ז) וכפי הראוי לומר, היה ראוי שיהיה ג׳ הבלים כנגד ג״ר שקבל מאח״פ, כנ״ל, אבל לפי שחסר אור אזן מן או״א, כנ״ל, לכן ג״כ חסר בחי' ההבל מה שכנגד האזן, ולא יצאו רק ב׳ הבלים, שהם נגד חוטם פה לבד, אשר מהם קבלו או״א למעלה, וגם כאן למטה מקבלים מהם. אבל אור הז״ת, שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת הזקן ולמטה כנ״ל, לכן גם כאן לא יש להם הבלים להאיר להם, אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו, שהוא סוד יוד טפין דאזדריקו מבין הצפרנים, כנזכר בתיקון ס״ט, כנודע כי הם עצמם הם בחי' המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם, דכר ונוקבא.
ז) ג׳ הבלים כנגד ג"ר שקיבל מאח״פ וכו': ענין ג׳ הבלים אלו, ה״ס התפשטות או״א בעצמם לאו״א עילאין ולישסו״ת, שאז נכלל בראש ג׳ פרצופין: פרצוף הכתר שה״ס הקמץ, ופרצוף או״א עילאין שה״ס הפתח, ופרצוף ישסו״ת שה״ס צירי. אמנם בחי׳ ישסו״ת לא יצא בנקודים, כמ״ש לקמן בסוד שבירת כלי הדעת, באופן, שאין כאן בראש דנקודים רק ב׳ פרצופין בסוד ב׳ הנקודות קמץ פתח לבד. ומצירי ולמטה נשברו, מפני שלא נכללו בבחי׳ הראש. וכמ״ש לפנינו בע״ה.
אבל לפי שחסר אור אזן מאו״א וכו': פירוש, כבר נתבאר שבחי׳ אוזן דראש הע״ב ה״ס זווג הפנימי שבראש הס״ג שנפסק על שיבולת הזקן, ונמצא אשר בחי׳ ראש החיצון דס״ג אינו מקבל עוד מבחי׳ אור האוזן, זולת מחוטם פה דע״ב, שה״ס גופא דע״ב המלובש בראש הס״ג, ואור החוטם שה״ס הז״א שלמעלה מטבור דגופא דע״ב, מסתיים בטבור כנודע.
ולפיכך, ע״ס דנקודים שהמה בחי׳ התפ״ב דראש הס״ג הנ״ל, הרי רת״ס שלהם מקבלים דרך המלכות דראש הס״ג מכל הבחינות הנמצאים בראש הס״ג, שכן המלכות משפעת למטה בכל הקומה שאו״ח שלה עולה ומלביש למעלה, כנודע, אמנם כל בחינה מחויבת לקבל מהבחי׳ שכנגדה בראש, כתר דגופא מכתר של ראש, וחו״ב דגופא מחו״ב של ראש, וז״ת דגופא מז״ת של ראש.
ולפי״ז נמצא, שגם בגופא דס״ג אין בחי׳ אור האוזן מגיע לחו״ב, להיותם למטה מפרסא דכתר, ואין בהם אלא הארה מועטת מאור האוזן, והוא מכח אור הג׳ המוזכר בדברי הרב בענף ט״ו, שנק׳ הסתכלות עינים באח״פ, שמכח אור זה נחשבים גם אח״פ דראש לבחי׳ ראש בשוה עם גלגלתא וע״ב, כמ״ש שם בפמ״א ובפמ״ס.
ולפיכך, לא יכלו חו״ב להתפשט בעצמם לב׳ זווגים: פנימי, וחיצוני, כי היה חסר להם אור האוזן, שה״ס המלכות דזווג הפנימי, ולכן לא היה בהם רק מבחי׳ זווג חיצוני לבד, ולפיכך לא יצא כאן בחי׳ ראש הג׳ שנק׳ ישסו״ת, כי חו״ב בעצמם היו בבחי׳ חיצוניות, דהיינו אבא מבחי׳ חוטם שה״ס יש״ס, ואימא מבחי׳ פה שה״ס תבונה, והבן.
לכן גם כאן לא יש להם הבלים וכו': כמ״ש בענפים הקודמים, שאור האוזן ה״ס יוד דהויה וע״ב, ומשום התחלקות הראש עצמו לב׳ בחי׳ שהם ראש ותוך, וירד פה דראש לבחי׳ טבור דהיינו לבחי׳ הסת״ב, לפיכך נפסק אור האוזן בשבולת הזקן, ואינומאיר לגופא, דהיינו משבולת ולמטה, שמשם לקחו ז״ת.
אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו וכו׳: משמיענו בזה, שסיבת שביה״כ היתה מפני שכלים אלו דנקודים יצאו בחוסר סוף, ולא היה להם מסוד אור העינים זולת ראש ותוך לבד, כמ״ש בענפים הקודמים ובפמ״ס כאן, שמעינים ולמעלה דראש הנקודים היה בחי׳ ראש וכתר, אמנם אח״פ דראש הנקודים כבר הי׳ בבחי׳ תוך וחג״ת דגופא, ונמצאים ז״ת כולם שמפה ולמטה בבחי׳ נה״י וסוף, ואפי׳ חג״ת דמפה ולמטה כבר היו בבחי׳ סוף כמ״ש בענפים הקודמים, וז״ש ויפוזו זרועי ידיו, דהיינו חג״ת שלמטה מפה, הנק׳ ידים כנודע, ויתבאר עוד לקמן בע״ה.
שלא נתקן עדיין כחדא אדם דו״נ וכו': ענין דו״נ ה״ס תיקון קוים הנמשך מסוד השיתוף דמדה״ר בדין, שה״ס האור היוצא דרך עינים, כמ״ש בענפים הקודמים, ומאחר שלא היה להם מבחי׳ אור האוזן לכן לא יצא תיקון קוין בז״ת, אלא היו בבחי׳ קו אחד זה למטה מזה ולכן נשברו, כמו שהארכנו בפמ״ס עש״ה.