ע) והנה הכתר שלקח מן האזן הארתו גדולה מאד, לא נשבר הכלי שלו, אבל או״א שאין לוקחים רק מן החוטם ופה, נשברו האחורים של כליהם. והנה או״א, אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של א״ק, בהיותו למעלה קרוב אל מקום נקבי האזן, אע״פ שלא היו מקבלים מאורות האזן עצמה רק קצת ההארה, היו מתקיימים האחורים של כליהם, אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן שהוא מקום שבולת הזקן, לכן אע״פ שלוקחין קצת הארה, אינו מועיל להם, ולכן נתבטלו האחורים של כליהם. אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש אע״פ שלקחו בסיומו, כיון שהוא לוקח עצמותו, די בזה, ולא נשבר אפילו האחורים של כלים דידיה, משא״כ באו״א שאינם לוקחים רק הארה בעלמא, וגם שהיא בריחוק מקום.
ע) והנה או״א אם היו מקבלים וכו׳ בהיותו למעלה וכו': להבין זה, צריכים לבינה יתירה בענין שבולת הזקן הנזכר, שה״ס ושורש התלבשות נה״י דעליון בסוד מוחין לתחתון, שהוא עיקר גדול הכולל בכל מרחבי החכמה. והנה זה כבר נתבאר לך היטב, ענין יציאת אח״פ דכל ראש לבר מרישא שנעשה לבחי׳ גוף דהיינו לבחי׳ תוך כנ״ל. גם נודע, שבחי׳ ע״ב דכל פרצוף שה״ס אור החיה, ה״ס העצמות והאו״י שבפרצוף ההוא, ולפיכך עד כמה שאור ע״ב מתפשט בפרצוף עד שם נחשב לאצילות, ולמטה מגבול ע״ב נחשב זה החלק לבחי׳ מבר לאצילות. ונודע שבחי׳ ע״ב דפרצוף נשלם למעלה מטבור, וע״כ נעשה תיקון עליית מ״ן לנקבי עינים, שמתוך זה יצאו אח״פ דראש ע״ב לבר מרישא כנ״ל, ועד״ז יצאו אח״פ דראש ס״ג לבר מרישא, וכן מראשין דכלהו פרצופין.
והנה אותו האור הנמשך מנקבי עינים ולמטה לבחי׳ אח״פ, וכאמור שנעשו משום זה לבחי׳ גוף וחג״ת, אין לו מקום בכלים דאח״פ של ראש, להיותם רק שרשי כלים כמ״ש בכ״מ, ולכלים דגופא המה צריכים, ולפיכך המה יוצאים ובאים ומתלבשים בתחתון, כלומר, שהוא מתחת הפה וכל הכלים דראש. ומשום שאור אח״פ אלו נמשכים ממלכות דנקבי עינים ולמטה, נקראים בשם נה״י. וז״ס נה״י דעליון המתלבשים בעצמותם בראש התחתון בבחי׳ מוחין אליו.
ונמצא לפי״ז אשר אח״פ דראש ע״ב ירדו ונתלבשו בראש הס״ג, והרויח הס״ג בחי׳ אור דראש ע״ב, שעד עתה לא היה לו אלא בחי׳ גופא דע״ב. ועד״ז אח״פ דראש ס״ג ירדו ונתלבשו בפרצוף דלמטה מטבור, שעד כאן היה לבר מגבול ע״ב והיה נחשב לבר מאצילות, כנ״ל, ועתה הרויח אור דגופא דע״ב, כי אח״פ דראש ס״ג יש בתוכם בחי׳ גופא דע״ב, שהמה נמשכו למטה מטבור, ושב ע״כ לבחי׳ אצילות.
