ו) אמנם האור הראשון שהיה בתחילה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד ונשאר שם מהטבור ולמעלה ושם הניח שורשו תמיד, ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים, ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו דא״ק כנ״ל. והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפי' שהוא מבחי׳ העינים הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים ולכן איננו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות, לפי שהוא עומד עתה לבדו. וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש ע״י זווג הנ״ל, גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון, ויוצא לחוץ ומאיר באלו הנקודים. הרי ב׳ מיני אור לצורך הנקודים.
ו) אמנם האור הראשון וכו' שוב לא ירד: ר״ל דאותו האור שנסתלק מתחילה ועלה למ״ן, שה״ס ישסו״ת שירד למ״ה וב״ן הפנימים דא״ק ונכלל עמהם, ועלו למ״ן לע״ב וס״ג דגולגלתא, ונתחדשו ע״י הזווג ההוא וחזרו למקומם, הנה לא יכלו לרדת למקומם כבתחילה, שהוא עד סיום רגלי א״ק, מפני שהזווג ההוא לא נעשה בפה דראש עצמו כבפרצופי א״ק הקודמים, אלא הפה נתעלה למקום נקבי עינים, ונעשה שם הסתכלות הא', ויצא הראש מעינים ולמעלה, ובחי׳ התוך באח״פ, ובחי׳ הסוף מפה עד הטבור, ושם נסתיים פרצוף הפנימי דא״ק שנתחדש ע״י עליית המ״ן. וזה אמרו ושוב לא ירד. ובפמ״ס כאן נתבאר זה בהרחבה.
איננו ניכר אבל האור וכו': פירוש, דכל ההבחן בין עקודים לנקודים, הוא תיקון דעשרה הכלים לע״ס ותיקון קוין וכו' מה שנתחדש עתה בכח עליית המ״ן בפרצוף הזה של הנקודים, אמנם מקודם זה, לא היה אלא קו אחד וכלי אחד לכל עשר הספירות. ומאחר שענין תיקון עליית המ״ן נעשה רק בגופא דס״ג דא״ק, שהיה מתפשט מטבור ולמטה דא״ק עד סיום רגליו ולא בפרצופין שלמעלה מטבור דא״ק, כמ״ש הרב לעיל בענף ח׳ ולפיכך לא הוכרו ענין תיקון הקוין ועשרת הכלים אלא למטה מטבור כי שם מקורם. אמנם ודאי, כל האורות המתחדשים בתחתון בהכרח שנמצאים בעליונים, שהרי כל חידוש אור נמשך מא״ס ב״ה כנודע, וא״כ עוברים המה בעליונים, ולא עוד אלא עיקר האור נשאר בעליון ורק הארתו מתפשטת לתחתון, כמ״ש בע״ח שמ״ב פ״ב ע״ש. אמנם הכחות והעביות ודאי שאינם ניכרים זולת ממקור חידושם ואילך וזכור זה.
לפי שהוא עומד עתה לבדו: כלומר, שאין במקום זה שום אור זולת מפרצוף הזה שיצא בכח המ״ן דרך נקבי עינים, הן בחיצוניות והן בפנימיות, כי גם סיום רגליו דפרצוף הפנימי נתעלו למעלה מטבור, כנ״ל.
וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא וכו': וצריך שתדע כאן, ענין פנימית וחיצונית שנתחדשו בפרצופין מתיקון מ״ן ואילך, והוא מפני שכל הכחות שבעליון בהכרח שימצאו בתחתון, כמ״ש הרב לעיל ענף יוד, ונתבאר בפמ״ס, שמכח התעלות מקום הזווג אל נקבי עינים, נתעלו המדרגות ג״כ עש״ה, ובהיות שמטרם עליית המ״ן היה התחתון מלביש מתחת הפה דעליון דהיינו לחג״ת, נמצא עתה שהיה צריך להלביש אח״פ דראש מהעליון, אמנם אינו כן כמ״ש הרב לקמן, דאע״ג דס״ג מקבלאורות אח״פ דראש ע״ב משום שכבר יצאו לבחי׳ גופא, מ״מ אינו יכול לקבל אותם, אלא ממקום התחלתו ע״פ שורש הא׳ שמטרם עליית המ״ן שהוא למטה מפה דראש, כי כל הכחות שבעליונים מחויבים להמצא בתחתון. ולפיכך נעשה בכל תחתון ב׳ הבחנות בסדר רת״ס שלו: סדר א׳, הוא ע״פ לקיחתו של האור, ומאחר שס״ג נוטל אח״פ דראש של העליון המה נחשבים לחב״ד שלו, ומפה עד החזה לתוך וחג״ת, ומחזה עד הטבור לסוף ונה״י, ועד״ז בכל המדרגות, כמ״ש בפמ״ס. וזה נקרא פנימיות הפרצוף, משום שמיוחס ללקיחת האור.
