ד) ואמנם אמת הוא, כי כמה גולגלתין אית דלית להון חושבנא, כנזכר בריש אדרא, והכתר דז״א יהיה פרסא דאימא מפסיק אליו, וכיוצא בזה. אבל הכתר של כל האצילות, הוא נפסק ע״י ההוא פרסא של הא״ק. ואמנם ודאי שע״י הסתלקות האור למעלה מהטבור, היה מספיק לשיהיה יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם, אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה, לשיוכל גם הוא לקבל אורו ג״כ, ולכן הוסיף בחי' אחרת להניח שם אותו מסך והפרסא הנ״ל. נמצא שהם ב' דברים: צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל האור שלו, וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו. ותבין ותשכיל בזה, איך יש פרסה בין אצילות לבריאה.
ד) והכתר דז״א יהיה פרסא דאימא מפסק וכו': כבר נתבאר ההבחן בין ראש לגוף, אשר ע״ס היוצאות בזווג דהסתכלות א׳ שהמלכות והאו״ח משמשים בהם ממטה למעלה נבחנים בשם ראש, להיות העביות והדין שבמלכות אינם יכולים לפעול למעלה מדרגתם. אמנם הגוף שתחילתו ועיקר בנינו הוא התפשטות האו״ח ממלכות של ראש ממעלה למטה מפה עד הטבור, הרי יש בו מבחי׳ העביות והדין של השורש שלו, דהינו המלכות שבפה של ראש. ותדע שעל דבר זה מכונה הגוף בשם נה״י של ראש להיותו בחי׳ ע״ס דאו״ח שממעלה למטה, שיש בהם ענין הגבול והסיום. ואע״פ שאח״כ מגיעתם אור העליון להסתכלות ב׳, ויוצא בגוף עצמו בחי׳ ט״ס ראשונות מטבור ולמעלה והתפשטות המלכות יורדת מטבור ולמטה, עם כל זה הוטבעה בו העביות מכח הסתכלות הראשון, שהוא שורשו ועיקר בנינו כאמור.
ובזה תבין שמהתעלות הזווג דהסתכלות א׳ לנקבי עינים ואילך, יצאו אח״פ מבחי׳ ראש וקבלו לבחי׳ גופא, כלומר לבחי׳ ע״ס דאו״ח שממעלה למטה, הנק׳ נה״י דהסתכלות א׳ דהיינו לבחי׳ הסיום של הזווג הזה. וע״כ מפה של ראש ולמטה הריהו כבר נחשב למטה מגבול כל הפרצוף דבחי׳ הסתכלות א׳, כלומר למטה מגופו וחיצון הוא לו.
והנה משום זה גם הסתכלות ב׳ אינה על טבורא דגופא אלא נתעלתה לפה, שנמצאות ט״ס ראשונות דגופא יוצאות ע״כ באח״פ ונה״י מפה ולמטה. אמנם דע שהוא פרצוף נוסף בין עליון לתחתון, באופן שניתוסף פרצוף חדש בין מדרגת גולגלתא לע״ב, וכן בין ע״ב לס״ג ובין ס״ג למ״ה וב״ן והוא המכונה בשם פרצוף בינוני בין מאציל לנאצל, וזכור זה.
וזה אמרו והכתר דז״א יהיה פרסא דאימא מפסיק אליו, כי אימא ה״ס מדרגת ס״ג שהיא המאציל של ז״א שה״ס מ״ה, ומאחר שניתוסף פרצוף בינוני בין אימא לז״א כאמור, הרי ז״א אינו יכול לקבל מפה דאימא רק מפה דפרצוף הבינוני שהוא הנקרא פרסא. ונמצא מעתה שהפרסא מפסקת בין אימא לז״א והבן.
נמצא שהם ב׳ דברים צמצום וכו': פירוש, כמו שביארנו לעיל שמסיבת התיקון דעליית מ״ן נכפלה כל מדרגה דגעסמ״ב לשנים בסוד מאציל ופרצוף בינוני, הנה מאותה הסיבה נכפל ג״כ כל נאצל כלפי עצמו לב׳ פרצופין: פנימי וחיצון. באופן, שמעתה אין לך שום אצילות פרצוף פרטי שלא יהא כפול משנים, דהיינו פרצוף פנימי ופרצוף חיצון. שהפנימי מתחיל ממקור יציאתו דהיינו מהמלכות שבעינים של העליון שראשו נמשך עד הפה, ומפה עד החזה התוך ומחזה עד הטבור הסוף.ונמצאים כל רת״ס שלו מסתיימים למעלה מטבור ושם נפסק.