וז״ס שבולת הזקן, שהוא כולל בחי׳ אח״פ דע״ב שירדו להיות מוחין בראש הס״ג, והוא כולל פנימיות וחיצוניות, כמ״ש לעיל. שמסוד הפנימיות יצא הכתר, ומסור החיצוניות יצאו ב׳ הנקודות חו״ב כנ״ל, וגם חו״ב נפרטים לפנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נק׳ ישסו״ת. אמנם בכללותם אין כאן אלא ע״ס המתפשטות על מלכות הנ״ל שנק׳ שבולת, שהמה נבחנות לע״ס של ראש, בשם: גלגלתא, עינים, ואח״פ, וכשנפרטות בסוד פנימיות וחיצוניות, יהיה גלגלתא ועינים בסוד כתר דנקודים, ואח״פ בסוד חו״ב דנקודים. וגם אח״פ אלו שהם חו״בנבחנים לע״ס: גלגלתא, עינים, ואח״פ, שגלגלתא ועינים ה״ס חו״ב עילאין, ואח״פ ה״ס ישסו״ת. ולפיכך אפשר לכנותם בשם ראש אחד עד הפה, שה״ס ישסו״ת הפרטי הנזכר, והוא משום שיצאו בכח המלכות דשבולת לע״ס כנ״ל, ואפשר לכנותם בפרטיות ע״ד פו״ח, שיש בהתפשטות זה ג׳ פרצופין דו״נ, שה״ס כתר או״א עילאין וישסו״ת, אשר בכל אחד יש ע״ס, אמנם בהבחן של נקודות, שהוראתם הוא בחי׳ המ״ן שעליהם נעשה הזווג, כמ״ש לעיל בדף קע״ז בפמ״א ד״ה והנה, המה נבחנים רק לג׳ נקודות, דהיינו נקודה דכתר נקודה דחכמה ונקודה דבינה.
ובזה תבין ג׳ החלוקות שבשביה״כ, כי הכתר שה״ס מלכות דפנימיות הכלול בשבולת, כיון שהוא מזווג הפנימי של הראש, הרי הוא בבחי׳ ראש דע״ב הן באור הן בכלי, וע״כ הארתו גדולה מאד ולא נשבר כלי שלו.
חלוקה ב', ה״ס או״א, שה״ס מלכות דחיצוניות שבשבולת, דמאחר שהוא מבחי׳ אח״פ החיצונים של ראש דע״ב, וע״כ יש להם רק בחי׳ הכלים דראש, שבתוכם הארה מועטת דע״ב, דהיינו מבחי׳ חיצוניות. ומתוך שיש בהם עכ״פ בחי׳ כלים דע״ב, נתקיים הפנים שבהם, ומחמת הארה המועטת נמצא שנתבטל האחוריים שלהם.
חלוקה ג׳ ה״ס ז״ת שהם נמצאים מתחת הפה דכללות הראש דנקודים, שכבר אין שם מהארת ע״ב כלום לא באור ולא בכלי, כמ״ש לעיל שהארת שבולת אינה נמשכת אלא עד הפה דנקודים ע״ש, ונמצאים ע״כ לבר מגבול האצילות, וע״כ נשברו פנים ואחור. וכמ״ש במקומו בע״ה.
וזה אמרו אם או״א היו מקבלים אור זה של חוטם ופה בהיותו למעלה קרוב לנקבי האזן וכו': פירוש, כי כל קבלת אור הע״ב לתוכם הוא רק בבחי׳ הירידה דאח״פ לראש הס״ג, אשר ע״כ ירדו ג״כ אח״פ דס״ג לאו״א דנקודים, ומאחר שנמצאים הכלים שלהם מבחי׳ מטבור ולמטה שכבר כלה שם הארת ע״ב לגמרי, אלא שמקבלים אור ע״ב מסוד ירידת אח״פ דעליון, ולפיכך נתבטל האחורים שלהם משום שעיקר בנינם הוא מלמטה מטבור, מה שאין כן אם היו מקבלים מחוטם פה דראש ע״ב ממש, כלומר שהיו עולים למקום ראש דע״ב, ועד״ז גם חו״ב דנקודים היו עולים לראש הס״ג ודאי שלא נתבטל מהם כלום, כי היו מלבישים לגופא דע״ב ממש כמו הראש דס״ג, והבן היטב.
אמנם מ״ש הרב שנתבטלו האחורים דאו״א וכן אחורים דנה״י דכתר, שהמשמעות שהפנים נשאר במילואו צריךביאור, שזה דבר שאי אפשר להיות כלל שאור הפנים ישאר אחר שנתבטלו אפי׳ האחורים. ועי׳ בע״ח שער שבה״כ פ״א אלא שיש בכאן עמקות, ותבין ע״פ המבואר בפמ״א דף רכ״ג ד״ה בסוד וגבותם מלאות עינים אשר מכח עליית המ״ן נתחדש ענין פנים ואחורים בכל הפרצופין, והאחורים הם תמיד גבוהים במדרגה אחת מן הפנים, באופן, שבבחי׳ חג״ת ותוך נמצאים אחורים דחב״ד וראש, ובבחי׳ נה״י וסוף יש אחורים דחג״ת ותוך, עש״ה טעמו ונימוקו.
