ו) ואמנם אור של הדעת ירד גם הוא, אלא שנשאר באצילות עצמו מקום כלי המלכות של האצילות, ואמנם לא ירד שם לסיבת פגם אשר בו, כי הרי נתבאר לעיל כי השבירה היתה בכלים לא באורות, ואלו היה ירידתו שם משום פגם היה ראוי שנייחס ביטול אל האורות, ע״ד שייחסנו ביטול אל הכלים דאחוריים דאו״א שנפלו בדוגמתן באצילות עצמו. ואמנם ירידתן היתה כדי להאיר מרחוק בכלי שלו העומד בבריאה, שלא ימות לגמרי וישאר בלתי תקוה, לכן מאיר בו מרחוק בהיותו עומד הוא באצילות, והוא בבחי' תגין על האותיות כנ״ל.
ו) ואמנם אור של הדעת וכו' במקום כלי המלכות של אצילות: והנך רואה איך האריך הרחיב הרב לדייק ולהורות לנו בדיוק נמרץ, כל החילופים והתמורות במקומות שנפלו שם הז״ת דנקודים, הן האורות והן הכלים.
והוא משום שעל יסודות הללו ועל פיהם מובנים כל התיקונים הבאים בכל העולמות מאבי״ע, שהמה כלל חכמת האמת. ולפיכך, צריכים להתבוננות יתירה כאן בטעמי הירידות ושינוי המקומות הללו, בתכלית הדקדוק.
ומתחילה אבאר היקף כללי בענין שביה״כ. וצריך שתזכור, מה שפרשנו עד כאן בסוד ה״פ א״ק הנק׳ קו, שה״ס הקו שנמשך מא״ס ב״ה עד הנקודה האמצעית שבצמצום א׳, כמ״ש בענף א׳ בפמ״ס ובפמ״א. ומה שנקראים ה׳ פרצופים דא״ק בשם קו, הוא, להיותם זה למטה מזה בקו אחד, כי ענין ג׳ קוים הוא שנתקן בראשונה בעולם הנקודים, וגם רק בג״ר ולא בז״ת. גם נתבאר שם, שסוד נקודה האמצעית ממש שמדייק שם הרב, הוא סוד הנקודה דעוה״ז, בסו״ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, כי רגלי א״ק נמשכים עד לעוה״ז ממש, כדברי הרב בע״ח ש״ג פ״ב עש״ה. גם ידעת שבטרם אצילות ע״ס דנקודים נסתלק האור דלמטה מטבור דא״ק, ונמשך לשם אור נה״י חדשים מזווג ע״ב ס״ג, המכונים אור הב׳ בדברי הרב לעיל בענף י״ד. ונתבאר בפמ״ס, שנעשה מתוך זה נקודה של סיום מחדש, שהוא מעט למעלה מנקודה האמצעית דעוה״ז, הנ״ל.
ונמצינו למדים ב׳ בחי׳ בנקודת הצמצום: בחינה ראשונה, היא הנקודה האמצעית ממש, שהוא עולם העשיה ועוה״ז, אשר שם מסתיים הקו מא״ס ב״ה מכח צמצום א׳. בחי׳ הב׳ מנקודת הצמצום, היא הנקודה החדשה שנעשה בכח עליית מ״ן לע״ב ס״ג הפנימים דא״ק, שמשם נאצלו נה״י החדשים דא״ק, שהוא מעט למעלה מנקודה דעוה״ז.
והנה מנקודה החדשה עד לנקודה הראשונה, עדיין נמשך קו א״ס ב״ה שה״ס רגלי א״ק שבטרם צמצום ב׳, אמנם הם בלי אור, מכח שנה"י החדשים לא הגיעו לשם, ויש אמנם שם בחי׳ הרשימו מקו הא״ס ב״ה, שנק׳ משום זה, חוט הא״ס ב״ה, המתלבש שם ברגלי א״ק הראשונים, וזכור זה.
ודע שמרחק הזה הנמצא בין ב׳ הנקודות הנ״ל, הוא מקום של בי״ע, והמה מלבישים שם על רגלי א״ק הראשונים, שבתוכם חוט הא״ס ב״ה. והיות שנה״י החדשים דא״ק נתעלו ונסתיימו למעלה מהם, ע״כ נבחנת הנקודה החדשה לגבול האצילות, ומכונה ג״כ קרקע האצילות או גג הבריאה,והוא משום שכבר נסתיימו שם רגלי א״ק החדשים, ומשם ולמטה עד לנקודה הראשונה נתרוקן האור ולא חזר ונתמלא, ע״כ הוא מכונה מקום לבי״ע דפרודא. וז״ס שאומר הרב בשה״ק, אשר המקום של בי״ע, חשוב יותר מהכלים והאורות הנמצאים בהמקום, והבן.
