נ) וגם טעם אחר, כי הנקודה שהיא כעין יוד שבשורק היא יותר עליונה, וממנה יונק אבא דנקודים, והואו של השורק שהוא אות ואו, ממנו יונקת אמא דנקודים, כנודע, כי נקודות חכמה, ואתוון בינה. וז' נקודות תחתוניות עם ג' בחי׳ שהם: א׳, נה״י של הכתר, וב' אחוריים דאו״א, הרי הם יוד אלו שיצאו דרך צפורני הרגלים, ואין כונתינו לומר שאלו הם הנקודות עצמן, רק שמכל אלו הבלים יצא אור אל יוד נקודות שיצאו דרך העין, כנ״ל וזכור זה.
נ) וגם טעם אחר שהנקודה וכו' היא יותר עליונה וכו': והבן, אשר ב׳ הטעמים נבחנים בהם יחד, אלא הטעם הא׳ הוא נוהג בבחי׳ המוחין הנמשכין מאו״א וישסו״ת אלו אל ז״ת, כי או״א משפיע לחג״ת דנקודים, וישסו״ת משפיע לנה״י דנקודים, כמ״ש בע״ח שער ט' פ״א, ולפיכך מכנה שניהם בבחי׳ אותיות, אלא אבא אות יוד דהויה שה״ס מוחין דאבא שבז״א, ואימא אות ואו שה״ס מוחין דאימא שבז״א, כי ז״ת ה״ס האותיות.
וטעם הב׳ הוא בהבחן או״א וישסו״ת כשהם לעצמם, שאז אבא מיוחס לנקודה שבשורק, ואימא אל ? שבשורק. וטעם הדברים תבין כמ״ש כאן בפמ״ס בסוד רקיע וניצוץ, אשר משתי בחי׳ אלו נצטרפו כל התמונות של הנקודות, כמ״ש בתיקוני זוהר והארכנו בהם בפמ״ס עש״ה. ותוכן הדברים, שכל ענין הנקודות שורשם והתחלתם ה״ס תיקון המ״ן מנה״י דס״ג שירדו לנה״י דכתר שנק' נה״י הפנימים ונגנזו בהם, כמ״ש הרב לעיל בענף ח'. ונתבאר לעיל שה״ס השיתוף דמדה״ר בדין, שנה״י דס״ג ה״ס מדת הרחמים, ונה״י דכתר ה״ס מדת הדין, ולפיכך מכונים נה״י דס״ג בשם רקיע, או ו, או פתח, ונה״י דכתר, בשם ניצוץ או יוד, או נקודה.
ועיקר ההבחן במ״ן הכפולים האלו הוא בפנימיות וחיצוניות, כי כל שבחיצוניות הוא הנגלה והוא השולט ומשפיע לתחתונים, כמ״ש לעיל. גם נתבאר, שבביאת המוחין מעליון לתחתון המה מתהפכים, דהחיצוניות והמגולה בעליון נעשה טמיר וגניז בתחתון, עש״ה ובפמ״ס כאן, כי כן כייל לן הרב בעץ חיים בענין הבחן המוחין דאו״א, עש״ה. ותדע שזהו ממש נוהג בכל פרט מרת״ס דכלהו המדרגות, כמו שאבאר במקומו. וכבר ידעת, שבתחילת חיבורם של המ״ן נגנזו נה״י דס״ג ונגלו נה״י הפנימים, דהיינו מדה״ר בגניזו ומדה״ד בגלוי, וכן היה בכל העליות דתחתון לעליון, שנק׳ צמצום נה״י ותיקון אצילות. אמנם בשיבת המוחין לתחתון נעשה התהפכות, אשר כל מה שמגולה בעליון נעשה פנימיות וגניזו אצל התחתון, והגניז בעליון נגלה בתחתון.
וז״ס הקמץ והחולם, כי המה סוד החיבור דרקיע וניצוץ בעת תיקון האצילות בדרך עלייתם, אשר נה״י הפנימים שנק' ניצוץ או נקודה המה הגלויים לחוץ, ונה״י דס״ג שה״ס הרקיע או הפתח המה בגניזו כנ״ל. וז״ס קמץ, שתמונתו רקיע או פתח מלמעלה וניצוץ או נקודה לתתא כזה (קמץ) שאזאין מדה״ר מגולה לתחתונים, כי הרקיע נעלם ונסתר למעלה, ונמצא הרקיע בסוד הבדלה ולא חיבור, ואז נבחן שאין לתחתונים מסוד הקמץ שבכתר רק בחי' הנקודה שמתחתיו, גם שהיא למעלה מהאותיות, כי אינה משפעת לאותיות כמ״ש לעיל ע״ש. ובזה תבין מה שנראה לכאורה סתירה בדברי הרב, שהרי לעיל בענף י״ד אומר שכתר דנקודות ה״ס הקמץ, וכאן אומר שה״ס החולם. והוא, דשם מדבר מסוד שיבת המוחין לתחתון שה״ס ביאת אורות דנה״י דא״ק אל הנקודים, שהרי אומר שם אשר מקמץ ופתח יצאו כל הכלים דנקודים, ע״ש, ואז נקרא הכתר בשם קמץ. וע״כ הנקודה דקמץ מתחת האותיות, להיותם סוד רקיע וניצוץ מיסוד ועטרה דא״ק, המתלבשים בו בסוד מ״ן מלמטה למעלה, בסוד ראש וכתר כנודע, וע״כ נמצא בהכרח מתחת לאותיות דכתר, והבן היטב.