ובזה תבין המובא בדברי הרב בכמה מקומות, שכל פרצוף נולד רק בספירות חג״ת נה״י, ואח״כ כשמגיע בהם האור דמוחין, שבים חג״ת להיות חב״ד ושבים נה״י להיות חג״ת, ונמשכין ויוצאים נה״י חדשים עש״ה. ושורש הענין הוא מסוד האחורים הנ״ל, כי בחג״ת יש אחורים דחב״ד, אמנם כל זמן שאין בהם אור הפנים אין האחורים מאירים כלום, משום שהארתם מועטת כמ״ש בפמ״א שם. אמנם כשמגיע בהם אור הפנים, אז אור דאחורים חוזרים וניעורים כמו בשורשם, ונמצא משום זה אשר חג״ת שבים להיות חב״ד בכח אור דאחורים שבהם, וכן נה״י חוזרים לחג״ת שהוא בחי׳ תוך הפרצוף שיש בו אור הזכר, שמשפיע ומוציא נה״י חדשים לסיומא, כמ״ש בפמ״ס כאן.
וכן היה יציאת הפרצוף דע״ס דנקודים שלא יצאו אלא בבחי׳ חג״ת נה״י ברו״ת דראש: חג״ת בגלגלתא ונה״י באח״פ, ומפה ולמטה היו הכלים ריקנים מאור, שה״ס ז״ת דנקודים, כמ״ש בפמ״ס עש״ה. אלא בכח הארת נה״י דא״ק הגיע אליהם אור הפנים, ושבו חג״ת להיות חב״ד, כי אור דאחורים שבהם חזרו וניעורו, ונה״י שבו לחג״ת, ויצאו נה״י חדשים כנ״ל. וזה שאומר הרב, שמשום המקרה דשבה״כ נמצא שנתבטלו האחורים דאו״א, כלומר, זה האור דאחורים שיש בכל בחי׳ מהם אשר חזרו וניעורו בביאת המוחין לסיבת אור הפנים כנ״ל, נמצאים עתה שנתבטלו וחזרו לקדמותם, דהיינו בהארה מועטת כמקודם, ושבו חב״ד דאו״א להיות חג״ת וחג״ת דאו״א שבו להיות נה״י, ונה״י שהם מפה דאו״א ולמטה נמצאים מתבטלים לגמרי, כלומר, כל מה שנתגדל ונתחדש בכל הארת נה״י דא״ק כל זה נתבטל, וכל מה שהיה בהם מצד יציאתם מישסו״ת דרך העינים כ״ז נתקיים, דהיינו רק בחי׳ חג״ת נה״י דכללות פרצוף הנקודים, שחג״ת ה״ס אור הכתר דנקודים מבחי׳ עינים ולמעלה, ונה״י ה״ס או״א דנקודים, כמו״ש כאן בפמ״ס באר היטב.ונה״י החדשים שה״ס התפשטות המלכות של ראש דאו״א מפה ולמטה שהם ז״ת דנקודים, נתבטלו ונשברו לגמרי פנים ואחור.
ואין להקשות ע״ז, הרי בכל ראש אינו נוהג הסתלקות זולת בגופין, כמו״ש בענפים הקודמים בכל פרצופי א״ק, ומה נשתנה ראש דנקודים, אשר אחורי חג״ת דאו״א נתבטלו, שה״ס חב״ד ומוחין שבראש שבאו״א, כנ״ל. והענין תבין לפי המתבאר, אשר או״א אינם בחי׳ ראש ממש, אלא שהם בחי׳ אח״פ דראש הנקודים, שנבחנים לבר מרישא ולבחי׳ גופא, כנ״ל. ולפיכך נתבטלו אחורי חג״ת שלהם והבן.
ובזה יתבאר לך ביותר דברי הרב, שאומר אשר בכתר לא נתבטל רק אחורי נה״י שהם בחי׳ חג״ת, כנ״ל. והיינו זה החלק של הכתר המלובש באח״פ, שהם בחי׳ גופא וחג״ת דכתר כאמור לעיל. אמנם אחורי חג״ת דכתר שהוא חב״ד ודאי לא נתבטל, להיותו סוד ראש ממש, ובראש אין נוהג הסתלקות אורות, כנ״ל.