ואחר שנתברר לנו היטב מקום של בי״ע דפרודא בגבוליו, שגבול העליון הוא מתחת רגלי א״ק החדשים שנק׳ קרקע האצילות וגבול התחתון שלהם הוא קרקע קשה דעוה״ז, מצאנו ידים להבין כאן דברי הרב. וכבר נתבאר בענף הקודם באורך, ענין מלוכת הז״ת ומשם תדרשנו וכאן נקצר, כי הנה המלך הראשון שנק׳ דעת, נתבאר שם שרק הוא יצא בכל הדרו ותפארתו, להיותו בחי׳ התפשטות ב׳ מזווג הגדול דהסתכלות עיינין דאו״א עילאין, שה״ס האור הגדול דכללות ע״ס דנקודים שהם בקומת כתר, כמו״ש שם, אשר הסת״א שה״ס הראש לשורש כלים, מכונה בשם הסתכלות עיינין דאו״א, והסת״ב הוא נתפשט ויצא בכלי הדעת לבחי׳ גמר הכלים עש״ה.
וכבר נתבאר שבסיבת עליית מיין נוקבין, נתחלק כל ראש לשתי מדרגות במקום נקבי עינים. שמעינים ולמעלה נבחן לראש האמיתי, ואח״פ יצאו לבר מרישא לבחי׳ חג״ת ותוך, עש״ה. ולפיכך, כאן מתחילה יצא הראש מנקבי עינים ולמעלה בסוד הסתכלות א׳, ובאח״פ שה״ס גופא דאו״א יצא החג״ת עד הטבור, בסוד הזווג על המסך דהסת״ב שנק׳ טבור, וע״ס דסיומא שנק׳ נה״י יצאו מפה דאו״א ולמטה, והיינו הכלי שנק׳ דעת, שנסתיים על הנקודה החדשה דא״ק, כי כל הארה זו יצאה מיסוד א״ק, כמ״ש שם, וא״כ כשפגע בנקודת הצמצום החדשה, נמצא שנסתיים.
ואם היה נשאר כך, לא היה בזה שום ירידה לבריאה, כי כן נסתיים בשוה עם רגלי א״ק, דהיינו למעלה מגבול האצילות, כנ״ל. אמנם כבר ידעת מהענפים הקודמים, אשר הסת״ב דעליון נעשה תמיד בחי׳ הסת״א בתחתון, כמ״ש בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ג, והיינו משום חידוש הכלים הנמצא בפרצוף התחתון, אשר החידוש הזה מחויב ג״כ לב׳ זווגים: הסת״א והסת״ב.
אשר ע״כ זה הפה דראש הנקודים, שממנו מתחיל ויוצא כלי דעת אשר כבר קיבל לבחי׳ טבור, כלומר לבחי׳ מסך דהסת״ב, שממנו ולמטה רק אור דנקבה וסיומא, נמצא עתה מכח חידוש הכלים שבחו״ב, שחזר וקיבל בהם בחי' פה דראש והסת״א לשורש כלים, שבזה נמשך אור הזכר למלך הדעת העומד מפה ולמטה, וע״כ גם מלך הדעת נתפשט בעצמו לזווג דהכאה על המסך דסיום הקודם,שהוא בחי' מלכות דמלכות שלו, שמקומה במקום צפרני רגלי דא״ק, כלומר בגבול האצילות. ובחי' ע״ס דנה״י דסיומא הנמשכים מטבור ולמטה, היה נמשך מקרקע האצילות עד לקרקע העוה״ז, דהיינו ממש כרגלי א״ק בטרם צמצום הב', דהיינו בנקודה האמצעית דצמצום א'. והנך מוצא, שמלך הדעת ירד ממקום האצילות ונתפשט למקום בי"ע דפרודא, והבן היטב. שז״ס שעבר על גבול האצילות המכונה קרקע המשכן, ונמשך עד לנקודה דעוה״ז המכונה קרקע קשה.
ובזה תבין רמזי הרב לעיל בענף י״ז. וז״ל, אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו. שה״ס יוד טפין דאזדריקו מבין הצפורנים וכו'. וז״ס מ״ש במס׳ שבועות פ״ג, מי שאמרה לו אשתו בשעת תשמיש נטמאתי, ינעוץ צפורני רגליו בקרקע, והזרע יוצא דרך צפורני רגלים, ויפרוש באבר מת. ועי׳ בע״ח שער ל״א פ״ב וז״ל, שיצאו עשרה טפין זרע מבין צפורני ידיו, כי משם לקחם החיצונים, עש״ה.