והחיצוני מתחיל ממקור יציאתו שמטרם עליית המ״ן, דהיינו מהמלכות שבפה של העליון ונמשך ראשו עד החזה, ומחזה עד הטבור התוך ומטבור ולמטה עד סיום רגליו הסוף, ונמצא שמטבורו ולמטה אין שם כלל מאור של פרצוף הפנימי להיותו כבר נפסק למעלה מטבור, ורק הסוף של הפרצוף החיצוני שהם נה״י שלו המה לבדם מאירים שם. ולהיות שפרצוף החיצון הזה נמשך מהמקור שמטרם עליית מ״ן ע״כ הארתו מועטת, כי אין בו מאור החדש היוצא מנקבי עינים.
וזה אמרו שע״י הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק שיהיה היכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה. והיינו כדאמרן, שזה האור החדש הנמשך מכח הסתלקות האור למעלה למ״נ, יהיה כל רת״ס שלו נשלמים למעלה מטבור ששם מלבישים ע״ב וס״ג דא״ק שנקראים אצילות. אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה, דהיינו לס״ג דס״ג המלביש מטבור ולמטה דא״ק, המכונה עתה בחי׳ בריאה כמ״ש בסמוך. ונמצא שעדיין אינו ראוי לקבל מאורות פרצוף הפנימי כדאמרן, וע״כ הוסיף בחי׳ אחרת להניח שם אותו מסך ופרסא דהוא שאיב מלעילא, כלומר מפרצוף הפנימי שממעלה לטבור, ויהיב לתתא כלומר לנה״י ולבושיהם שנמצאים למטה מטבור.
וזה אמרו נמצא שהם ב׳ דברים וכו׳. ר״ל ולדייק שהם ב׳ שורשי תיקונים מיוחדים, אשר כל ההבחנות מבין עולם אצילות לעולם הבריאה נבחנים על פיהם, כמ״ש לפנינו בע״ה.
ותבין ותשכיל בזה איך יש פרסא בין אצילות לבריאה: וצריך שתדע בכאן, ענין הכינויים חזה וטבור שבדברי הרב אשר הוראתם אחת היא, דהיינו בחי׳ המסך שבכלי מלכות דרישא דגופא. כלומר, המסך שעליו נעשה הסתכלות ב׳ לגמר כלים, שממנו ולמעלה יוצאות ט״ס ראשונות של הגוף וממנו ולמטה עד סיום רגליו יוצאים בחי׳ נה״י דגופא, כמו שנתבאר לך בענפים הקודמים. אלא כשהמדובר הוא מפרצוף הכללי שהוא פרצוף הכתר, אנו מכנים אותו בשם טבור. וכשהמדובר הוא מפרצופי ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן שהמה מלבושי פרצוף הכתר אנו מכנים אותו בשם חזה. וזכור זה לכל המקומות.
גם תדע דאע״פ שכל פרצוף מוכרח שיהי׳ בו ה׳ פרצופין שהם כתר ועסמ״ב, מ״מ עיקר הפרצופין בכללו, אינו רק פרצוף הכתר בלבדו, ושאר ד׳ הפרצופין עסמ״ב המה לבושים חיצונים וטפלים אליו. באופן שכל ההבחנות האמורות בפרצופי עסמ״בצריך שתשכיל ותבין אותם מפרצוף הפנימי שהוא הכתר כי ממנו נמשכים, אלא שמתגלים בלבושים. וכלל זה נוהג הן בכללות כל העולמות והן בפרטי פרטות שבפרצופין.
