירדו לנהי״מ דאצילות. וסיבת ירידת האורות שהיו למעלה מחזה, דהיינו דעת וחג״ת עד החזה, אל נהי״מ דאצילות, הוא מכח שחזרו או"א עילאין אב״א, דהיינו שאבדובחי׳ פב״פ שלהם וחזרו לבחי׳ חג״ת כמו שהיו בעת אצילותם מן נקבי עינים, וע״כ אלו האורות דעת וחג״ת שנתפשטו מפה דאו״א ולמטה ירדו עתה לבחי׳ נהי״מ.
וצריך להבין מאד ענין ירידת האורות לנהי״מ דנקודים, ולמה לא ירדו לבריאה כמו שירדו הש״ך ניצוצין. והנה הרב אומר, שאין פגם וביטול באורות, והענין מתבאר עם הנ״ל, דכל הטעם דשביה״כ הוא מסבה שהאורות נפסקו על גבול האצילות במקום סיום רגלי א״ק, וע״כ הופרשו הכלים מהתפשטות אור דחיה, שנק׳ או״א עילאין, שז״ס המיתה דאתמר בשביה״כ, וא״כ פשוט הוא שהאורות נשארו ממעל לגבול האצילות, ורק האו״ח לבד הוא שירד עמהם לבריאה, שהאו״ח נק׳ ניצוצין, כנודע.
וזה אמרו, שהשבירה היתה בכלים ולא באורות וכו', ואמנם ירידתם היה כדי להאיר מרחוק בכלי שלו העומד בבריאה שלא ימות לגמרי וישאר בלתי תקוה, לכן מאיר בו מרחוק, בהיותו עומד הוא באצילות וכו' עכ״ל. פירוש, כי כל ענין הפיסוק של התפשטות האורות, היה מסיבת המסך והפרגוד שבנקודת הסיום דרגלי א״ק. ונתבאר לעיל, שנקודה זו היא נקודת הצמצום החדשה, שנעשה מסוד צמצום ב׳ דא״ק שהיא אינה נקודה אמצעית ממש דהיינו בחי״ד, אלא מסוד בחי״ב שקיבלה לכח הצמצום בסוד ירידת הס״ג לנה״י דא״ק, עש״ה. וכבר ידעת, שבחי״ב ה״ס בינה דאור ישר, שהיא ג״כ בחי׳ ג״ר, דכח״ב חשובים כאחד, ולפיכך לא מתו הכלים דדעת חג״ת לגמרי, משום שנה״י דחיה שה״ס או״א עי׳ מאירים בה עוד, בסוד כל פחות מג׳ טפחים כלבוד דמי. ונבחן בזה, שעדיין הכלים הללו המצויים מבר לגבול האצילות, עוד מקבלים הארה קטנה מחכמה דרך הפרגוד, משום שהפרגוד בעצמו הוא מבחי׳ בינה, ואע״פ שכח הצמצום עליהם לדחות אורות דאו״א עי' כנ״ל, מ״מ עדיין לא נחשבים בהרחק הג״ר לגמרי, להיות המסך המבדיל בעצמו מג״ר הוא, והבן היטב.
ובזה תבין טעם ירידת הכלים לכחב״ד דבריאה מתחילתם, כי סוד הג״ר דבי״ע נחשבים אלקיות. וכל הפרודא מאצילות שנבחן בבי״ע הוא רק בז״ת שלהם, דהיינו הרוח נפש דבי״ע. והנה נתבאר, שעדיין אורות דנה״י דאו״א שה״ס אור העצמות מאירים בהם דרך הפרגוד, דהייינו באותו שיעור שהפרגוד בעצמו הוא עוד מבחי׳ בינה וג״ר, כנ״ל, וממילא נשמרו עוד הכלים בבחי׳ חיה, שה״ס אור אצילות ואלקיות, אלא בהארה מועטת בערך זו״ן דבינה, ועדיין אין הרחק מג׳ מדרגות כח״ב לגמרי בריקניות, שהם פחות מג', דהיינו בשיעור זו״ן דבינה, שהמה דבקים ומקבלים לתוכם, וכיון שיש להם עוד דביקות במקצת ג״ר, ודאי עדיין המה באלקיות. וע״כ לא נפלו לז״ת דבי״ע שהם פרודא, והבן היטב כי אי אפשר להאריך יותר.