ובאמור תבין היטב, אשר שורש הלכה הנ״ל דמס' שבועות, נובעת מסיבת שביה״כ דמלך הדעת, שענין אמרה לו אשתו נטמאתי בשעת תשמיש, ה״ס בחי׳ זווג דהסת״ב דמלך הדעת במסך דטבור, ולהיות שכבר נסתיים האצילות והקדושה למעלה מהטבור הזה, שסודו קרקע האצילות וגג הבריאה, לכן נמצא בערך שמלביש לנה״י דא״ק, אשר כבר נסתיימו שם צפורני רגליו, כנ״ל ונמצא שנעץ צפורני רגלין דא״ק בקרקע דאצילות, והאורות שמטבור ולמטה שה״ס הזרע דאזדריקו מבין צפורני רגלין דא״ק עברו ויצאו ונזרקו לבר מאצילות, דהיינו לבי״ע. וע״ס שהיו צריכות להמשך מטבור ולמטה דמלך הדעת המה הם המכונים עשרה טפין, כי נפסקו ויצאו לחיצונים לבי״ע כאמור, וד״ל כי אין להאריך.
וז״ש, שיצאו מזכר בלתי נוקבא, כי אח״כבעולם התיקון נתקן באמת מטבור הזה בחי׳ הנוק׳ דז״א, שז״ס שאמרו באדרא, שהנוק׳ בטבור שארי ובטבור שלים ע״ש, אלא שנתקנת שם ממטה למעלה. באופן, שכל קומתה נמצאת למעלה מקרקע האצילות, ואז נאצלו ממנה כלהו בחי׳ נר״ן דקדושה כמ״ש במקומו, אבל בעולם הנקודים עדיין לא נתקן הטבור הזה בבחי׳ פרצוף הנוק׳ ממטה למעלה כנ״ל, וע״כ היו נמשכים בסוד הסת״ב מטבור ולמטה לבי״ע, וע״כ פירש באבר מת, כי נפרשו מהחיים, שה״ס אור האצילות.
וז״ס, שלפעמים אומר הרב שיצאו מצפורני רגליו ולפעמים אומר שיצאו מצפרני ידיו עי׳ לעיל, כי הטבור דמלך הדעת ה״ס סיומא דחג״ת שנק׳ ידים כנודע, והם נמצאים נגד צפרני רגליו דא״ק, כנ״ל. וכבר ידעת שכל האור דנקודים מנה״י דא״ק הוא, וע״כ בערך א״ק יוצאים דרך צפרני רגלין. ובערך מלך הדעת יוצאים מצפרני ידיו כנ״ל והבן היטב.
וזה אמרו, שהכלי דמלך הדעת ירד לדעת דבריאה, ולקמן אומר, שהחיצוניות ירד ביצירה וחיצי חיצוניות בעשיה. פירוש, כמו שידעת שכל הארה נבחנת על ראש תוך סוף, והראש נק׳ פנימיות והתוך נק׳ חיצוניות והסוף נק׳ חיצי חיצוניות. גם נתבאר בע״ח בשער אבי״ע אשר בי״ע ה״ס נשמה רוח נפש. והנשמה הוא בחי׳ אלקיית אפי׳ בבי"ע, ומה שנק׳ עלמין דפרודא הוא סובב רק על בחי׳ הרוח והנפש וז״ת דבי״ע עש״ה. ובזה תבין כאן בירידת הדעת לבי״ע, אשר בחי׳ הראש שבו שה״ס הכלי דנשמה ירדה לדעת דבריאה. ובחי׳ התוך שלו שהוא כלי דרוח ירדה לדעת דיצירה. ובחי׳ הסוף שלו שהוא כלי דנפש ירדה לדעת דעשיה. והנך מוצא בכל רת״ס דדעת שירדו לבי״ע, שעדיין נמצאים בבחי׳ הג״ר שבהם, כי מקום נפילת הדעת הוא בג״ר, ובראש דג׳ עילאין, דהיינו בראש דבריאה ובראש דיצירה ובראש דעשיה, אשר שם עדיין בחי׳ אלקיית, כנ״ל, שבחי׳ הנשמה שבכל אחד מהג׳ עלמין ה״ס אלקיית, ורק בבחי׳ רוח נפש וז״ת יש שם פירודא, וזכור זה.