ונתבאר לעיל בפמ״ס ענף י״א אות י׳ אשר ב׳ כוללים מקיפין כל העולמות: כולל א׳ הוא א״ק. כולל ב׳ הוא ב״ן דא״ק הנק׳ עולם הנקודים, או ב״ן הכולל. וכל אחד מהם נבחן לה׳ פרצופין: כתר עם ד׳ הלבושים עסמ״ב עש״ה. ובזה תבין, אשר הלבוש הא׳ שהוא פרצוף ע״ב בכלל רת״ס שלו וכן ראש דס״ג שנק׳ ע״ב דס״ג, הוא לבדו נקרא אצילות, שהוראתו שמיוחד הוא כמו גוף אחד עם פרצוף הפנימי, שהוא הכתר. אמנם ס״ג דס״ג שמלביש מחזה דפרצוף הפנימי ולמטה, אין שם מאור הפנימי דפרצוף הכתר כי כבר נפסק שם למטה מחזה כנ״ל, ואין שם רק בחי׳ אור דחיצוניות לבד כמ״ש לעיל בארוכה וע״כ נק׳ בשם בריאה, שהוא לשון חיצוניות, מלשון בתי בראי או פוק ותני לברא, כלומר, שהוא אינו גוף אחד עם הפרצוף הכללי שהוא הכתר, אלא שנחשב כמו גוף שני לו.
ובזה תבין דברי הרב בע״ח שער מ״ז פ״ב שהמשיל סוד האצילות, כמו אדם עם מחשבתו עצמו, שכל אבריו מתנענעים עי׳י מחשבתו שא״צ לדבר אליהם בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואת הבריאה מדמה למלך עם עבדיו אשר אינם נענים למחשבתו, כי אם צריכים שידבר ויצוה אותם. ומסיים שם, שדיבור זה ה״ס הכאת הארת האצילות בפרסא דבריאה ששם סוד הפה, אשר עצמות הא״ס יוצא דרך שם, בסוד הקול והדיבור היוצא מהבל הפה ע״י הכאת שפה אל שפה וכו', עש״ה. והיינו כדאמרן, כי מתוך שס״ג דס״ג מלביש מטבור ולמטה דפרצוף הכללי הנק׳ פרצוף כתר, שכבר נשלם שם האור של פנימית דהפרצוף, ואין שם אלא אור חיצוניות לבד, וע״כ מובא בכ״מ בזוהר ובדברי הרב אשר נה״י דכל פרצוף המה לבר מגוף, דהיינו מטעם הנזכר, ולפיכך נבחן ס״ג זה המלביש להם, שהוא כמו נבדל מהפרצוף בסוד בריאה, אשר מקבל הארותיו בסוד זווג דהכאה על הפרסה שבין אצילות לבריאה, שה״ס הדיבור והציווי, והבן זה מאד.
ובאמור תבין, אשר בחי׳ בי״ע של הכולל הא׳ שה״ס לבושי נה״י שלו כנ״ל, הם ע״ס דנקודים, אשר נתקנו אח״כ לד׳ עולמות אבי״ע. ובחי׳ בי״ע דכולל הב׳ שה״ס לבושי נה״י שלו, הם ג׳ עולמות בי״ע התחתונים, המכונים מטעם הנ״ל בי״ע דפרודא. ותקיש את כל זה שאמרנו בכללות העולמות,אשר זה נוהג ג״כ בפרטי פרטות דכל הפרצופין: באופן שלבוש העליון דהפרצוף שה״ס ע״ב וע״ב דס״ג, הוא מסתיים בחזה דפרצוף ההוא, והוא משום שכבר כלה שם האור דפנימית כנ״ל, וע״כ נקרא הע״ב והע״ב דס״ג בשם אצילות דפרצוף ההוא, כלומר של פרצוף העיקרי שהוא בחי' הכתר. והס״ג דס״ג והמ״ה וב״ן, שהמה לבושי נה״י דאותו הפרצוף נבחנים לבי״ע, מפני שמלבישים רק לחיצוניות דאותו הפרצוף. ובכדי שיוכלו לקבל האור מהפנימיות, נעשה שמה תיקון הפרסה דשאיב מלעילא ויהיב לתתא. וזהו דברי הרב להשכיל בפרסא שבין אצילות לבריאה, שכל שנתבאר בענין בי״ע התחתונים ענין אחד להם עם כל פרטי הפרצופין, שעד הפרסא דאותו הפרט נבחן לאצילות, ומשם ולמטה לבריאה. ובין בדברים ואכמ״ל יותר.