וסדר ב׳ הוא ע״פ מקום התחלתו ע״פ שורש הא׳ שמטרם עליית מ״ן, דהיינו מתחת הפה דעליון, ונמצא מפה עד החזה לראש וחב״ד, ומחזה עד הטבור לתוך וחג״ת, ומטבור ולמטה לנה״י וסוף, וזהו שנקרא חיצוניות הפרצוף, מפני שמיוחס למקום עמידת הכלים כנ״ל. וז״ש הרב בע״ח שער פ״ט שאין לך דבר בעולם שאין בו חיצוניות ופנימיות, עש״ה בכל ההמשך. והוא משום שליטת ב׳ שורשים בכל פרצוף: הן שורש הא׳ שמטרם עליית המ״ן, שהתחתון מתחיל מתחת מלכות דראש הנמצא בפה דעליון. והן שורש הב׳ שמכח תיקון המ״ן והתעלות המלכות לנקבי עינים, שהתחתון מתחיל מתחת העינים של העליון, כאמור.
ובזה תבין גם בפרצוף הראשון הזה שיצא ע״י תיקון המ״ן, שנבחן ג״כ לב׳ פרצופין: פנימי וחיצוני, וכאמור אשר פרצוף הפנימי מתחיל מאח״פ ונשלם על הטבור. וז״ש הרב שאור הא׳ שהיה מתחילה למטה ועלה למ״ן שוב לא ירד למטה מטבור, כי ה״ס פרצוף הפנימי, וזה האור שבקע לפרסא וירד למטה מטבור ה״ס פרצוף החיצוני, כאמור, והבן היטב.
שיורד דרך הפרסא מחדש ע״י זווג הנ״ל: כמפורש לעיל שנזדווגו שם ע״ב שבגולגלתא עם בחי׳ הס״ג שבו וכו׳. אמנם לא בחי׳ גולגלתא עם ע״ב דגולגלתא משום שבזווג הזה ע״י עליית מ״ן נמצא שהע״ב נעשה לשורש, ולא כבפרצופי א״ק אשר הגולגלתא הוא שורש הכלים, דהיינו המלכות של ראש הא׳, כמ״ש לעיל בפמ״ס בענף ט׳. והענין, כי מטרם עליית מ״ן לא היה הגולגלתא עצמו נחשב לבחי׳ כלי, כי ממנו ולמעלה כולו אור בסוד ראש הא׳, כנודע, וממנו ולמטה נעשה לשורש הכלים, אמנם ע״י עליית המ״ן, נעשה נוקבא גם בכתר, כלומר, אח״פ דראש הא׳ יצאו לחוץ מהכתר, כמ״ש כאן בפמ״ס עש״ה, והוא משום שעלו נקודות דמ״ן לעינים של הראש שה״סע״ב דגלגלתא, ונמצא אשר הע״ב הזה נעשה בו שורש לכלים במקום הגולגלתא שמלפנים, והבן זה היטב.
וע״ז תבין שא״ס הוא שורש לאור ולא לכלים, ואע״פ שלעיל בענף ד׳ אומר הרב, שמתחילה התפשט א״ס ב״ה לעשות כלים וכו׳ ע״ש, אמנם מדבר שם מע״ס דאור ישר שבסופו נתגלה כלי אחד לכל עה״ס ונודע שכלי אחד לא נחשב לבחי׳ כלי, כי התחתונים אינם ראויים עדיין לקבל על ידו, אלא רק ע״י מציאות עשרה כלים, שהמה יצאו דרך נקבי עינים, דהיינו ע״ב דגולגלתא, הנ״ל.
ולפיכך בעשר הספירות שנמשכים משורש הקדום שמלפני עליית המ״ן, מתחילים מהכתר שה״ס א״ס ב״ה, כנ״ל, ובה״פ שנתקנו ע״י מ״ן, מתחילים מע״ב שה״ס עינים, ונבחנת כאן הגולגלתא כמו בחי׳ רקיע מלמעלה, כלומר שאינו נחשב מגוף הפרצוף, והבן זה מאד.