אמנם כאן מדבר מזמן עליית התחתון לעליון בסוד תיקון אצילות, שאז עדיין אין מוחין דג״ר בע״ס דנקודים, אלא חג״ת נה״י לבד כמ״ש לעיל, ונמצא אז שנמשכים רק השיפולי עצמות דעליון לתוך התחתון, בסוד הכשר כלים דאצילות וראש, כמ״ש בפמ״ס עש״ה, שאז נוטלים רק מבחי׳ האו״ח שממעלה למטה בסוד אור הנקבה, כמ״ש שם, וע״כ הכתר יונק מן הנקודה שמתחת הקמץ דחג״ת ממעלה למטה, וחו״ב יונקים מן המלאפום שביסוד ועטרה דא״ק מלמעלה למטה.
והנה, הן הקמץ והן הפתח, ה״ס התחברות רקיע וניצוץ, אלא הקמץ יורה, שה״ס זווג הפנימי לסוד הכתר, אשר שם הרקיע בגניזו והניצוץ מתגלה, כי כן מצב המ״ן בנה״י דכתר. אמנם כשהם נמשכים לראש החיצון הנק׳ חו"ב, שנתפשט הקמץ בהם בב' זווגים: פנימי, וחיצוני, כנ״ל באורך ע״ש, אז מתחלקים החו״ב לשנים, שהראש הפנימי דחו״ב נק׳ חו״ב דנקודה. כלומר, שבהם הנקודה בגלוי והרקיע בגניזו כמו הכתר עצמו, וראש החיצוני דחו״ב נקרא חו״ב דו כלומר שהרקיע והפתח והו שה״ס מדה״ר בגלוי, והנקודה והניצוץ שה״ס מדה״ד בגניזו. גם חו״ב דנקודה הנ״ל, מכונים בשם: אבא, או או״א עילאין, או י ומילוי וד שביוד, או ע״ב ונוק׳ דע״ב. וחו״ב דו הנ״ל, מכונים שניהם בשם אימא או ישסו״ת או ה׳ ראשונה דהויה. כמ״ש בענף ט״ז בפמ״ס ע״ש.
ותבין אמנם, אשר אלו ב׳ הבחי׳ דחו״ב הנ״ל, הם באמת ראש אחד, אלא מתוך שמקבלים מהקמץ דכתר הכולל פתח ונקודה שהנקודה בחיצוניות, לפיכך מתהפך בחו״ב, אשר הנקודה בפנימיות בסוד אבא, והפתח בחיצוניות בסוד אמא,באופן שז״ת אינם מקבלים מאבא אלא מאמא הגלויה כלפי תחתונים.
וזה אמרו, כי הנקודה שהיא כעין יוד שבשורק היא יותר עליונה. דהיינו כדאמרן, אשר ענין הפנימיות וחיצוניות דכתר, נמצאים מתהפכים בראש דחו״ב, כי שם בכתר היה בחי׳ הו והפתח מלמעלה, והנקודה היתה שם יותר תחתונה מהפתח, כזה (קמץ) אמנם בחו״ב נעשתה הנקודה יותר עליונה והו שה״ס הפתח נעשה לתחתון המגולה, כזה (קמץ הפוך) והבן היטב.
וזה אמרו, אשר הואו שבשורק שהוא אות ו ממנה יונקת אימא. כלומר מבחי׳ הרקיע, שה״ס הפתח המשפיע באותיות, כי הוא סוד מדת הרחמים המגולה לתחתונים, וע״כ מסתייע מהתיקונים, אשר נקודות חכמה ואתוון בינה. כלומר, שבהבחן חו״ב דנקודים כלפי עצמם נבחנים הנקודות לחכמה, שה״ס הראש והע״ב. ואתוון נבחנים לבינה, שה״ס הגוף דחכמה המתגלה בסוד הפתח כנ״ל. וז״ש עוד, אשר ז׳ נקודות תחתוניות המה ג״כ מסוד הע״ב והחכמה. כלומר, שהיו צריכים לקבל מסוד הנקודה, אשר ע״כ לא יכלו לקבל האור וכו', וע״כ מכנה אותם בשם נקודות, והבן.